"עסק ביש", או: Mess גדול היה פה!

 

"נָקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו."

(שייקספיר, "המלט", מערכה א', תמונה ה')

 

גילוי נאות: מאד רוויתי נחת למשמע מינויה של דלית מתתיהו לאוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב. אף שבתערוכות (הלא-רבות) שאצרה לא תמיד איתרתי את "מגע-מידאס"[1], בכל זאת דלית(י) מהן די והותר זהב שהספיק לי בכדי להאמין, שד"מ טוב מסוג A עוּרה למוזיאון תל אביב עם מינויה.

 

המשך הגילוי הנאות: במהלך השנתיים האחרונות למדתי להכיר ולהוקיר את הרוח המרחפת על פני תהום-נפשה של ד"מ, ובהתאם, מתוח מאד הייתי לקראת תערוכתה הראשונה, תערוכת-המבחן, בה תציג – אם תחפוץ בכך ואם לאו – תעודת-זהות. ובכן, מסתבר, שלא "עסק-ביש" ((Mess עשה המוזיאון במינוי האוצרת, אלא השקעה טובה; ועדיין ברוח חג החנוכה שזה אך חלף, אכריז: "Mess גדול היה פה!". ואם לא הבנתם, אוסיף: לשבּחַ באתי, לא לקבור.

 

מה פירוש "עסק ביש" (שם לא-מוצלח, לטעמי; אני הייתי בוחר בכותרת "תְהוּ-מה", מלשון תהו ומהומה)? "מילון בן-יהודה" מלמד, ששורש "ביש" במושג הבושה. כלומר, "עסק ביש" הוא מצב עניינים מביש. המרשתת מוסיפה: "מביך". אלא, שדומה כי לא לזה ולא לזה התכוונה האוצרת. למרבה ההפתעה, אותו מילון גם מגלה לנו, ש"ביש" הוא צמח ארסי ממית, "מהרע שבסמי המוות ויִקְרֵה לשותהו שינפחו שפתיו ולשונו". משוכנעני, שאף לא לזה התכוונה האוצרת, הגם שהאידיאה של כוח ממית לבטח אינה זרה מדי לרוח המטאפיזית הנושבת בתערוכת ה"ביש" (וראו הסוף המקאברי של שרשרת ה"קלקולים" בסרטה הקצר מ- 1968 של שנטל אקרמן, האמנית הזרה היחידה בתערוכה).

 

מתוך מאמרה ה"קטלוגי" (חוברת צנועה מדי, למרבית האכזבה) של האוצרת אני דולה תמציות:

"עסק ביש הוא החותָם שמותיר אירוע אקראי ולא צפוי. […] ומאידך [עניינו] בדימוי מבוים שעניינו שיבוש או סבך בלתי ניתן להתרה. […] תערוכה קבוצתית זו – […] סודה המתריס הוא התאונה, תחומה המופרך של אי-סבירות צפויה […]. 'עסק ביש' הוא המצב שבו עתודות הדינמיט פורצות את פני השטח בדרכן הנפיצה, מפוררות את המערך הסיבתי, שולחות זרועות לכל עבר ומתגלמות כמשטח ארוג ומסובך לאין-קץ, […] כמוסה בשבריר של עבר ובהווה מתמשך של חורבה או פלא שהותירה אחריה."

 

די במילים נבחרות אלו על-מנת להבין, שמבלי כל כוונה, שתי התערוכות הקבוצתיות המוצגות כרגע במקביל במוזיאון תל אביב – עונות האחת לרעותה באורח קוטבי: שבעוד "קוד נגד קוד" נאחזת כולה בשליטה מוחלטת ביצירה באמצעות השתתתה על חוקיות כפייתית, הרי ש"עסק ביש" מאשרת את ה"תאונה", ה"אקראי", ה"לא צפוי", השיבוש והתמוטטות השליטה. שתי תערוכות, שני טמפרמנטים ומבני נפש כה שונים של אוצרות. הראשונה מטפלת בשלטון המכונה על האדם, השנייה שבויה באין-אונים של המצב האנושי. אישית, ברור, אני שייך למזג האחרון.

 

מההצהרות-המבוא של האוצרת (שכדרכה, נאחזת בטקסט ספרותי, הפעם ב"יומנים" של קפקא) אני מסיק את הנחות-היסוד לפיזיקה/מטאפיזיקה של ד"מ בתערוכתה הנדונה:

א. העולם אינו רציונאלי, ובהתאם, אף אינו כפוף למערכת סיבתית.

ב. החומר אוטונומי, אינו נתון לשליטה ופיקוח של הרוח (ולפיכך, בכוחו להפתיע).

ג. העולם אינו פשוט: מורכבות, פיזור והאצה חלים על תופעות ואירועים בעולם.

ד. למקריות ולאקראיות (קונטינגנטיות) מעמד עליון בהתפתחותם ובכינונם של דברים בעולם.

ה. העולם אינו בר-שליטה: הבלתי צפוי, המקרי, הארעי – הם שליטי הזמן והחלל.

ו. פעולות בזמן עומדות בסימן תאונות (פיצוץ, התפוררות, חורבן), שהן בבחינת "עתודות דינמיט מתחת לפני השטח".

ז. אין השגחה אלוהית, אין לוגוס טוטאלי. הכול צפוי; היכון לרע!

 

יוצא אפוא, שההשקפה הפיזית/מטאפיזית, השוכנת בתשתית תערוכת "עסק ביש", מהפכת עד תום את ההשקפה הפיזית/מטאפיזית האריסטוטלית, שעליה נסמך הרציונאליזם המערבי במשך מאות בשנים. שכן, אריסטו ניסח, בין השאר, ארבע הנחות-יסוד כדלקמן:

א. הפרדה בין תכונות מהותיות של דבר לבין תכונותיו המקריות (דהיינו, המקריות היא משנית לעומת המהות הקבועה של הדברים.

ב. לדברים בטבע יש תכלית (מה שמוגדר אצל אריסטו כ"סיבה תכליתית").

ג. לדברים בטבע יש סיבה אידיאית שלבשה חומר בתהליך היציאה מה"בכוח" אל ה"בפועל".

ד. הדברים בטבע נשלטים על-ידי סיבתיות.

 

הערעור, שמערערת ד"מ בתערוכתה על הנחות-היסוד הפיזיות/מטאפיזיות האריסטוטליות, חל בהכרח גם על יצירת האמנות ותהליך בריאתה. ומכאן, שתערוכת "עסק ביש" מבקשת לומר:

א. סבך/סיבוך הם גם מצב-היסוד של היצירה האמנותית. היוצר אינו ריבון על יצירתו.

ב.יצירת אמנות היא תולדת "התנגשות מחוללת" (בין כוונת האמן לבין אפשרות בלתי צפויה).

ג. בלב הייצוגיות רוחש שבר מהותי בין כוונת אמן לבין פרשנות צופה. מבחינה זו, מרחיבה תערוכת "עסק ביש" את תערוכת "מובי דיק" שאצרה ד"מ ב- 2013: חמקמקותו של המסומן באפלת התהום שמתחת למסמנים.

 

ועתה, לתערוכה. אפתח ואומר: תערוכה יפהפייה, רבת-השראה ומעמיקה. יש בה אמנים טובים ולא מעט יצירות מצוינות. מהתערוכות המעולות שהוצגו במוזיאון תל אביב בשנים האחרונות. ולאחר שאמרתי זאת, אבקש להבהיר: אין לי פה עניין בכתיבת "ביקורת אמנות": ענייני באידיאה, בקונספציה; והנה, חלק ניכר מהתרשמותי מ"עסק ביש" יסודו דווקא בהתערערות האידיאה המנחה, בפרימתה במהלך התערוכה. ובמילים אחרות: "תאונה" שקרתה, לא רק לאמנים, אלא גם לאוצרת בדין המטאפיזיקה של התאונה/שיבוש. או, מכיוון אחר: תערוכת "עסק ביש", כל עוד היא בבחינת מאמץ לייצוג האידיאה של העסק-ביש, חייבת לפרק את עצמה.

 

וכבר עוד קודם לכניסתך לאולם הראשון ב"הלנה רובינשטיין", כלומר לאחר שקראת את הטקסט הקירוני, אתה מהרהר בינך לבין עצמך: כלום אין, בעצם, בכוחה של כל יצירת אמנות בעלמא להוכיח ולאשר מידה זו או אחרת של "עסק ביש"?! משמע, כלום אין בכל תהליך יצירה שיבוש כלשהו של כוונה ראשונית, התפתחות בלתי צפויה המחבלת ב"תוכנית-אב"? כוונתי: כל יצירת אמנות, גם זו הקלאסית ביותר, הריאליסטית ו/או הקונצפטואלית ביותר – כל יצירה היא פשרה (בכוח הבלתי-משוער והבלתי ניתן לצפייה מראש) בין ראשית לבין אחרית. כל יצירה טומנת בחובה מוקש נסתר (ומה ביקשה הדקונסטרוקציה, אם לא לטעון זאת בדיוק?!).

 

ועוד אתה תוהה תהייה א-פריורית, קודם כניסתך: בעצם, עד כמה נבדל רעיון "עסק-הביש" מרעיון האבסורד (וכלום אין בגיוסו של קפקא לטקסט ה"קטלוג" משום אירוחו של אבסורדיסט? וגם סרטה של ש.אקרמן מ- 1968 – האם אינו נישא עדיין על שובל האקזיסטנציאליזם הפאריזאי של האבסורד?)? דהיינו: דין ה"תאונה", ה"חורבן" ואי-הרציונאליות – כלום אינו מאוֹשש את ההשקפה הקיומית/מטאפיזית/תיאולוגית של הגלות, החשיכה ואי-הידיעה (א.קאמי)?  אפשר שאתה נסחף מדי, אני אומר לעצמי, תוך שאני עטוף בשאלות (ומבלי דעת שסימן-השאלה הוא-הוא סימן-העל של התערוכה הזו) ופוסע פנימה אל החלל המעוצב להפליא המתגלה לפניי.

 

סרטה של שנטל אקרמן הוא "לייטמוטיב": הבנליה הפרוזאית של הקלקולים-עד-מוות – זו מקרינה על תנועתך באולם כולו. תצלומיו של חיים דעואל לוסקי על הקיר הגדול שלשמאלך, כולל הסירים (מצלמות-נקב) הפזורים על רצפת האולם, ממחישים היטב את אידיאת האקראי האורב לייצוג. ובצמוד לאלה, צמד תצלומי השדה של דליה אמוץ, הזכורים לטוב עוד ממחצית שנות ה- 80, שעליהם כתבה שרה ברייטברג-סמל ב- 2000: "(דליה אמוץ) גררה את האור אל לב החושך (…) בְרוך אלים בתוך השדה.(…) כל תצלום מהסדרות המאוחרות נושא בבשרו את אפשרות מותו יותר מפעם אחת." אלא, שכבר בנקודת פתיחה מרשימה זו, מחלחלת בך סוגיית האילוסטרטיביות המאיימת על כל תערוכת תזה. שהנה, גם "קוצי" הברזל של אברהם רפאל (שמרגש לשוב ולמצאו מוצג במוזיאון) – האם אינם בחזקת אילוסטרציה לטענת "הוויית הקוצים"? ואם אמנם כן, הכיצד זה, שתערוכה הבאה לערער על האנלוגיה הייצוגית (בין מסומן ראשוני לבין מסמן סופי) – הכיצד זה שהיא עצמה מכוננת על אנלוגיה שכזו?! ואתה שואל את עצמך: האם תינצל תערוכת "עסק ביש" מגזרת הפרדוקס הזה?

 

נתעכב מעט על בעיית האילוסטרציה בתערוכה הנדונה: מיכאל דרוקס (2003) מבקש לקדֵר כדי חימר ערביים, ואבוי – יצאו לו כדים "מקולקלים", המוצגים לפנינו (כמעט) "במסודר" על מדף. משה קופפרמן (1976, 1978) פורץ את הקווים האופקיים ההנדסיים בדין תנאים בלי צפויים על שולחן העבודה (ציור השמן המוקדם שלו מ- 64 יכול היה להיות מומר, באותה מידה, על ידי הפשטה אקספרסיוניסטית של לאה ניקל, או של אורי ליפשיץ מ- 63, ועוד). האם הפשטת מוביל-המים הנבטי מ- 62, פסל ארד של דנציגר, אמנם מאשר "עסק ביש", אחרת מכל יצירה מופשטת באשר היא? והסטייה ה"מתפרעת" של דניאל סילבר מדגם המאנקין של אדל רוטשטיין – האם היא שונה מהותית מסטיותיו של זוהר גוטסמן ממקור פיסולי קלאסי (או מסטייה של כל יצירות אמנות "מנכסות", מאז ה"מונליזה" של דושאן)? ומאותה בחינה, ה"פֶּנטימנטו" (החבאת ציור מקורי מתחת לעיבוד מאוחר) של צוקי גרביאן – המשבש/מוחק ציור קלאסי תחת הפשטת מכחולו הספונטאני – האם אינו חל על כל מפגש אמנותי עם מקור (כולל רפרודוקציות)?

 

ומה עושה כאן הנייר המופשט של מנשה קדישמן (שנות ה- 70)? והטבעת האוזניים בחימר של דרוקס (2000)?

 

לא, איני מתכוון לעבור מעבודה לעבודה. וכאמור, יש כאן עבודות טובות מאד. יצירתה של יעל בורשטיין (2018) מצוינת, מדויקת: זוג קרסוליים שמאליות במאמץ החלקה על קרח, שכמוהו כמאמץ הליכה על חבל (פס ברזל דק). או קיר ה"פורטל" של איתן בן-משה שמרשים ברב-חומריותו השקופה (האנטי-חומרית) וה"מהומתית". אהבתי גם את עבודתו של מתן מיטווך (2018) – מלבן מתכת שכולו שכבות של רשתות צפופות, שבתוכַן נצרבו צורות כמעט-נעלמות של נקודה-פסיק ו"סמיילי", שסימנן "קריצה" בשפת התקשורת הדיגיטאלית. כך, על כל פנים, למיטב הבנתי. וגם עבודת הווידיאו של עמית לוינגר (2018) מרתקת בתיעוד גב' גרינשפן הקשישה המעידה באוזני תוכי על פרשת הרשל גרינשפן מ- 1938 (עוד סטייה מההיסטוריה בבחינת ייצוג חד-משמעי של התרחשות).

 

ובקיצור, יש כאן עבודות מרתקות לצד לא מעט עבודות שסימני-שאלה נדבקים בהן כספחת. וככל שאתה מתענג יותר על יפי-התערוכה (ועיצובה המושלם), כן אתה פחות בטוח בקונספציה, משמע בתקפותה כתזה אמנותית יציבה ומוגדרת, מובחנת ומבחינה. הוא שאמרנו: ה"תאונה" קרתה לא רק לאמנים, אלא גם לאוצרת (שגם היא אמנית, ככל אוצר של ממש). רוצה לומר: סימני השאלה והספק, שאתה נעטף בהם, כמו גם אידיאת-העל הצפה ושוקעת לחילופין בין המוצגים – כולם מהותיים לטענה הנטענת ב"ביתן הלנה רובינשטיין". וכך, בסופו של דבר, עם ולמרות הספק, ברור לך, ללא כל ספק, שאתה צופה בתערוכה רצינית, משמעותית, איכותית (ופעם נוספת – יפה ביותר), מעוררת מחשבה, תערוכה מאתגרת שמוציאה אותך – איש האידיאות – בתחושה עזה של עסק ביש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "הדיק של מובי", יוני, 2013, באתר המרשתת הנוכחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: