קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

ק י ן

באורח מפתיע, ייצוגי קין באמנות הישראלית לדורותיה מוכיחים נקיטת עמדה מצדדת של האמנים ברוצח, אף כי לא ברצח. כי, יותר מהתייחסות האמנים למעשה הריגת הבל, לא אמן ישראלי אחד ולא שניים בחרו לראותו כמנודה, כמקולל וכגולה נצחי, ובתור שכזה – מודל להזדהות קיומית.

 

av1.jpg

 

נתבונן, לדוגמא, בפסלו של יגאל תומרקין, "קין" – טכניקה מעורבת, 1992: ראשו הערוף של האמן (יציקת גבס) מונח בראש גזע-עץ נוטף דם, ובסמוך לו גזע נמוך יותר, נוטף נוזל כחול ועליו כלי-משחית. לכאורה, הקורבן – הבל – ומכשיר הרצח. אלא, שלא: ב- 14.10 1987 פרסם תומרקין רשימה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "קין נולד דפוק" ובה כתב:

"כולנו בוחרים בשָאוּל. יש בו את כל סממני האיש היפה […], הזדהות עם זה שחיפש אתונות ומצא את המלוכה. […] אפשרות שנייה לגיבור תנ"כי: זכריה הנביא, שנרצח על שניבא את החורבן. […] אך הגיבור האמיתי הוא קין. הלוּזר. בעולם של חמישה חברה' (אלוהים, אדם, חווה, קין והבל) – ארבעה לא אהבו אותו. סָתַם הפסוק ולא פירש: 'הלא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו…'. אני לא מעוניין ברש"י או בקסוטו. קין נולד דפוק. החקלאי עובד-האדמה לעומת הרועה. אלוהים תמיד אהב את הרועים. אלוהים יודע כמה חזקה הקנאה, כמה הרסנית. היא הרגש הראשון שניטע בחיי. אז מה הפלא? אלוהים שיגע אותו, את קין, ולא פירגן לו מיום שנולד. אני מבין אותו. הקנאה חזקה, עקרה והרסנית יותר מכל רגש. היא סיזיפית. איך כתב המשורר ב'ניגון עתיק': '[…] תעבור קנאתי שותקת/ ותשרוף את ביתך עלייך.' אני קין, ועוד-איך קין. גם אתם."

 

קדמה להזדהות זו עם קין ההזדהות של חיים מאור, שב- 1978 הציג בגלריה ,הקיבוץ" את תערוכתו הראשונה – "אות-קין". כאן, תוך נקיטה בתחביר אמנותי מובהק המזוהה עם "המדרשה" (אותה בגר שנתיים קודם לכן), עיצב מאור שלושה לוחות לביד, עליהם הדביק צילומים בשחור-לבן (ראש קין, גוו המעורטל והשחוח, זרי פרחים) ושורות לֶטֶרסֶט שחור:

"היה הילד של אמא./ גדל בחממת גן עדן/ וגידל פרחים בגינה./ אבא אמר: קין מפונק!/ לך לעבוד במרעה!…/ כשעזב את הבית,/ הסתבך בצרות/ ונשאר מעורער בנפשו."

av2.jpg

 

av3.jpg

 

פסוודו-ביוגרפיה זו של קין שימשה מעין מבוא ל"טיהורו" היחסי של קין בעבודה נוספת באותה תערוכה: על לוח לביד הדפיס מאור את המשפט "קין נקי כפיים" במקביל למשפט "קין קטל". על הרצפה צולם "קין" כורע ושוטח בפנינו את כפיו ה"נקיות". ענף גבוה כרוך בבד נשען על הקיר וקישר בין הלוח התחתון ללוח העליון (הענף: מקל נדודיו של קין? כלי הרצח?). בעבודה נוספת מאותה סדרה של 1978, ניבט אלינו צילום דיוקנו של "קין", עיניו לוטות ברצועת בד רחבה (כפושע שנעצר) שבמרכזה – על המצח – האות קו"ף ("אות קין") מודפסת כמשולש צהוב המזכיר לנו מחצית מ"הטלאי הצהוב" של נרדפים אחרים. שבעבור חיים מאור, קין הוא האחר המודר, המגורש, המוקע, כיהודי אירופה ברייך השלישי (בין השאר) ו…כ"אמן המקולל". אף יותר מזאת: כשמאור מציג באותה סדרה את צילום המזוודה ובה דמות העלם הרץ בשדות (עתה, ה"בנדנה" מחליפה את רצועת ה"עיוורון" הקודמת), הוא מרחיב את מצבו של קין למצב קיומי כללי של "נדודים" ו"אין בית".

 

לימים, ב- 2012, יאצור חיים מאור באוניברסיטת בן-גוריון תערוכה קבוצתית נרחבת בשם "דיוקנאות קין", כאשר את מאמר הפתיחה בקטלוג יכתיר במילים "אני קין". אך, הרבה קודם לכן, ב- 1980, ובהשפעה ישירה מתערוכת "אות-קין" של מאור, חיבר מיכאל סגן-כהן את מאמרו, "קין אמן יהודי נודד"[1], ובו הוקיע את הבל כמי ששמו מרמז עליו – Vanitas, הבל-הבלים… לעומתו, הציע סגן-כהן, קין הוא אבי הציביליזציה:

"קין הוא זה שבו נתאחדו האמן והאומן, איש בעל זהות עצמית ועולם נפשי ורוחני ומדען, זה שיודע משהו. […] (קין) מעלה גם את סיפור האמן כאדם בשר ודם, אדם שנפגע, שחרה לו מאד, שנפלו פניו, אדם סובל. […] לאחר שהשלים עם עוונו, מתחיל מצב או שלב תרבותי גבוה יותר, שהרי קודם למקרה היה עובד אדמה […]; כאומן אדריכל הוא בונה עיר, הוא בונה את העיר הראשונה…"[2]

 

בתערוכת "דיוקנאות קין" מ- 2012, שרובה הורכבה מטיפולים אמנותיים במושג "אות-קין" (שזוהה, לא אחת, עם כתובות-הקעקע של מחנות-הריכוז), או באידיאה של "הרָעים" ועוד, הציג אריק וייס את עבודתו, "אי.קין. (זמין בשחור ולבן)" – שני שקפים שחור-לבן בתוך שתי תיבות אור. השקפים ייצגו את דיוקנו העצמי של האמן בפוזיטיב ובנגאטיב, כאשר על מצחו מוטבע לוגו התפוח הנגוס של חברת "אפּל". ההשתעבדות למותג של הקונצרן הענקי, אולי ההשתעבדות למותגים בכלל, ואולי ההשתעבדות לטכנולוגיה הדיגיטאלית – כך או אחרת, כזה הוא אות-קין של ימינו, אמר לנו אריק וייס כאשר זיהה את עצמו עם קין.

 

את הרהביליטציה של קין ו/או את ההזדהות עמו אנו מוצאים במסורת הציור הקדם-ישראלי עוד מאז ימי תקופת ה"פאתטיקר" של יעקב שטיינהרדט, 1913-1912. השוואת התחריט "קין" מ- 1912 לתחריט "ירמיהו" שלו מאותה שנה, או לתחריט "איוב" שלו מ- 1913 – בשלושתם מיוצגת דמות מיוסרת בלב צוקים שוממים – מלמדת על ראייתו של שטיינהרדט את קין כאבטיפוס של סבל אנושי כולל. יצוין, בהקשר זה, גם ציור-השמן מ- 1912, "קין", בו נראה בקדמת-הבד הגיבור העירום כשהוא זועק מרה בינות לצוקים כחולים, בהם נגלה במרחק את גופת הבל. בעבור שטיינהרדט דאז, מקרה קין כמוהו כמקרה סבלו של איוב וכמקרה בדידותו של ירמיהו – חזות גורלו הטראגי של האדם.

 

bk.jpg

 

יוזכר, באותו הקשר, חיתוך העץ של ראובן רובין מ- 1923, "נביא במדבר", בו נראית הדמות העירומה והמסוגפת כמו שכפות ידיה מסומנות באותות הצליבה הישועית ואילו הכתם על מצחה עשוי לרמז על "אות-קין". שוב, סבלו של הנביא הבודד והמנודה, כקין.

 

לא מעטים הם האמנים הישראליים שייצגו ביצירותיהם את קין ההורג את הבל. ברוב המקרים, יש להודות, לא ביטאו האמנים אהדה לרוצח – לא עדי נס בצילומו המבוים מ- 2007 (בעקבות ציור של פאול רובנס את רצח הבל, 1620); גם לא אסי משולם בציורו מ- 2008 (המדגיש את חייתיות האחים, אף מוסיף כלב – כלבו של קין לפי המדרש – ויוצר וריאציה על ציור קין ההורג את הבל מעשה ידי ברתולומיאו מאנפרדי מ- 1600). מי שקדם לכל אלה היה שלום סֶבּא, שב- 1945-1944 – ימי סוף מלחמת העולם השנייה ושיאה של השואה – יצר את שבעת ציורי "בראשית" (גואש וקולאז'), ובהם הציור "קין והבל (דם)". ציור הרצח, לצד ציור המבול, סגרו את השביעייה של סבא, שענתה לשבעת ימי הבריאה בתשובה פסימית-נואשת של דם ואסון:

"הירח גדול מאד בציור 'קין והבל (דם)'. הוא הוגדל במרכז הציור, לוהט באדום (של הדם המוצהר בשם העבודה), שלאורו המלא מתגלה הבל ההרוג שָדוד לרגלי קין המליט פניו. כבכל הסדרה, הפיגורות הן פיסוליות, כנעניות, ארציות מאד, עצומות כפות ידיים ורגליים, ראשן קטן יחסית."[3]

 

כאמור, רבות יוצגו קין והבל על ידי אמנינו, החל מאפרים משה ליליין, שב- 1908 רשם את קין החורש את שדהו במחרשה הרתומה לשור וגמל. שום אשמה אינה תלויה מעל קין זה, איש העמל התמים. גם מאיר גור-אריה, איש "בצלאל", עיצב את קין בצללית, אחת מצלליות ספר "בראשית" שלו מ- 1934: שוב, קין של גור-אריה אינו אלא ילד תמים העובד בשדה-חיטה ונוגס מאשכול הזרעונים. לעומת זאת, בצללית אחרת המייצגת את מעשה-הרצח, נראה קין כניאנדרטלי פראי ובהמי. באותה עת, כבר השלים נחום גוטמן את רישומיו ל"תנ"ך לילדים", ובהם תמונת הבל השרוע מת בשדה, לידו כלבו המילל (שלא כמדרש, שהעניק כלב לקין הנודד, רשם גוטמן את כלב-הרועים של הבל), שעה שמצד שמאל נראה קין מגבו כשהוא יוצא עם מקלו אל נדודיו. הרישום מבטא, יותר מכל, עצב – עצב על הקורבן ועצב על עונשו של המגורש שנידון לגלוּת ולבדידות אין-קץ.

am.jpg

 

 

כיצד אסיים אפוא את מסע נדודינו בעקבות קין? אסיים בחדר-העבודה שלי: מימיני, על מדף ממדפי הספרייה מונח תבליט נחושת קטן למדי, אשר מצאתיו פעם בחנות עתיקות ירושלמית. במרכזו רקוע קין הנודד, מתחתיו רקועה כתובת – "נע ונד תהיה בארץ", ומסביב מקיפה מסגרת רקועה כולה בשיבולים. איני יודע מי האמן של התבליט הזה, שהייתי מתארך אותו בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. אך, דבר אחד ברור לי: הריקוע הזה רואה בקין מין גיבור טראגי, ויותר משהוא מבקש לגנות את מעשהו החמור, הוא מזדהה עם סבלו. בהקשר הארצישראלי, מסגרת השיבולים אף מקנה נופך ציוני-משהו לנדודיו של קין זה, בבחינת אבטיפוס לנדודים של נודד אחר, "היהודי הנודד".

 

bf2.jpg

 

[1] מיכאל סגן-כהן, "קין אמן יהודי נודד", "פרוזה", מס' 43, דצמבר 1980, עמ' 30-28. גרסה נוספת פורסמה תחת הכותרת "קין" בכתב-העת "משקפיים", מס' 13, 1991, עמ' 63-59. גרסה אחרונה פורסמה בקטלוג "חזון מיכאל: יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1999-1976", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004, עמ' 137-133.

[2] מיכאל סגן כהן, "קין", מתוך הקטלוג "חזון מיכאל: יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1999-1976"" מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004, עמ' 136-135.

[3] גדעון עפרת, "שלום סבא", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 1994, עמ' 60.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s