צ ה ו ב

                 

 

 

"…ומאופק אל אופק ויותר משאפשר להקיף ולראות במבט אחד ממקום אחד, [… לסובב] את הירוק לזהוב, ואת הזהוב לתפילות שבלב, ומתפילות, עוד מעט, לעולם שכולו חיטה בשלה מתנשבת יפהפייה וכבר מוכנה לגורן. […] ותוכל, בזהירות, אם תרצה, להתחיל להפשיל לאט ולהתחיל להבדיל בין צהוב אחד לצהוב אחר, ובין צהוב אחד לבין צהוב-אפור, […] פה תחת צלהבי השמש הצולהבת בכל גודלה […] שעושה לה מכולם שדה צלהבים מוכה שמש שָחוּם עד שרוף, […] ובתפארת שמשיה קייצית פתוחה, צהובים ולבנים ועפרוריים, קיץ שלם של תזוזה למטה, תנועת זרעים נוסעת רוחשת, זהב לבן מחפש זריעה…"

(ס.יזהר, "צלהבים", 1992)

 

בַּשָּׂדֶה הַצָּהֹב מְשַׂחֵק הַשֶּׁמֶשׁ בַּסַּבְיוֹנִים לְמַטָּה

בּוֹגֶדֶת הָרוּחַ מְסַחְרֶרֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים

בְּמַשָּׁבִים לְטִיפִים מֵחֻמּוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ גְּנוּבִים,

שֶׁלֹּא יִבְגֹּד בִּי לִבִּי לִבִּי אוֹמֵר לֹא

אוֹמֵר דְּבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר וְחוֹשֵׁשׁ

מִתְמַסֵּר לָעֶדְנָה עֲצוּם עַיִן לֹא לִרְאוֹת

אַךְ לָחוּשׁ אֵיךְ נִבְעַל הַשָּׂדֶה לְאוֹר יוֹם

כַּאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ קָמִים זֶה עַל זֶה

לְאוֹר יוֹם עַל צֹהַב עֶרְיַת הַשָּׂדֶה

 

(אמיר גלבוע)

 

 

                                 *

אף שאיני נמנה על עניי עירנו ועל הנאנקים תחת גל ההתייקרויות (ולפיכך, לא אעשה מעשה לפיד ולא אעטה עלי אפוד צהוב), אני מבקש לבטא הזדהותי עם גל המחאה, בתקווה שיגבר ויביס את קשיות לבם של החמדנים. הצהוב, אשר לו יוקדש מאמר זה, הוא אפוא מחווה לאנשי האפודים הצהובים שלנו.

 

יש האומרים: צהוב = רע: צהוב=גוון השנאה; "הזמן הצהוב", בלשונו של דוד גרוסמן; או זכר הטלאי הצהוב; או "עיתונות צהובה"; או צהובי הכרזות של הרב כהנא ו"כך"; או ציור צהוב של אברהם אופק, שלמרגלותיו ביקש להניח עקרבים צהובים של ממש; או לוח לביד צבוע כולו בצהוב ולכה מבריקה, שעליו רשמה מיכל נאמן ב- 1974 "מנחה בלולה בשמן" (דהיינו, חיה שחוטה); ועוד. ובלשנים עבריים יוסיפו: צהוב=צהב=דהב=זהב=צאב=צאה=צואה.

 

אך, לא פחות מכן, זכור לנו הצהוב החם, המאיר, הקורן. כאותה קרינה צהובה-לוהטת שזהרה לעברנו ב- 2003 במורדות הכניסה ל"טייט-מודרן", יצירתו של האמן הדני-איסלנדי, אולאפור אליאסון; או כאותו בולען צהוב ענק שיצר אניש קאפור ב- 1999… הצהובים של האמנות.

 

צהוב הוא גוון מודרני באמנות. מעטים הם האמנים שלפני האימפרסיוניזם שההינו להעניק לצהוב מעמד מרכזי ביצירתם, מרביתם בהולנד: אם בציורי הרנסנס והבארוק האיטלקיים נמהל הצהוב בזהב או בגווני גוף (ואם הציור האקדמי נשמר מהצהוב כמו מפני אש), הרי שבהולנד, רמברנדט צבע בצהוב בוהק את הרקעים המוארים של ציורי הנביאים והקדושים, ואילו יאן ורמיר הלביש, לא אחת, את נשותיו המצוירות בשמלות צהובות, בה במידה שנוף דֶלפט שלו קרן בצהובים. ואם את בכורת הצהוב המודרני חובה לתת לצרפתי, ז'אן פרנסואה מילה, גְדול ציירי ברביזון (ערימות החציר הצהובות, שדה השלף הצהבהב שברקע הרועה, או המלקטות, או הפועלים המתפללים), הרי שהיה זה הולנדי (שהושפע, כידוע, רבות מז'.פ.מילה) בשם וינסנט ואן-גוך שהגדיל להצהיב בין 1890-1888 (החמניות, שדה-השיבולים, השמש…) ואפילו בחר להתגורר במה שקרוי היה "הבית הצהוב". האם האקלים ההולנדי האפרורי (וראו ציורי "אסכולת האג" ממחצית המאה ה- 19) ינמק את התאווה ההולנדית לאור הבוהק של הצהוב? ובמקביל, האם האפרוריות הלונדונית תנמק את הזיו הצהוב החוזר בחלק מנופיו של וויליאם טרנר? אולי. כך או אחרת, הולנד היא זו שהובילה את המהפכה הצהובה. וראו גם את פיט מונדריאן ואת ה"די סטייל" ההולנדי בכלל, שאף הם ניכסו את הצהוב בתור אחד משלושה צבעי היסוד המושטחים-גיאומטריים, שלושה צבעי המודרנה.

 

אין ספק: אם נפשפש היטב, לבטח נמצא אי-אלה ציורים צהובים קדם-מודרניים וקדם-הולנדיים (דוגמת דנטה גבריאל רוזֶטי, הצייר הפרה-רפאליטי שצייר ב- 1863 את "אישה בצהוב", ציור שכולו – הרקע, השמלה, השיער וכו' – כולו צהוב). אך אין להשוות את שכיחות הצהוב במודרנה לעומת נדירותה הקודמת: פאול קליי ("דמות בצהוב", 1937), קליפורד סטיל ומארק רותקו (הפשטות משנות ה- 50), לוצ'ו פונטאנה (בדים צהובים "שרוטים", שנות ה- 60), יוזף אלברס (ריבועים צהובים בתוך ריבועים צהובים: "מחווה לצהוב", 1964) וכיו"ב.

 

רבות נכתב על הכחול ועל פשרו הסמלי. איני מכיר שום טקסט רציני על הצהוב. דומה, שהגוון הזה חמק מזהות אחת מרכזית, שלא למר "מהות": בארצות שונות קיבל הצהוב משמעויות שונות: במצרים העתיקה צהוב סימן מתים, ביפן הוא סימל אומץ, בהודו הצהוב הוא צבעם של הסוחרים. במאמר מקוון מפברואר 2011 בשם "פירוש הצבע הצהוב", מאת ג'ניפר בורן ((Bourn, תמצאו דברים בנאליים על אודות זיקת הצהוב – צבע השמש – לתקווה ואושר, לחיוביות, אופטימיות, תבונה, שמחה וכו' (הצהוב, כך נכתב, אף מעצים את כוח הזיכרון ומעורר את מערכת העצבים. ועוד: אבנים טובות צהובות עוזרות בקבלת החלטות, מחזקות אנרגיה ומשחררות מפאניקה ומתח-עצבים). בתור שכזה, נטען במרשתת, נבחר הצהוב כצבעם של אוטובוסים לילדי בית-ספר, או למוניות (ניו-יורקיות).

 

אך, מנגד, הצהוב השלילי: הגוון המייצג נבזות ורמאות. צהוב עכור, אומרים לנו; הוא עשוי לסמל זהירות, מחלה וקנאה. הגזמה בצהוב פוגמת בריכוז, אף מעצימה ביקורתיות. תינוקות בוכים יותר בחדרים הצבועים בצהוב, כך אני קורא. ובקיצור, הצהוב לא זכה לתפארת שזכה לה הכחול (העמוק, האינסופי, הקדוש…), שאומץ, בין השאר, על ידי הסימבוליסטים. מנגד, שום תנועה אמנותית לא אימצה את הגוון הצהוב. שום תערוכות אינן מוכרות לי בנושא הצהוב. ובהתאם, אני מציין לעצמי את השובל השלילי המלווה את הגוון הצהוב בשירה ובספרות העולמית: שורותיו של ט.ס.אליוט ב"שיר האהבה של ג'. אלפרד פרופרוק": "הערפל הצהוב החוכך גבו בזגוגיות החלון,/ העשן הצהוב החוכך לועו על זגוגיות החלון/…"; ואני גם נזכר ב"מוזיקת קוקטייל צהובה" של "גטסבי הגדול", זו הקשורה לתפקיד הביקורתי שיש לצהוב ברומן זה של סקוט פיצג'רלד: שמלות צהובות, מכונית צהובה, משקפיים צהובים וכיו"ב: כי הצהוב, אומרים לנו פרשני הרומן, מסמל את מגרעות הדמויות, את שחיתותן, הצהוב כזהב מזויף. ב"על הרוחני באמנות" (1912) כתב קנדינסקי על הצהוב, ניגודו של הכחול:

"הצהוב הוא הצבע הארצי הטיפוסי. הצהוב אי אפשר להעניק לו עומק רב. […] בזיקה למצב רוחו של האדם יכול הוא לשמש כתיאור צבעוני של השיגעון, אך לא של המרה-השחורה או ההיפוגונדריה, אלא של התקפת הטירוף, של השיגעון העיוור, של הזעם המשתולל. […] ניתן גם להמשיל את הצהוב לבזבוז השיגעוני של כוחות-הקיץ האחרונים בשלכת הסתיו הבוהקת…"[1]

 

                               *

אך, מה גורלו של הצהוב באמנות הישראלית? ובכן, קודם כל, עלינו לייחד מקום לקטגוריה של אמנים ישראליים שיצרו מחוות לואן-גוך. בין 2009-2008 הוצגה ב"בית ראובן" בתל אביב תערוכת "ואן-גוך בתל אביב" (אוצרת: כרמלה רובין) ופה מצאנו את יגאל תומרקין, לאה ניקל, ידיד רובין, מאיה כהן-לוי ונוספים מתמסרים לצהוביו של הצייר מאָרל. קטגוריה נפרדת של מצהיבים עבריים תכיל את אמני השמש הים-תיכונית, אלה הנשאבים אל הצהוב בדומה לס.יזהר של "צלהבים" או לאמיר גלבוע של "בשדה צהוב" (ראו הציטוטים לעיל): בקטגוריה זו נמצא את ראובן רובין של "דיוקן עצמי עם פרח" ו"נערה עם עציץ" (שני הציורים בצבעי שמן, שניהם מ- 1923), בהם דיונות תל אביב עטפו בצהוב את הדמויות; את נחום גוטמן של "טבע דומם עם תפוזים" (צבעי מים, 1928); את נופיו של יעקב שטיינהרדט מימי ביקורו בא"י ב- 1925; את חזיתות הבתים החיפאיים מוכי השמש של יהושע גרוסברד; את מרחבי הדגן או החול, שהפכו לשדה-צבע מופשט צהוב בציורי מיכאל גרוס ואורי רייזמן; את ההפשטות הליריות שטופות-האור הצהוב-לבן של חנה לוי; ועוד.

 

ישנו מי שפשוט פיתח אובססיה לצהוב, מאיר טאטי, שב- 2007 הצהיר: "(הצהוב הוא) צבע שמלווה את היצירה שלי כבר 5 שנים כמעט על סף האובססיה. אני מנסה לברוח ממנו, אבל אני לא יכול. " אך יודגשו שלושה אמנים ישראליים שהתחייבו מושגית לצהוב, ולו רק לפרק-זמן מוגבל ביצירתם: מנשה קדישמן, משה גרשוני ולארי אברמסון.

 

ב- 1969, שלוש שנים לאחר שמנשה קדישמן צבע בצהוב את פסל המתכת הגיאומטרי-מינימליסטי שלו, "מתח" (ראוהו בשער מוזיאון ישראל), תלה האמן על גזעי איקליפטוסים בחורשה שבמונטווידאו, אורוגוואי, לוחות מתכת מלבניים צבועים צהוב. העבודה המיצבית הזו שוחזרה ב"סנטרל פארק" בניו-יורק (1970) ובמוזיאון בקרפלד שבגרמניה (1972). הצורות הגיאומטריות של המלבנים התגרו בצורות האורגאניות של עצי החורש; הצהוב הבוהק התגרה בירוקים ובחומים של הצמחייה ובצלליה. אך, יותר מזה, נראה שהצהוב ייצג את העיר, שעתה הוטמעה בתוך הטבע. כי אם המוניות במונטווידאו צבועות צהוב ולבן, הרי שבמנהטן המוניות הן כבר צהובות לגמרי (וזכורה השפעת צבען על "ניו-יורק בוגי-ווגי" של מונדריאן מ- 1943). מאוחר יותר, ב- 1982, כשיצבע קדישמן בעמק-המצלבה בירושלים עץ בצהוב, יהיה זה חלק ממחווה לשלושה צבעי המודרנה – אדום-כחול-צהוב (שלושתם שימשו לצביעת עצים בעמק, למרגלות מוזיאון ישראל). את המחווה התלת-צבעוני הזה נאתר בעבודות אמנות נוספות בישראל, כגון בספר התנ"ך שסימן מיכאל סגן-כהן ב- 1978 בצהוב-כחול-אדום, בהתאם ל"תורה", "נביאים" ו"כתובים".

 

אצל לארי אברמסון של 1979 ואילך, שימש הצהוב כניגודו המשלים של הסגול. ב- 79 עיצב אברמסון ריבוע צהוב, המאוכלס בהמוני "כתמים" בצהוב ואוקר, על כל אחד מהם רשם את המילה "חטא", כאשר אותיות דפוס גדולות מכריזות בראש הריבוע: "צהוב טוב". היה זה שלב מוקדם בהטענת ערך מוסרי על הערך הצורני המינימליסטי-סגפני שאפיין את יצירת האמן עד אז. עדיין באותה שנה, ריבוע צהבהב-אוקר קטן שב והצהיר "צהוב טוב", אך הפעם למרגלות ריבוע צהוב גדול. עתה, הצהוב הגדול כמו הוליד את הצהבהב הטוב הקטן. באותו שלב, כבר הרחיב אברמסון את מטענו הציורי לכיוון "ספרותי", שעה שכתב (במבנה מרובע) בלב הריבוע הצהוב: "ויעש אלוהים את הצהוב ויבדל בין הסגול אשר מתחת לצהוב ובין הסגול אשר מעל לצהוב ויהי כן." פסוודו-מיתוס הבריאה "הוליד" אפוא עתה – ועודנו ב- 1979 – את הסגול, שאמנם בקע כריבוע מרכזי בלב הריבוע הצהוב הגדול, ההוא המוליד תחתיו את הריבוע הקטן. צהוב וסגול הפכו לדגלים ולחופות ביצירת אברמסון מאותה שנה; הם שבו והתחזו לצבעי הטוב והרע ("צויר על ידי השטן", הדפיס הצירי על שורת כתמים צהובים-כתומים-חומים). ב- 1980 כבר הציג אברמסון בגלריה "ברתה אורדנג" בניו-יורק תערוכה בשם "הריבוע הצהוב". אך, דומה, ששנות ה- 80 המוקדמים הלכו ואישרו את ניצחון הסגול ("אשר מתחת לצהוב") על הצהוב. וככל שנפתחו ציורי אברמסון בפני תצורות אנטומיות ובפני ניאו-רומנטיקה (מושגית) פיגורטיבית – הסגול הפך לצבע היסוד. רק ב- 2010, בסדרת ציורי "הצרעה" ו"תחת גפנו", ישוב וישמש הריבוע הצהוב רקע לדימויים של ענבים באושים ושל סוכה מתפרקת. לא, בעבור לארי אברמסון, הצהוב מעולם לא היה "טוב"; הוא רק הצהיר על עצמו כ"טוב" (וכזכור, הוא אוכלס ב"חטאים").

 

אצל משה גרשוני של תחילת שנות ה- 80, הצהוב השלים את האדום, בבחינת גוון השתן, המוגלה ושאר מיצי גוף המתערבבים בצבע-הדם על ניירותיו של הצייר. מריחות מופשטות "אנאליות", שלעתים לבשו דימוי דיוקן צהוב-אדום ("חייל! חייל!", 1981), התגלגלו עד מהרה לציורי 1983-1982, בהם הצהוב שלט ב"דגל" הצבאי הבדיוני שהניף גרשוני בסדרה האלגית/ארוטית של "החיילים". עתה, "יצחק" המת – אולי חייל, אולי גיבור העקידה התנ"כית – כיכב לרקע משטח צהוב אמורפי או לרקע דגל צהוב ("יצחק! יצחק", 1983). זהו הצהוב של נוזלי הגוף המרוטש, שעדיין ישמש רקע לציורי "בודפשט" מ- 1987, המצטטים פסוק מ"תפילת חנה" בנושא "גיבורים חתים ונכשלים". זהו אפוא "צהוב רע", כאותו רקע צהוב מציורי דוד ריב משנת 1985, עליהם צפה מפת "הקו הירוק", כשהיא מלווה בדימויים נוסח "אנשי 'כך'", או שוטרים, או נהנתנות תל אביבית, או מטוסי קרב ועוד. ודומה, ששלטון הצהוב בציורים הללו ינק מצבע כרזות מפלגתו הפאשיסטית של הרב כהנא.

 

ובכן, אנה הובילנו הצהוב באמנות הישראלית? אין מסלול אחד או מרכזי לצהוב שלנו: הוא עשוי להיות "טוב", כשהוא מסמן את האור-חום המקומי (או את תפוזי יפו); והוא עשוי להיות "רע", כשהוא מסמן אלימות; הוא עשוי לסמן את עצמו – כצבע יסוד; והוא עשוי לסמן דימויים פיגורטיביים. אך, בהכללה, דומני שניתן לקבוע: האמנות הישראלית אינה מאוהבת בצהוב: הוא זר לגווני ההפשטות של "אופקים חדשים"; הוא זר לגווני הציורים של אמני "דלות החומר". הצהוב הוא חריג. אולי מנקר-עיניים מדי.

 

עתה, בנוסף על שרשרת פונדקי "Yellow" בתחנות-הדלק, מגיח הצהוב באפודים. שובו של הבן האובד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] וסילי קנדינסקי, "על הרוחני באמנות", תרגום: שמואל שחורי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1972, עמ' 69-68.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: