מ"אורה" ל"חורא"

 

 

 

אסף-אלקלעי_צל-של-נורה_-פליז-ופלסטיק_2017_קרדיט-צילום-יחצ.jpg

עודני בתערוכת "קוד נגד קוד" במוזיאון תל אביב. עבודתו הזעירה של אסף אלקלעי, "נורת-צל" (עבודה שהוצגה בתערוכת בוגרי לימודי ההמשך ב"בצלאל", תל אביב, 2017), אינה מרפה ממחשבתי: "הדפסה תלת-ממד [בפליז ובפלסטיק, 11X12X7 ס"מ/ ג.ע] של נורה עם צִלה. תוכנת התאורה הופעלה על פי נתוני האור בזמן ומקום הולדתו של אלקלעי. התוכנה מיקמה את השמש-נורה ואת היטל-הצל שלה כאילו הייתה בצפת ב- 4.6.1986, בשעה 15.00."[1]

 

עבודה מעוררת השתאות, שבהחלט ראוי לה להירכש לאוסף מוזיאון ישראל, כפי שאכן קרה. בדומה למקרה עבודתו החזקה של יואב ויינפלד, עליה עמדתי ברשימה קודמת, גם כאן אנו נתבעים להרהר במונחי מקור-אור, חושך, חירות-הכרח (כפייה), טכנולוגיה ותיאולוגיה.

 

                                   *

משהו קצר על מטאפיזיקה. אני מעיין בספרו של מרטין היידגר, "עקרון-התבונה", במקורו סדרת הרצאות שהעביר הפילוסוף ב- 1956-1955 באוניברסיטת פרייבורג. היידגר מבקש לדעת, בעקבות לייבניץ, מהו עקרון-היסוד של התבונה. אנחנו זוכרים: תבונה ואור כרוכים מטפורית זו בזה [השמש האפלטונית, "אור-התבונה", נ(אור)ות]. אלא, שהייידגר מגלה את תהום-החושך הרובצת בשורש התבונה, לאחר שזיהה את התבונה עם ההוויה האנושית, וזו האחרונה נעדרת ,קרקע", Grund. כל מאמץ לאשר Grund של חוויית התבונה נידון ל- Abgrund (תהום). "הוויה 'היא' תהום"[2]; "הסתרה נותרת כמקור כל גילוי"[3]; וביתר פירוט:

"מהות ההוויה היא כזו, שבתהליך היחשפותה – ההוויה מגלה את עצמה כך שתצפין את עצמה; משמע – נסיגה היא חלק בלתי נפרד מהחשיפה. […] ההוויה משמרת את ראשוניותה כהיחשפות עצמית כל עוד היא מסתירה עצמה בה-בעת."[4]

 

                               *

שבנו אל "נורת-הצל" של אסף אלקלעי. האור הוחשך. הצל השתלט על האור. רוחניות האור – ערטילאיותו, מופשטותו – התאבנה כליל, לבשה חומריות אטומה, שחורה. במונחים היידגריאניים, בשורש-השורשים של הנורה המאירה שוכנת תהום רבה ואפלה. דינו של אור להגיח משורש שחור. במונחים אפלטוניים, השתלטות הצל על האור פירושה ניצחון התדמית/אשליה/כזב על האמת, תבוסת המהות בפני בבואתה המשנית.

 

אלא, שאין די בזאת. כי, כזכור, הצל שמטיל אור הנורה תוכנן כך, שיהלום במדויק את היטל הצל של השמש ברגע הולדתו של האמן – 4.6.1986, שעה 15.00. בנקודה זו ראוי שנעצור לאתנחתא צדדית וקצרצרה נוספת:

 

*

"נשמות קטנות", עבודת-וידיאו וסאונד (במקורה, 2014), גרסה חדשה שיצר כריסטיאן בולטנסקי ב- 2017 לקראת תערוכתו במוזיאון ישראל:

"עבודת הווידאו […] צולמה בצוק מעל ים המלח. 300 פעמונים יפניים הוצבו לפי מערך הכוכבים בליל הולדתו של בולטנסקי, תלויים על גבעולי מתכת דקיקים ולוחית פרספקס שקופה מוצמדת לכל אחד מהם. תנועתם ברוח יצרה דנדון עדין וריצודי אור. […] לרגל התערוכה הנוכחית [מוקמו הפעמונים] בנוף המקומי, ב'מצפה האפס' שמעל ים המלח. […] מצפה האפס הוא מקום שמציין את גובה פני הים העולמי המפריד בין ממלכת החיים — השמיים וההרים שמעל פני הים — ובין מה שמתחת לפני הים, "ים המוות" כמין שְאוֹל;…"[5]

 

                                 *

ישנם אמנים החוזרים בעבודתם אל רגע בואם אל העולם. אצל בולטנסקי, מצלצלים פעמונים ברגע הלידה, ברכת שמים (או משאלה, בנוסח המסורת היפנית) נחה על היילוד (אף כי ים-המוות שבאופק מטיל צלו). אצל אסף אלקלעי, שיבה לרגע ההולדת היא שיבה לרגע המגע עם הטרום-חיים, עם המוות. שלא ככוכב שזרח בשמי בית-לחם עם הולדת ישוע, רגע ההולדת של האמן הוא, מבחינתו, רגע של חידלון אור. "נורת-צל" היא, לפיכך, דיוקן עצמי כמת.

 

מכאן ואילך, "נורת-צל" היא יצירה שנוצרה, לא בידי "אדם חי", אלא בכוח מכאני אל-אישי. הנה כי כן, הגוף הקטן הזה, היצוק בתערובת פליז ופלסטיק, הוא תולדת יציקה תלת-ממדית של מחשב. היגיון-העבודה מחייב זאת. וכך, תהליך היצירה הטכני שולל ממנה את פן חירות היוצר, מי שנידון להוויה "מֶטריקסית" של נפעל ולא של פועל. וזוהי גם העמדה התיאולוגית שבעומק עבודה זעירה אך מצוינת זו: האלוהי מואפל; זה המצווה "יהי אור!" מתגלה ביצירתו של אלקלעי כמין "חורא" אפלטונית ("טימאיוס") – מקור ראשוני, רחם האידיאות, המקרינה קרני חושך:

"כשם שאידיאת הטוב שולחת, דוגמת השמש, קרני אור, והיא אף התכלית העליונה שעליה עורג ושואף כל היקום כולו, כך אידיאת ה'חורא' שולחת קרני חושך, והיא המצע התחתון, שממנו בורח כל מה שנעשה מוגדר ומעוצב. היא מקור הדחייה. בקרני האור של הטוב נתפסים הדברים, מוכרים, ידועים; בקרני החושך של ה'חורא' נעכרות הצורות ומאבדות את בהירותן ומובחנותן."[6]

                                 *

איני יכול שלא להיזכר בסדרת ציורים של מיכל נאמן מ- 1994-1993, שבמרכזם כיבוי האור הנשגב. אחד מאלה, "Golden Bowl and Silver Cord" (שמן על בד, 1994), יועמד למכירה בקרוב בבית-המכירות הפומביות, "תירוש". Golden Bowl and Silver Cordמהיכן זכורות לנו המילים הללו של כותרת הציור? מ"קוהלת" פרק י"ב, פסוק 6: "עד אשר לא ירחק חבל הכסף ותָרֻץ גֻלַת הזהב ותשבר כד על המבוע ונָרֹץ הגלגל אל הבור." אחד הפסוקים היותר דרמטיים בתנ"ך, קטע מתוך תיאור מדכדך במיוחד של תהליך הגסיסה הממתין לרובנו לקראת – "…כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוּק הסופדים." (שם, פסוק 5) המפרשים מצביעים על התרופפות חבל הכסף, שבקצהו תלויה מנורת זהב, ועל התנפצות הכד כדימויים מטפוריים של פגעי הגוף הקמל. מיכל נאמן נקטה בתרגום האנגלי של הפסוק, ההופך את הכד לקערת זהב במקום המנורה. יש לה סיבות טובות ומיד נעמוד עליהן. לפני כן, נזכיר, כי למיכל נאמן דו-שיח היסטורי ארוך עם "קהלת": עוד ב- 1974, כתלמידת "המדרשה" ברמת-השרון, העתיקה בכתב ידה על לוח עץ את כל ספר "קהלת" (עם תוספות של דימוי וטקסט). קהלת הוא שלמה (שם אביה של האמנית), והסיומת באות ת"ו מקנה זהות נשית לשם הזכרי, דואליות שמרתקת את מיכל נאמן לכל אורך דרכה האמנותית. עדיין ב- 1974 העתיקה שני פסוקים מספר "קהלת" על גבי דף נייר המונח על ברכיה. עתה, כארבעים שנה מאוחר יותר, עדיין נדרשת האמנית לספרו של המלך הזקן ומר-הנפש, הנושא את שם אביה (מי שמככב בלא מעט עבודות שלה). הציור הנוכחי, מורכב, בדרכה הדואליסטית של הציירת, משני דימויים: א. חמישה זאבים לבנים היושבים על ענפים, סיוט האימה שחלם ותיעד ברישום מטופלו של פרויד, פנקייב. ב.מנורת המקדש. אלא, שזו שהייתה מנורת זהב (ומהדהדת את קערת הזהב הנשברת מהפסוק ב"קהלת") הורדה בדרגה והפכה למנורת כסף, אשר להבותיה כבו, בעוד חומר דמוי פיח זולג ממנה כלפי מטה. במקביל, זאבי הסיוט הלילי מצוירים כשהם מטילים מימיהם המוזהבים, ובהם סימנים של דם סמוי בשתן. אם כן, הזהב הנשגב הושפל, שעה שנשפך ארצה והוא אף נגוע במחלה ובחרדה (הזאבים, האמורים להטיל אימה, משתינים מרוב פחד הם עצמם). האנכים החוצים את הציור במרכזו מדגישים את גווני הכסף והאדום כמסמני המפנה לרעה במעמדה של מנורת המקדש. נזכיר, במקביל, את הציור "תורה אורה", שציירה מ.נאמן ב- 1994 ובו נראתה, מצד שמאל, מנורת-הזהב עם להבות נוסקות, ומימינה חמישה הזאבים הפרוידיאניים מטילים שתן נגוע בדם. תחילת הסדרה ב- 1993, בציור "Trees of Light" – עצי אור – בו הזאבים השתינו מהענפים, בעוד המנורה עוצבה כעץ עם עלים ועם להבות אנכיות הבוערות כלפי מעלה בעוז. הנושא החוזר הוא אפוא האור הקדוש, שאותו מעמתת הציירת עם אפלת החרדה והמחלה. בציור Golden Bowl and Sliver Cord, מציגה מיכל נאמן תמונת עולם קודרת הרבה יותר בסימן המשך פסוק-הכותרת מ"קהלת": "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נְתָנָה." (י"ב, 7)

 

                                 *

והרי לנו שני אמנים ישראליים – אסף אלקלעי ומיכל נאמן – שניים הנמנים על שני דורות שונים ועל מגמות אמנותיות שונות, אך שותפים במעשה כיבוי האור המטאפיזי.

 

 

 

[1] קטלוג תערוכת "קוד נגד קוד", מוזיאון תל אביב, אוצרת: אירית הדר, 2018, עמ' 38.

[2] Martin Heidegger, The Principle of Reason, Indiana University Press, 1996, p.51.

[3] שם, עמ' 65.

[4] שם, עמ' 70.

[5] מתוך פרסומי מוזיאון ישראל לקראת תערוכת בולטנסקי, המרשתת.

[6] פפיטה האזרחי, "על היש המושלם", מפעל השכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1964, עמ' 262.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: