קטגוריות
ציור ציוני

הערה על עוד צייר ציוני נשכח

                   הערה על עוד צייר ציוני נשכח

 

לאט לאט, נחשפים הציירים ששרתו את התנועה הציונית בראשית דרכה. "אמנות ציונית", קראנו למגמה זו, שנולדה בגרמניה-אוסטריה עם הקונגרסים הציוניים הראשונים ואשר ממנה צמח הענף הציוני הארצישראלי בדמות "בצלאל" הישן (1929-1906). הצייר הנודע מבין "האמנים הציוניים" הוא, כמובן, אפרים משה ליליין; מוכּר ביותר הוא גם הרמן שטרוק, וידוע מאד גם יוסף בודקו, שהעניק שרותיו האמנותיים למסמכי התנועה הציונות בעשור השני של המאה ה- 20. כל השלושה ברלינאים. אך, לצד הציירים שעשו להם שם, היו אלה שזכרם נגוז ודהה ואשר המידע עליהם קלוש ותובע מאמץ בילושי וארכיאולוגי. אלה הם הווינאיים שבחבורה. כזה היה, למשל, מקרהו של אמיל רנצנהופר, שהכרתיו כ"צייר הציוני השני" ואשר נסעתי בעקבותיו עד לארכיונים נידחים בווינה ועד… לרחוב הקטן הקרוי על שמו באותה עיר.[1]

 

לכל אורך "חפירותיי" בתל "האמנות הציונית" שבתי ופגשתי בשמו של צייר בשם קארל פולאק, מי שצִייר את דימויי הגלויה וכרטיס המשלחת לקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897). אני כותב – "צייר את דימויי…", מאחר שהמעצב הגראפי של המסמכים הללו היה היינריך יורק-שטיינר. שני הציורים הצרים וגבוהים של קרל פולאק מוקמו באגפי הגלויה וכרטיס המשלחת, שניהם ציורים ריאליסטים אקדמיים: מימין, "הזורע" – חלוץ יהודי המפזר זרעונים בשדה חרוש לרקע גבעות. היהודי מזוקן וחובש מגבעת, מגפיים לרגליו והוא נראה כאיכר אירופי לכל דבר. לעומתו, באגף השמאלי, צייר פולאק יהודים קשישים עבדקנים בלבוש חרדי העומדים ומתפללים בסמוך לכותל המערבי. מבחינה אמנותית – שום בשורה של ממש. מבחינה אידיאולוגית – הניגוד הציוני, שיהפוך שגור וחבוט, בין "היהודי הישן" לבין "היהודי החדש". בספרו, "תרבות ציונית", כתב מייקל ברקוביץ, שאת הגלויה והכרטיס צייר "סטודנט אוניברסיטה, קרל פולאק, שעזר בניהול המבצעים היומיומיים של המשרד הציוני בווינה."[2] ועוד הוא מספר, ש"הרמה העלובה של הציורים לא פגמה בהתלהבות הצירים לקונגרס, בראותם וברוכשם מוצרים יהודיים לאומיים ראשונים. ה'ג'ואיש-כרוניקל' הלונדוני ציין במיוחד את הופעת הגלויה של הקונגרס וכלל בדיווחו העתק שלה. אירועי הסיום של הקונגרס כללו 'מכירה של גלויות מזכרת'."[3]

 

יצירה מעט מאוחרת יותר של קרל פולאק הייתה הגלויה שצייר לקונגרס הציוני השביעי ב- 1905. כאן נראה הרצל ניצב שלוב-כפות-ידיים ומהורהר, כשהוא משקיף על שיירה נלהבת של צעירים בחולצה רוסית, או בעניבות וזיג, כלי עבודה בידיהם, והם מנפנפים בברכה למנהיג ומניפים את הדגל ההרצליאני של שבעת הכוכבים. הציור ריאליסטי ומוכיח מיומנות שאין להכחישה. בדומה לקודמתה מ- 1897, גם הגלויה מ- 1905הודפסה בשחור-לבן, כך שאין לדעת מה היו גווני המקור של הציור.

 

יותר לא שמעתי ולא קראתי על אותו קרל פולאק, ודומה שפעילותו הציונית באה לקיצה בערך לקראת 1910. עתה, אני מוצא אודותיו מעט מידע שמקורו בספר של היינריך פוקס, "הציירים האוסטריים במאה ה- 19".[4] אם כן, השם המלא הוא קרל יוזף פולאק (הגם שעל יצירותיו חתם רק בשם "קרל פולאק"), אמן וינאי שחי בין השנים 1937-1877. פולאק למד ב"אקדמיה הווינאית לאמנות" אצל כריסטיאן גריפּנקֶרל ((Griepenkerl – הצייר ששימש גם מורו של רנצנהופר, המוזכר לעיל. לאחר מכן, המשיך בלימודי אמנות בפראג אצל הצייר ואצלב ברוז'יק ((Brozik. קרל יוזף פולאק עשה לו שם בווינה כאמן כרזות וכקריקטוריסט, רשם-עיתונות (מאייר) וגרפיקאי. מן הסתם, בתוקף כישוריו הגראפיים, גויס לתנועה הציונית (בגיל 20!) בתוקף קו "האמנות למען החברה" שהטיף לה מקס נורדאו. כצייר צעיר מאד, החל דרכו באפיק ריאליסטי-אקדמי ("זוג כלבי תחש", 1898), שהנחילו לו מוריו, מסוג הסגנון שזיהינו בעיצוביו לתנועה הציונית. ב- 1904 פרסם בשבועון האוסטרי, "דפי-עניין" ((Interessanten Blatt, שורת רישומים בנושא מלחמת רוסיה-יפן, ומאז שימש כמאייר-עיתונות מצליח. מ- 1909 ועד 1914 עבד בהודו וביפן (מה שעשוי להסביר את התרחקותו מפעילות ציונית). אך, במהרה גילה את כישרונו לעיצוב גרוטסקי-קריקטורי והתמסר לציור כרזות בעלות נופך סאטירי עז, שמצא ביטויו לאחר 1918 גם בכתבי-עת וינאיים סאטיריים שונים, כגון "מוסקֶט" ((Muskete ו"גץ מברליכינגן" (על שם מחזהו של גיתה). ביצירותיו אלה ביטא עמדות ליברליות וביקורת חברתית נוקבת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נטה ביצירתו הסאטירית ובקריקטורות שלו לכיוון פוליטי (כגון הכרזה שעיצב ב- 1919 למפלגה האוסטרית הדמוקרטית).

 

התבוננות בכרזות ובקריקטורות של פולאק מגלה רישומים המגחכים את ההווי הבורגאני הווינאי ונחלקת בין סדרת גלויות צבעוניות (המלעיגות על "טיפוסים", דוגמת צמד שתייני בירה, או סניטר קשיש מ"הצלב האדום", או שוטר, רופא, גנרל קשיש, טיפול אצל רופא-שיניים וכו') לבין כרזות פרסומת לסרט ("אופיום"), לעיתונים ("הערב") וכו' (באלה בולט הייצוג הגרוטסקי והכמעט-דמוני של הבורגנים). אין כל ספק ביכולת הרישומית הווירטואוזית של האמן.

 

יש להודות: הפרק הציוני של פולאק היה קצר-מועד ולא הותיר כל הד או עקיבה בעשייתו האמנותית המרכזית. האם הייתה זו מלחמת העולם הראשונה שניתקה אמנים ציוניים (כפולאק ורנצנהופר) מדבקותם הציונית? האם מותו של תיאודור הרצל ב- 1904 היווה את נקודת המפנה? האם מדובר בשכירת שרותיהם של בוגרי אקדמיות צעירים שבטרם התגבשות? תהא התשובה אשר תהא, העובדה היא, שאפילו עיקר יצירתו של ליליין בשירות התנועה הציונית ממוקד עד ל- 1907 בקירוב. לאחר מכן, יהיו אלה אמני "בצלאל" בירושלים שימשיכו במלאכה, לצד הברלינאים – שטרוק וצמד תלמידיו, בודקו ושטיינהרט. לא מקרה הוא, ששלושה הברלינאים הללו גם עלו ארצה בשנות ה- 20 וה- 30. דומה, שהאחרים, למעט ליליין (שהיה ידיד קרוב של הרצל וגם חזר לבקר בפלסטינה מספר פעמים), היו פרחי-אמנים שהפרק הציוני חלף מהם עם חלוף התלהבות הנעורים ועם התפתחותם האמנותית.

 

ועוד רבה העבודה לפנינו: מנחם אוקין, שלמה רוחומובסקי, פרידריך בֶּר ואמנים ציוניים נוספים ובלתי מטופלים דיים עודם ממתינים להיסטוריונים של האמנות.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אמיל רנצנהופר – הצייר הציוני השני", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, דצמבר 2010. בשנת 2011 אצרתי במוזיאון פתח-תקווה (במסגרת תערוכת "אוצרים", אוצרת: רויטל אשר-פרץ) את "הקבינט של אמיל רנצנהופר" ובו שחזרתי-לכאורה את חדר-העבודה הווינאי של האמן הנשכח.

[2] Michael Berkowitz, Zionist Culture, The University of North CarolinaPress, Chapel-Hill & London, 1993, p.120.

[3] שם, עמ' 121-120.

[4] Heinrich Fuchs, Die Osterreichischen Maler des 19 Jahrhunderts, Wien, 1973, Band 2, p.92.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s