מה ראה משה?

                               מה ראה משה?

 

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_001.jpgכפי שקורה לי לא אחת, קטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "תירוש" זימן לי פגישה עם ציור בלתי מוכר לי, הפעם של אבּל פן, ציור פסטל – אציע את שנות ה- 60-50 כתאריך היצירה – המייצג את משה רבנו ניצב על הר נבו. זהו ציור חריג במסורת ציורי "נבו", וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, נקודת המבט הגבוהה, השמימית, האלוהית, או הפרספקטיבה של הנצח. שנית, משה (שחוח ונשען על מקל, עטוף כולו לבן, כבתכריכים), נראה מגבו בלבד, מוקף בנוף פנורמי אדיר, שכדוגמתו איני זוכר מציורי "נבו" אחרים: רכסי הרי יהודה השוממים גודשים את הנייר עד תום, פה ושם קומץ נקודות יישוב בודדות ונידחות, יריחו הזעירה מוריקה מנגד, הירדן מתפתל למרגלותיו, על גדתו המזרחית מחנה אוהלים לבנים – מחנה בני ישראל. משה סוכך על עיניו, כמתאמץ לקלוט את המראה המתגלה. בינינו, לא משהו "מדליק", ספק אם שונה מהותית מהנוף ההררי – ערבות מואב – שאליו הוביל משה את בני ישראל דרך מדבר סיני ואשר ממנו הוא צופה עתה. הפנורמה השוממה-למדי אינה נוף אידילי, קסום, כזה שישבור את לבו של המנהיג הישיש, שנמנעת ממנו אשרת הכניסה. אבּל פן לא היה צייר-פילוסוף, ואפשר שתהייה זו "היסחפות" לייחס לציורו זה משמעויות אקזיסטנציאליות; ובכל זאת, אציע: הדברים שראה משה משם, מהר נבו, הבהירו את כזב-ההבטחה ("ארץ זבת חלב ודבש"). רוצה לומר: מבטו האחרון של משה (של א.פן) הוא מבט של התפכחות מהבטחות אוטופיות. לא, המרחבים הצחיחים הללו רחוקים מלהיות "…כגן הירק […] ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים…" ("דברים", יא, 11-10). זהו מבט של היוודעות קיומית (הכרה, הבנה) טראגית, וזהו גם מבטו של אבל פן הקשיש (1963-1883) , המתקרב לגיל ה- 80 ומהרהר במסע חייו שלו הוא עצמו.

dh.jpg

מבט דומה לזה של משה/פַּן אני מאתר בחיתוך עץ של יעקב שטיינהרדט משנת 1965 (שלוש שנים טרם מותו בגיל 81), "משה על הר נבו". שוב, עיצוב יחיד ומיוחד של "המבט האחרון": משה נראה רק בפלג גופו העליון ובצדודית. הוא בפתח מערה (!), אשר נגדה, במרחק, נראים רכסי הרים, שמעט בתים ועצים זרועים בהם ואשר גלגל החמה שוקע מאחוריהם. שקיעת השמש היא שקיעתו של משה. אור השקיעה, זָרוּע על הנוף (שאינו מסעיר בפריונו, אך בהחלט עשוי לפתות את זה שנדד במדבר במשך 40 שנה), בעוד צל-המערה עוטף את משה. אלא, וזוהי הנקודה המרכזית, משה של שטיינהרדט אינו מתבונן החוצה אל הנוף! ראשו השחוח מתבונן פנימה אל תוככי עצמו. זהו משה מדיטטיבי, משה שה"מערה" היא קברו, משה ששום דיבורים על אודות הרים נוטפי עסיס וגבעות מתמוגגות לא עוד "יעשו לו את זה". כי זהו משה המבין את ערכם הנמוג של דברים בצל המוות. והוא עושה את חשבון-הנפש האחרון כחשבון מר ונוקב, ואולי אף כמי שתוהה בינו לבינו: האם כל זה היה כדאי?!

 

 

 

IMG_20190126_164145.jpgבמחצית שנות ה- 20 יצר ישראל פלדי (אז, כבן 30) חיתוך עץ של משה בנבו. כלומר, לא בדיוק על פסגת הר נבו, מאחר שפלדי ויתר בציורו על כל שמץ של תיאור נוף, תוך שהוא מראה לנו אך ורק את משה הזקן, רובץ על הארץ (סלע?), נשען על זרועו, בעוד ידו האחרת נאחזת במקל. בשולי ההדפס חתם – "יפלדי. משה". כך. איננו רואים מה ראה משה, שבעצם, שולח מבטו מעט הצדה, אולי כמי שמחפש אחר אותו דבר שהובטח לו, הדבר שהבטיח הוא עצמו לעמו. זהו משה רצוץ, שכבר סמוך להשתרעותו הסופית. ובאופן שפלדי מציגו בפנינו, זהו משה שאינו רואה דבר. ואם נהייה נדיבים יותר, נאמר שפלדי הותיר לנו, הצופים, לדמיין את "כנען" המובטחת. כי כל הבטחה עניינה מחוזות הדמיון.

 

 

 

db.jpgקשה שלא להשוות את חיתוך העץ של פלדי לרישום דיו של יוזף יזרעאלס, האמן היהודי-ההולנדי, שעיצב ב- 1907 את משה הישיש והחלוש יושב על הארץ, ידו האחת נשענת על האדמה, ידו האחרת נאחזת בסלע שבראש הר-נבו. בתחתית הרישום כתב יזרעאלס עם שגיאות את הפסוק מ"דברים" לד, 4: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר." משה של יזרעאלס מביט קדימה ורואה, אלא ששממת ראש-ההר כמוה כישימון הנשקף מנגד… יזרעאלס, שנפטר ב- 1911, היה בן 83 כשרשם את משה (וכמותו, מעולם לא הגיע ארצה, הגם שגויס בענייני "בצלאל" מטעם ההנהלה הציונית בברלין). מבטו האחרון של הנביא הוא מבטו האחרון של הצייר מהאג.

 

צייר יהודי אחר, בן אותו זמן, שצייר (פעמיים!) את משה על הר נבו הוא לסר אורי, הברלינאי (1931-1861). פעם ראשונה, צייר ל.אורי את משה ב- 1907. הצייר, אז בגיל העמידה, עיצב את משה ניצב בראש ההר, סלעים בלתי-ידידותיים זרועים סביבו, הארץ שחורה, חרוכה, והוא מתבונן פנימה, מהרהר. במה מהרהר משה של לסר אורי? אולי בהר האָדום הנשקף מרחוק. מהו ההר האדום הזה? אני מציע: הר סיני. משה של הר נבו נזכר בחוויית השיא של עלייתו לראש הר אחר ומפגשו עם אלוהים. משה של סוף-הדרך מהרהר במשה הצעיר, משה של שיא הדרך, השיא הלוהט, היוקד.[1] אך, הנה, ב- 1926, 5 שנים טרם פטירתו בגיל 70, נדרש לסר אורי פעם נוספת לרגעי קצו של משה ולמבטו האחרון. עתה, הוא צייר את משה עוטה שחורים, ניצב סמוך לסלע שחור ועל קצה צוק שחור, והוא על פי תהום. אפשר, שזהו הציור הטראגי ביותר שצויר אי פעם בנושא משה על הר נבו. כי, לא זו בלבד, שהתהום אורבת לרגלי משה, אלא שמה שמתגלה לפניו אינו אלא דימוי מטושטש ומהוה, שום דבר המתקשר לתהילת "כנען" המובטחת. ריק…

 

de.jpg

df.jpg

אמנים, אכן, היו אכזריים ביותר באופן בו פירשו את סוף-הדרך של משה, בבחינת משל לסוף הדרך שלהם ושל כולנו, כמו גם משל להכרה המרה והמפוקחת הנלווית לסוף זה. ואם לוקא סיניורלי, צייר הרנסנס האיטלקי, העמיד לימין משה מלאך מפואר שהראה לו את המראה (המנוע ממבטנו) – כך בפרסקו מ- 1482 בקפלה הסיסטינית שבוותיקן – הרי שהציירים היהודיים והישראליים ידעו להדגיש את בדידותו הגמורה של אדם אל-מול מותו ואת היוודעותו חסרת-החסד. מה שמובילנו אל שני ציורים של מי ששב וחזר אל פרשת נבו, הלא הוא מיכאל סגן כהן.

 

dj.jpg

dk.jpg

משה הוא גיבור מרכזי בסאגה האמנותית של מיכאל סגן-כהן, והוא ראוי לטיפול החורג מיריעת מאמר זה. נציין רק זאת: כשצייר סגן-כהן בפעם ראשונה את "הר נבו", היה זה ב- 1978-1977, שעה שהאמן בן ה- 33 שהה בארה"ב לתקופה ארוכה. דמותו של משה, הניבטת מגבה, תואמת את מידותיו של מיכאל סגן-כהן הוא עצמו, ומבטו אל מפת הארץ (דמוית המגן-דוד) הוא גם מבטו של האמן ה"גולה" מארצו. אך, מה בדיוק רואה משה של סגן-כהן? המפה (שבציור אחר בצבעי-מים, 1977, נקראה "מה ראה משה" וייצגה את כל שטחי א"י) מדגישה רק נווה-מדבר זעיר ולידו המילים "יריחו עיר התמרים", ותחום המבט חסום עם אופק הים, שבמרכזו שוקעת שמש דהויה ובתוכה המילים "הים האחרון". אך, מבטו של משה מומר בידי סגן-כהן במילים, המילים המצטטות את "דברים" לד, 1: "ויראנו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים. עד צער." במקור, אנו קוראים "צוער" (בכתיב חסר). מיכאל סגן כהן הפך את הצוער לצער, ליגון. המילים "הר נבו" כתובות באותיות גדולות בתחתית בד הציור (אקריליק ועפרונות צבעוניים) מעל קימור שחור, שהוא פסגת ההר. אם כן, נקודת המבט שחורה, קצה המבט הוא שקיעה עם "הים האחרון", ובתווך – הצער. ואם משה רואה, בעצם, רק את בקעת יריחו (כפי שמוכיח ציור המפה), הרי שהטקסט מטעין את הבלתי נראה בחבלי השבטים, משמע עושה מעשה אנכרוניזם של הקדמת העתיד. לאמור: מה שהעין אינה רואה, מבטיחות המילים, מבטיחה הווירטואליה. ומעבר ומעל לכל זה, הצער, שהוא האבל על משה.

 

בפעם הבאה שיידרש מיכאל סגן-כהן לסצנה זו יהיה זה ב- 1998, חודשים מעטים טרם מותו ב- 1999. עתה, הוא צייר (ביד שמאל, לאחר שימינו נקטעה) בצבעי מים את משה ניצב, עדיין ניבט מגבו, בראש הר נבו, שנוסח בכתב בידי האמן גם כ"הר נביא". משה לבוש בגלימת פסים צבעוניים ובתחתיתם המילים "עטה אור כשָלמָה" ("תהילים" קד, 2) – המיוחסות במקורות לקב"ה. גלימת הצבעים היא אפוא גלימת אור, גלימתו של האמן החזותי, שעלה כאן למעמד נשגב. הפעם, מבטו של משה/מיכאל חובק את הארץ כנוף מלבלב, מעובד, ירוק, מצפון ועד דרום, ורק קו האופק עם המילים "הים האחרון" מזכיר לנו את סופניותה של הדרמה. כי מיכאל סגן-כהן צייר את משה על הר נבו בבחינת מי שהוא עצמו ניצב כחולה אנוש ומתבונן במבט אחרון. ומבטו זה, יותר משהוא אידילי, מציין רק שתי ערים בכל המרחב הא"י – "יריחו עיר התמרים" ו…ג'נין, ששמה כתוב בעברית ובערבית. אלה הם הימים שלאחר האינתיפדה הראשונה וקודם לאינתיפאדה השנייה, וג'נין היא פצע מדמם. הנה כי כן, ארץ ישראל של סגן-כהן 98 היא תזכורת לפלסטין.

 

לא התייחסתי לפסל (1890), לתבליט (1904) ולציור (1912) של בוריס שץ בנושא משה על הר נבו. נמנעתי מאלה, כפי שהתעלמתי מציור של לאופולד פיליכובסקי (1909) את תיאודור הרצל הניצב בראש צוק, בדומה למשה, משמע בבחינת מי שלא זכה לבוא לארץ שאותה חזה. כי יצירותיו הנ"ל של בוריס שץ הן אלגוריות ציוניות, בין שנוצרו לרקע הגעגועים לציון בנוסח "חיבת ציון" ובין שנוצרו בעקבות מות הרצל ב- 1904. ענייני במאמר זה באלגוריה הקיומית, ולא בזו הפוליטית. בהתאם, הציורים המתוארים לאורך המאמר מאשרים את נבו של השירה העברית: יעקב פיכמן, "נבו" ("עת לעזוב. יום יערוב,/ כה שח הלב מול חוף קרוב."); רחל, "מנגד" ("בכל צִפּיה/ יש עצב נבו."); אברהם שלונסקי, "נבו" (הר-ההר גבוה./ קול קורא לבוא./ טוב אחי לגווע/ על פסגת נבו."); יהודה עמיחי, "משה רבנו כשעמד על הר נבו" ("הר נבו היה לו לפרשת מים של געגועיו"); או, בסיום שיר אחר של עמיחי – "משה רבנו ראה רק פעם אחת": "…ורק בסוף חייו,/ על הר נבו ראה ומת/ בנשיקת פני האלוהים."

 

מה תרמו  אמני נבו הנ"ל, אותם ציירים ישראליים ויהודיים, לשירת נבו? את המפגש הקיומי בין יוצר, בישורת האחרונה של חייו, לבין המשל של משה על הר נבו. ואף יותר מזה, הציירים הנ"ל תרמו את עומק ההכרה בכזב, בהבטחת השווא, מה שבולט ביותר בסדרת "נבו" של לארי אברמסון מ- 1984, מתוכה נביא דוגמא חזותית אחת בלבד: מחוז-החפץ, מושא הכיסופים, "כנען" האידיאלית – ותהא אשר תהא – אינם ברי השגה. לא זו בלבד, שהדרך אליהם חסומה, אלא שהם אינם יותר מאשר מיראז' רומנטי מוליך שולל.

 

di.jpg

 

[1] גדעון עפרת, "מות משה, או: סיפורם של שני הרים", בתוך "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ' 164-159.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: