קטגוריות
האישה האמנות כדימוי וכסמל

ה ג ר

                             ה ג ר

סיפור גירושם של הגר וישמעאל על ידי אברהם הוא מהפרשות היותר מקוממות בתנ"ך. שאלת צדיקותו של אבי-האומה עולה כאן במלוא חריפותה עוד קודם לסוגיית התנהגותו השנויה במחלוקת במעשה עקידת יצחק. אף יותר מוויכוח תיאולוגי על אודות גדלות אמונתו של אברהם (ואזדרז לומר בהקשר זה: עם כל הכבוד לקירקגור וללייבוביץ’, אם כזו היא אבירות האמונה, אוי לנו מהמאמינים), ייצוגי הגר וישמעאל באמנות הישראלית הם מטאפורת-על לגירושם של פלסטינאים בנכבה; ובהתאם, שימש, לא אחת, לביטוי הזדהות, אם לא רגש אשם, אם לא רגש הומניסטי אוניברסאלי, של ציירים וציירות ישראליים.

 

176-8.jpg

 

ידועים לי לפחות 14 מקרי "הגר" באמנות הישראלית. המוקדם שבהם נוצר ב- 1920 בידי יוסף בודקו, עדיין בתקופת מגוריו בברלין (לירושלים הוא יגיע רק ב- 1934), כאשר עיצב תריסר חיתוכי עץ המאיירים את ספר "בראשית". באורח אופייני לבודקו, רוב האיורים הללו עניינם יחסי אב-בן או אם-בן.[*] כך, תמצאו כאן את יעקב מקונן על אובדן בנו, יוסף; ואת יעקב מברך את אפרים ומנשה; ואת אברהם ויצחק; ועוד; וכמו כן, את הגר וישמעאל. קשה לדעת מי היא בדיוק הגר בחיתוכי העץ הללו של בודקו, באשר בשניים מהם נמצא תקריב של דמות אישה (פעם אחת, בגבה אלינו, פעם שנייה, פניה הנוגות סמוכות אלינו מאד) ניצבת לבדה לרקע שמים אפלוליים ונוף שומם. כך או אחרת, אודה על האמת, אין הרבה עניין בייצוג הגר של בודקו, שנמנע מכל שמץ של פרשנות, למעט התאורה הטראגית.

 

file_0_original.jpg

 

 

thumb_322-1_prd_big_pic_1.jpgאדגיש: מסורת הציור המערבי נדרשה רבות לפרשת הגר וישמעאל, שעה שייצגה את המעשה בזיקה למיתוס הנוצרי של "המדונה והבן" (האם המחבקת את תינוקה), או "הפייאטה" (האם המקוננת על בנה ה"מת"), או "התחייה" (הבן הניצל: "כי שמע אלוהים אל קול הנער…" – "בראשית", כ"א, 17). כאלה היו בעיקר הציירים הקתוליים, שלעומתם פירשו הציירים הפרוטסטנטיים את גירוש הגר במונחי פרידת הפרוטסטנטיות מהקתוליות.[1]

 

שלוש גרסאות מעניינות יותר לנושא הגר עוצבו  בידי אבל פן. באחת, הדפס-אבן מ- 1923, מסדרת הדפסי "בראשית", נראים האם ובנה אוחזים ידיים ומהלכים אל עבר הבלתי ידוע. א.פן מתבונן בשניים מגבם, מאחור, כמו היה ניצב בפתח בית אברהם ושרה (שאינו נראה לעינינו). הנוף ריק ושומם, שמץ קוצים פרחוניים וגבעה חשופה במרחק. הגר וישמעאל הילד יוצאים למסע נטול שבילים ויעד. נאד-מים על כתף-הגר מרמז על היובש והצמא הצפויים בהמשך. אך, לפי שעה, עדיין נראים השניים כאם צעירה ובנה היוצאים לטיול. כלום מבחינים אנו באשפת-חצים קטנה התלויה על גב ישמעאל ("…ויגדל וישב במדבר ויהי רובה-קשת." – "בראשית", כ"א, 20)? שמים ריקים מקבלים את פני השניים כאומרים שתיקת האל. צמידים על זרועה הימנית של הגר מרמזות על מעמדה בבית אברהם, הגם שהצייר בחר להלבישה בגלימה לבנה פשוטה וקלה. האם מיקומו המשוער של הצייר לצד אברהם משקף את הרגשות האמביוולנטיים של הפטריארך המגרש למדבר, משמע למוות, את פילגשו ואת בנו?

 

התייצבותו האפשרית של פן לצד אברהם אפשר שגם תנמק את הדפס-האבן הנוסף שלו, ככל הנראה מאותה עת כקודמו, בו נראה אברהם רוכן באהבה אל עבר ישמעאל התינוק, הלפות בידי הגר (הקשישה!), ענודת התכשיט והעטופה בגופה ובראשה בשפע בד. מצנפת הבדים הגבוהה שלראשה מעמידה אותה בקדקוד המשולש של האב-אם-בן. צל גדול שהטיל הצייר ברקע מעלה את השאלה: של מי הצל – של הגר? של אברהם? אולי של שרה הבלתי-נראית? ובאשר למיקומו של הצייר, הפעם הוא בחר להתקרב מאד לדמויות; כאילו ביקש לחוש מקרוב את האהבה שמפגין אברהם לבן הרך, שאותו הוא משליך אל מותו הכמעט-וודאי.

 

הגרסה השלישית בציורי הגר של אבל פן נוצרה בגירי פסטל ודומה שהיא משנות ה- 40 של המאה הקודמת. השערה זו מתבססת על הקירבה הקומפוזיציונית בין ייצוגה של הגר (בפעם זו היא נערה!) המחבקת את בנה (הנראה כחסר-הכרה, אם לא כמת) באופן המזכיר לנו מאד את ייצוגי אברהם המחבק את בנו העקוד, יצחק, בציורי 1948 של א.פן. עתה, נעמד הצייר ממול לסצנה הטראגית, במרחק-ביניים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, כשהוא צופה בתמונת ה"פייאטה" התנ"כית, אשר "צפה" במרחב ריק אך לוהט, בו בוּדדו רק האם ה"אבלה" ובנה השרוע פרקדן, עת משמאלם שמוט הכד הריק. אפשר, שאבל פן צייר את ציורו זה לאחר נפילת בנו בקרבות גוש-עציון, ולפיכך, יותר משהזדהה עם הטרגדיה של הגר, כסמל ל"נכבה", הזדהה עם חוויית אובדן הבן.

 

16179M.jpg

 

ב- 1933-1932 אייר נחום גוטמן ברישום את סיפור גירושם של הגר וישמעאל, אחד מאיוריו התנ"כיים לילדים. ברישומו זה מיקם גוטמן את הכד השמוט במרכז ובקָדמה (הכד הריק בבחינת סמל המתמצת את ההתרחשות הטראגית כולה), כאשר מימין הציב את הגר (הנראית אך מגבה) זועקת השמימה בלב המדבר, בעוד מצד שמאל שרוע הילד ישמעאל (רק "מכנס" קצר למותניו), פיו פעור ועיניו קרועות כגוסס, והוא מתחת לשיח מדברי שאינו מצל עליו צל של ממש. גוטמן עיצב אפוא מלודרמה של מצב נואש, בו הדמות האחת המתגלה לנו בפניה היא זו של הילד האומלל. מיקום האמן סמוך לאירוע, ממש מולו, הופכו ל"עד" המצדד בסבל האם והילד.

 

 

B09_1204.jpg

 

שלוש פעמים עיצב יעקב שטיינהרדט את הגר: בפעם הראשונה היה זה בחיתוך עץ (עם צבעי מים) מ- 1950, זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות והנכבה. עתה השתלבה דמותה של הגר בתגובותיו האמנותיות של שטיינהרדט דאז לקונפליקט הישראלי-ערבי, מה שזיווה מייזלש-עמישי כינתה – "קריאתו של שטיינהרדט לשלום".[2] כך, הצייר מיקם את עצמו קרוב מאד להגר הניצבת בקדמת הציור ומחבקת את בנה הנראה כמת. עיני האם נשואות בתקווה אל עבר שמים אפלים ונוכח צוקים שוממים ושיח יבש שאינם מבטיחים טובות. בה בעת, לצד הזדהות זו עם הקורבן, תצוין פרשנותה המפליגה של עמישי-מייזלס:

"הבחירה (של שטיינהרדט) ברגע המגע בין הגר לבין הקול האלוהי מדגישה שהדבר [גירוש שרה/ג.ע] נעשה על מנת להגשים את הגורל הערבי. הגר והערבים נקראים לשאת את סבלם למען שפע עתידי מובטח…"[3]

 

 

 

fd8be7356dedcb43bcc7ffedbf716064.jpg

 

חיתוך עץ נוסף של שטיינהרדט בנושא הגר נוצר בשנת 1954 והשתלב בשוּרת חיתוכי עץ תנ"כיים מרי-נפש – איוב, חבקוק, ירמיהו, יונה, שאול – אשר בכולם חברו יחד התוגה, הייאוש והצער. הגר ניצבת בלב נוף שומם כצללית מונומנטאלית אפלה, דמוית אבן-דולמן ארכאית, עת בנה העירום מואר כשהוא שרוע על האדמה (והוא כבר עלם). פני הגר נשואות מעלה לרקיע, אך זה טעון אך בעננים חומים. אחד מאלה כמו מחובר לראשה ובזאת מאשר המשכיות הכתם השחור משמלת-הגר לשמים… מבטו של הצייר נישא ממרחק, בבחינת מי שמשקיף אל פנוראמה ואל טבע של עונשין מטאפיזי.

 

ב- 1964 שב שטיינהרדט לנושא, כאשר צייר בצבעי שמן את "אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל". כאן הוקטנו האם ובנה כצלליות בנוף השומם (כווני חום וצהוב שולטים בציור), בהגדילו בפינה הימינית-תחתונה את אברהם כדמות מתייסרת: "אברהם בוכה בשל מעשה שאינו יכול למנוע. היצירה מציגה את הסכסוך [הישראלי-ערבי/ג.ע] כבלתי-נמנע, כגורל אלוהי."[4]

 

ב- 1966 ציירה רות שלוס בצבעי שמן ובגוונים חומרים את הגר וישמעאל כדמויות מוקטנות העוטות גלימות ערביות אדומות. הללו ניצבים בלב נוף מודרני שומם (עמודי חשמל משמאל), כאשר הדגש החזותי מנותב אל עלמה צעירה הניצבת מוגדלת בחזית ימינית. חזותה המערבית-מודרנית של העלמה מרחיבה את המסר של "הגר" (שם הציור) אל גורלן של נשים גם בימינו בחברה גברית. "….הציירת בחורת בעמדת תצפית מרוחקת וגבוהה קמעה להתבוננות בנוף, ועל ידי כך היא משיגה מצד אחד, פתרון ציורי לפנוראמה פתוחה יותר ומצד שני ריחוק פסיכולוגי של זמן ושל מקום. המעורבות של הצופה בתמונה אינה קטֵנה."[5]

 

 

IMG_3991.JPG

 

כמעט בכל ציורי הגר וישמעאל באמנות הישראלית לא בוטאה ישועה הבן: ישמעאל כמו נידון למיתה. חרג מכלל זה יצחק פרנקל בציור שמן בלתי-מתוארך, אף כי ניתן לקבוע את שנת 1960 בקירוב כזמן יצירת הציור (שכן, הקומפוזיציה ועבודת המכחול קרובים ביותר לציור "עקידת-יצחק" של פרנקל מ- 1960). כאן, שרוע ישמעאל – עלם עירום, עם רק אזור-בד למותניו – בקדמת הבד, בדומה לאופן בו השכיב רמברנדט את יצחק בציור העקידה הידוע שלו משנת 1635. אמו, הגר, עטופה כולה בגד וכיסוי ראש, יושבת מעבר לו ולמולנו, שעה שדמות מונומנטאלית מאד של מלאך מכונף בשמלה לבנה צומח מעליה ומעלה. דמות המלאך מכריעה את שאר הדמויות ומבטיחה ישועה לבן, כאשר הצייר כמו מיקם את עצמו סמוך מאד לגופו הדווה של הבן, כמי שמזדהה עם מר-גורלו.

 

 

209-1_bigPic.jpg

 

מתישהו בשנות ה- 60 צייר ליאו רוט את גירוש הגר וישמעאל. רוט איחד בציורו את האם והבן, המגורשים, עם אברהם ושרה, המגרשים. כשהוא כמו-ממוקם קרוב מאד להגר, העטויה כולה בגלימה חומה, פניה נפולות וידה כמכסה על דמעותיה, צירף אליה רוט את ישמעאל כילד המישיר אלינו מבטו. שרה מציצה מאחור מבעד לחלון, כשהיא מסתתרת מאחורי וילון, בעוד אברהם ניצב כגוש סלע אטום ונטול כל מבע. ברור לנו עם מי מזדהה הצייר ועל מי הוא מעביר שבט ביקורתו. כף-יד לבנה מצוירת בחלק הימיני-עליון של הבד – ספק "חמסה" ערבית למזל וספק יד-אלוהים שישועתו טרם מתגלה.

 

 

ליאו רוט.jpg

 

ב- 1992 יצרה ג'ניפר בר-לב את הציור, "החדר של עַבֶּד" (צבע תעשייתי על מעשה טלאים מבד, פשתן, אריג אוהלים וציורי שמן) ובו שבצה טקסט תנ"כי ("בראשית", כ"א, 14) בנושא גירוש הגר. בטקסט אנגלי נוסף גוללה חלום על ציורים בלתי חוקיים שנתפסו במכוניתה ואשר גורדו בידי חיילים שחשפו דמויות נשים מתחת לדמויות גברים. עתה, כבר הפך המסר של הגר לאמירה פמיניסטית-לוחמנית כוללת החוזרת בציוריה האחרים של בר-לב.

 

עדי נס יצר את צילום "הגר" שלו ב- 2007, כחלק ממפעל צילומי התנ"ך שלו, בהם ביים סצנות תנ"כיות ידועות המשוחקות על ידי דוגמנים "הומלסים":

"הגיבורה מוצגת כקבצנית בחדר מדרגות עלוב, זרוע עלים, פרוץ לרוחות השמים. […] בתצלום בחר נס בדוגמנית המזכירה בתווי פניה את האם המהגרת מתצלומה (1936) של דורותיאה לאנג, ואף העמידה ועיצב את שיערה באופן דומה. הדימוי חמור-הסבר של לאנג בשחור-לבן, שכבר הוכתר כתיעוד בהתגלמותו, מאוזכר בגוונים האפורים כמעט אצל נס. […] כמו האם המהגרת-נודדת של לאנג, גם הגר של נס היא עקורה חסרת-בית. האם של לאנג – שאותות הזמן ניכרים על פניה, הרבה מעבר ל- 32 שנותיה – נוגעת בקצות פיה סמוך לסנטר, וגם הגר מכסה את פיה בדאגה, אולי בהלם. שתי הנשים מביטות אל מחוץ לתמונה, בלי להישיר מבט אל המצלמה. ובכל זאת התמונה של נס נבדלת במובהק מזו של לאנג, שבה נכללו גם שניים מילדי האישה הנצמדים אליה. בדימוי של נס, ייאושה של הגר מועצם בעצם העובדה שבנה נעדר מן התמונה; כף ידה השמאלית מוחזקת בתנוחה קעורה כאות לאותה ריקות."[6]

 

את "ישמעאל" ציירה שרה כ"ץ ב- 2015 בקירוב. הציור מפתיע, קודם כל, בהתייחסותו הבלעדית לישמעאל, מקרה אחד ויחיד באמנות הישראלית. התינוק השוכב מקורב לעינינו בקדמת הבד. כה קרוב התקריב עד כי הציירת מוותרת על קטע מראש התינוק, וזאת לטובת התמקדות במבטו התם הנישא לעברנו. ברקע נראה המדבר, יבש, מעט עציו מתים. לא ברור אם ישמעאל חי או מת. הגוון החיוור השולט במונו-כרום המלנכולי של הציור – אינו מבטיח טובות. "ישמעאל" של שרה כ"ץ הוא יותר מביטוי הזדהות של הציירת עם הקורבן הפלשתיני: זהו ביטוי של אישה-אם הכואבת את סבלם של תינוקות וילדים באשר הם. יודגש: אין הציור מסגיר את מינו של המיוצג (חרף השם "ישמעאל") ואת היותו בן המזרח או המערב. "ישמעאל" של שרה כ"ץ הוא קול הומניסטי קוסמופוליטי, הקורא לחמלה בכל מקום ובכל עת, ולבטח כאן, במזרח-התיכון.

 

israeli-art-learning-an.jpg

 

 

 

ישמעאל (2).jpg

 

[*] גדעון עפרת, "יוסף בודקו: אבות ובנים", בתוך: "ביקורי אמנים", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 135-129.

[1] יעל מאלי, "גרש האמה הזאת", מתוך: "אמנות כפרשנות", ידיעות אחרונות, תל אביב, 2017, עמ' 53-46.

[2] Ziva amishai-Maisels, Steinhardt's Call for Peace", Journal of Jewish Art, Vol.3-4, 1977, pp.90-102.

[3] שם, עמ' 92.

[4] יגאל צלמונה, "קדימה – המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998, עמ' 71. צלמונה אימץ את פרשנותה של זיוה עמישי-מייזלס המצוינת לעיל.

[5] עוזי אגסי, "רות שלוס", מוזיאון הרצליה, 1992, עמ' 13.

[6] סוזן צ'בלאו, "סיפורי התנ"ך של עדי נס", בתוך: "עדי נס", מוזיאון תל אביב, 2007, עמ' 33-32.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s