קטגוריות
מודרניזם ישראלי

ארדון, אור גנוז וזכוכית גדולה

                   ארדון, אור גנוז וזכוכית גדולה

 

"(הציור) 'אותיות' מורכב משבע מילים מסתוריות, כתובות בכתב קדום, צבועות בצבעים ססגוניים ומאירות כאבנים טובות, קורנות מתוך רקע אדמדם אפל ומואר בה בעת. הציור דקורטיבי ביותר וסמוך ברוחו לציורים ותבליטי בזלת של אותיות עבריות קדומות שיצר משה קסטל מאז 1948, אך בגווניו הזוהרים וברוח המסתורין הנוגהת, מסגיר הציור 'אותיות' את קרבתו הגדולה של ארדון למורו, פאול קליי. […]המילים הקדומות מרחפות נגד עינינו כמין ציווי אלוהי, כמין התגלות פלאית במדבר סיני, כמין חיזיון אור-קולי."[1]

 

ככל הנראה, צויר הציור "אותיות" בשנות ה- 80 המאוחרות, זמן לא רב לאחר שמרדכי ארדון השלים את הוויטראי הענק – "חזון ישעיהו" (1984-1982) – בבית-הספרים הלאומי שבקמפוס גבעת-רם. ערכי האור המסתורי וזוהר ההתגלות יסודם כאן, גם אם אותיות ופסוקים ("תהילים" ועוד) הופיעו ביצירת ארדון עוד מאז שנת 1955.

 

מהו הוויטראי (מה שקרוי ויטראז') אם לא ציור-אור: החלון האדיר מתקיים כציור כל עוד קורן בעדו אור. להבדיל מציורי-זכוכית, בהם הצבע ו/או ההדבק חוסמים את האור (החסום גם במו הרקע האטום של קרטון-הרקע או הקיר), בוויטראי לצבע קיום ישותי רק בכוח האור הפורץ דרכו. וזה גם שמבדיל את הוויטראי מציורים בכלל, בהם מותנה הצבע בקרינה חיצונית – טבעית או מלאכותית – אל עבר הנייר או הבד. ועוד יודגש: בוויטראי "חזון ישעיהו" האור הקורן מחוץ לחלון הגדול מקורו בשמים, בשמש (עם שקיעתה, יכבה ציור הוויטראי), והשמים הם שמי ירושלים, וביתר דיוק – שמי מזרח (לשם פונה החלון, לכיוון הר-הבית).

 

המקורות החסידיים-מיסטיים, שהזינו רבות את יצירת ארדון ואשר אותם הכיר כילד הגדל בבית חסידי, לא פסחו מעל האידיאה התלמודית והקבלית של האור הגנוז, שנוצר – כמסופר – בבריאת העולם, האור אשר צפון בתוך התורה ואשר מובטח לצדיקים.[2] פסוקי התורה צופנים בחובם את האור הגנוז: "…ישראל זוכים הם לאור הגנוז וצפון לצדיקים לעתיד לבוא שקיבלו התורה הנקראת אור."[3] זהו – לפי "הזוהר" – תפקידה של האישיות הדתית הנעלה: לגלות לבני העולם את האור העליון הטמון בתורה.[4] החסידות ירשה השקפה זו, שיוחסה בעיקר לבעש"ט, מייסד החסידות, שעליו מסופר שהשיג את האור הגנוז שבתוך התורה.[5]

 

מסורת מיסטית-יהודית זו לא פסחה על האידיאה של "אחרית הימים". שהרי, חזון ישעיהו כולל את הבטחת כינונו של בית ה' בהר-הבית – "ונהרו אליו כל הגויים" ("ישעיהו", ב', 2). וכפי שפירש יאיר זקוביץ, "ונהרו" נגזר מ"נהר" ("להמחיש זרימתם של הגויים במעלה ההר"), אך גם מ"נהרה" – אור. שגם בהמשך החזון נאמר: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ב', 5).[6]

 

אנו שבים אל הוויטראי של ארדון: שלוש יחידות טקסטואליות נראות ביצירה, שלושתן מצטטות את חזון ישעיהו: בשמים (האדומים) מרחפים קטעי גוויל ועליהם, בין השאר, "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"; מתחת, חומת ירושלים כולה המגילה הגנוזה של ספר "ישעיהו"; ומשמאל: שבילים או נהרות הנושאים בשפות שונות את "לכו ונעלה אל הר ה'". שלוש היחידות הטקסטואליות הללו כולן בוהקות בלובנן לרקע האדום והכחול (גם האתים הצונחים משמים בימין-הוויטראי – לבנים, וכמוהם הספירות מלבינות כנגד האדום והכחול של גווניהן הקודמים). שלוש דרגות אור/צבע של רע וטוב: הרע הוא אדום, מצב-הביניים השמימי הוא כחול (בבחינת שלב "הכלים השבורים"), ואילו המצב האוטופי הוא לבן.

 

הוויטראי של ארדון מבקש להמחיש, במו המדיום והמסר גם יחד, את האור הגנוז. מה ששמור לצדיקים ולאחרית-הימים קורן מ"הזכוכית הגדולה" אל צדיקים יותר וצדיקים פחות בהווה (שגם ב- 1982, זמן תחילת יצירת הוויטראי, טעון בחרב ודם של מלחמת לבנון הראשונה). הלבן של פסוקי התורה וקומץ הדימויים הנלווים הוא האור הבהיר המזוהה עם "אור התורה" ועם "אחרית הימים". כזו היא תפישת האור ביצירתו המאוחרת של ארדון.

 

לפיכך, כשיצר את "ציורי דרך" ב- 1989, ספרו/אלבומו האוטוביוגראפי (בו שב בזיכרונותיו אל עיירת הולדתו, טוכוב, ואל בית אביו), בחר ארדון לסיים בתמונת המאור הגדול והמאור הקטן, שאותיות עבריות מרחפות סביבם, ומימינם המילים ביידיש: "אות./ פסיק…/ נקודה…/ וזהו,/ סוף…/ ומתחיל מחדש / ויהי ערב ויהי בקר…/ …". להזכירנו: המילים "ויהי ערב ויהי בקר" חלות על בריאת המאורות, זמן בריאת האור הגנוז; זהו אור האותיות, האור המאיר את יצירת ארדון בערוב חייו.

 

אמרנו על הוויטראי של ארדון – "הזכוכית הגדולה", וכמובן, שרמזנו לעבודתו האניגמאטית של מרסל דושאן מ- 1923-1915, אשר אף היא "חלון", וביתר דיוק – חלון כפול. וגם "הזכוכית הגדולה" קושרה, לא אחת, למיסטיקה, לגנוסטיקה ולאלכימיה, אם לדייק. מעולם לא פגשתי בפרשנות ל"הזכוכית הגדולה" של דושאן" שהתייחסה לרקע ההיסטורי של יצירתה – ימי מלחמת העולם הראשונה (השנים 1918-1915 הן עיקר שנות הולדתה בפועל של "הזכוכית"). אמנם, דושאן נמצא אז בניו-יורק, אך אירופה, מחוז הולדתו וגדילתו, חווה אז חורבן מחריד שממנו נס על נפשו. איני משוכנע אפוא, ש"מכונת השוקולד" שב"זכוכית" אינה משל לכתישה אנושית, כשם שאיני משוכנע שקבוצת "הרווקים" אינה מייצגת ישויות מכאניות צבאיות. ומנגד, כלומר מעל, הדימוי ה"נשי" הרופס והקרוע יסמל תבוסה אנושית. לא שאיני מודע לפרשנויות הארוטיות האחרות ביותר של היצירה הזו. אלא, שהקשר בינן לבין דימויי ה"זכוכית" הוא כה רופף, עד כי איני רואה מניעה מלהציע פרשנות ספקולטיבית אחרת, שזכותה הגדולה היא בקישורה לאימי הזמן ההוא.

 

שכן, מה עושים כאן תשעה נקבי היריות מימין ל"כלה"?! ומדוע ראה דושאן בניתוץ הזכוכית (בתאונת מכונית) השלמה של יצירתו? והאם לא נודע דושאן, עוד מאז 1918-1916 של "דאדא" בתגובות האבסורד למלחמה המשתוללת באירופה? מדוע שנעצור בבואנו ל"זכוכית הגדולה"?!

 

כל זאת בכדי להעמיד את "הזכוכית הגדולה" של דושאן כניגוד מר ל"זכוכית הגדולה", כלומר לוויטראי של ארדון: חזון השלום האוטופי כנגד אובדן צלם האדם ביצירתו הנדונה של דושאן. שקיפות הזכוכית של דושאן (כולל הזכוכית-המגדלת הקבועה בה) מחדירה אור מציאותי המגלה דימויים של מכאניקות דורסות אדם; שקיפות הזכוכית של ארדון מחדירה "אור גנוז" ומבטיחה ישועה ירושלמית לאדם. לכאורה, השוואה שאין להעלותה על הדעת. הדעת של מי?!

 

 

 

[1] מתוך: גדעון עפרת, "חידת האותיות של ארדון", ספטמבר 2012, באתר המרשתת הנוכחי.

 

[2] משה אידל, "מ'אור גנוז' ל'אור תורה', פרק בפנומנולוגיה של המיסטיקה היהודית", בתוך: "מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל", עורך: אהרון ציון, משרד החינוך, ירושלים, 2002, עמ' 62-23.

[3] רח' בחיי בן אשר, מצוטט שם, עמ' 28.

[4] שם, עמ' 33.

[5] שם, עמ' 52.

[6] יאיר זקוביץ, "אור הבריאה ואור אחרית הימים", שם עמ' 67.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s