קטגוריות
Uncategorized אמנות יהודית

הנתינה הלוריאנית

                           הנתינה הלוריאנית

 

עשר שנים מלאו לפטירתה של ציפורה לוריא (2008-1948). ב"מרכז מורשת בגין" שבירושלים התכנסו מוקירי זכרה, רבים מהם תושבי עפרה, בה התגוררה עם שי ועם ילדיהם. בשנות ה- 70 הייתי מורהּ של ציפורה בחוג לתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית, תקופה בה גם למדה אמנות אצל רפי לביא ב"המדרשה" ברמת-השרון. כיון שכך ומאחר שציפורה שמרה עמי ועם רעייתי על קשר ידידותי (עד שהכעסתי והכזבתי אותה מאד בדין מאמר מסוים שפרסמתי באוקטובר 2003 ב"כיוונים חדשים"), התבקשתי מטעם בנה, אב"י, לשאת דברים על יצירות האמנות של אמו.

 

יובהר: יותר משנודעה כאמנית (במבואה לאודיטוריום ב"מרכז בגין" אצרה, חברתה המשוררת, חוה פנחס כהן, תערוכת-זוטא של יצירותיה, למשך ערב אחד), ציפורה לוריא עשתה לה שם, בעיקר בחוגים ה"לאומיים", כמבקרת אמנות, כמורת אמנות, כמייסדת גלריות לאמנות, כמעודדת אמנים ומשוררים וכתומכת בעשייה תיאטרונית – כל אלה בסימן יהדות ויוצרים מתנחלים, נשים בעיקר. בחוגי היישובים שמעבר לקו הירוק נערצה ציפורה כמי שהובילה "מהפכה", מהלך נרחב ונלהב של התעוררות רב-אמנותית. זכויותיה בתחום זה אינן ניתנות להכחשה, גם אם – לפחות בתחומי היצירה האמנותית הפלסטית והתיאטרונית – התוצאות אינן מלהיבות.

 

שעה קלה טרם פתיחת אירוע הזיכרון, התעניינתי אצל אב"י מה עלה בגורל הציורים שציירה ציפורה במהלך לימודיה ב"מדרשה". מן הסתם, כך הנחתי, היו אלה ציורים בסימן הפשטה וקולאז', מה שייקרא "דלות-החומר" (בניגוד חריף ל"שפע-הרוח" שאותו תבקש ציפורה בעתיד). להיכן נעלמו ציוריה? אב"י אמר שמעולם לא נראו הציורים הללו. הבנתי, שציפורה "קברה" פרק זה של יצירתה לטובת מהלך תרבותי שונה בתכלית. וכשהוסיף אב"י, שזכור לו כיצד צבעה אמו סלעים מאחורי ביתה, הבנתי, שציפורה, המעבירה מגוריה מירושלים לעפרה, היא גם זו שביקשה אחר אחדות אמנות וטבע, משהו ברוח האמנות הפוסט-מושגית של שנות ה- 80 (העצים הצבועים של קדישמן, למשל), אך צמצמה את עשייתה האמנותית למרחב האינטימי של ביתה. אישה אצילת רוח הייתה ציפורה לוריא, וענווה עד מאד.

 

רגע קל בטרם נמסר לידי מיקרופון, הוקרן סרט תיעודי מ- 2005 בקירוב, "עדות" שמו, בו נראתה ציפורה מושחת את פניה בלבן ומספרת בהתרגשות הגובלת בבכי על זוג תפילין שאביה וסבה קנו במחנה הריכוז בתמורה לשתי מנות לחם, מעשה "התאבדות", הוסיפה. לא יכולתי שלא לחבר את ה"מסכה" הלבנה עם השם הבדוי שאימצה לעצמה ציפורה בתצוגות האמנות שלה – ליאה טה"ל (ראשי תיבות של שם האב – טסלר, שם האם – הילמן, ושם המשפחה של נישואיה – לוריא). בשני המעשים ראיתי העלָמה עצמית, מעין שלילת קיומה האינדיווידואלי, כמעט המתה עצמית. ומאחר שידעתי אודות ברית הנשמות שכרתה עם הנספים בשואה ועם שורדיה – פירשתי את המחיקה העצמית כהתחברותה למרחב "הפלאנטה האחרת".

 

אך, לכאורה, פתחתי את דבריי בנקודה רחוקה מאד. לכאורה, רחוקה: ביוני 2000, חודשים קודם לכניסתו הפרובוקטיבית של אריאל שרון למתחם הר-הבית (והאינתיפאדה השנייה שפרצה בעקבות זאת), יצרה ציפורה לוריא עבודת-מחווה לרפי לביא, מורהּ לשעבר, לרגל פרישתו מה"מדרשה". היה זה עציץ עם שתילי גרניום: "21 יחורים מהגינה שלנו", הבהירה. הגרניום, כזכור, הוא מהמוטיבים המרכזיים בציוריו המאוחרים של רפי לביא, תווית מודבקת (על משטח מופשט) ועליה המילה "גרניום", סמל אפשרי (כך פירשה שרית שפירא) לפרח שצמח על מרפסת משפחת לביא, דימוי אינטימי-ביתי של אהבה. וכתבה ציפורה לוריא:

"למרות המרחק, אני מאמינה שהגרניום שצמח בגינת ביתי בעפרה, מעבר לקו הירוק, יכול לחיות בהרמוניה עם הגרניום שעל גזוזטרת הבית הפתוח והידידותי ברחוב יונה הנביא 42 […]. אני מאמינה בהמשכיות, בדיאלוג ובהפריה הדדית."

 

הרי לנו הדגל שהניפה ציפורה לוריא: דגל של שלום בין מתנחלי הגדה המערבית לבין "מדינת תל אביב" (להזכירנו: ציורי רפי לביא זוהו כ"תל אביביים"). אך, יותר מזה, מעשה הגרניום של ציפורה בא לאשר את המרחב הביתי (האישי-אינטימי והחברתי), את גינָתה. וכך, ב- 2001, וכבר לרקע האינתיפאדה השנייה והחרדה הגדולה שנתקפה בה לעתיד ההתיישבות בעפרה, עתיד ביתה, עתיד ההתנחלות בכלל, שלחה לוועדת התערוכות של בית-האמנים בירושלים מכתב ובו פירטה שורת שבע הצעות לתערוכה מושגית שלה:

 

הצעה האחת הייתה ליצור שטיח משתילי הגינה שבעפרה: גרניום, ורדים, יהודה נודד, רוזמרין, מרווה ועוד. שטיח ססגוני וריחני (רוזמרין, ורד), שטיח הבראה (צמח המרווה) ו…תודעת היהדות ההיסטורית (היהודי הנודד)… אם תרצו, שטיח של זיכרון יהודי מר המשולב באידיליה של לבלוב וייחולי טוב לרקע הסכנה המאיימת על הבית. והיה זה כבר פרידריך שילר שהשכיל לחבר בין האידיליה לבין הקטסטרופה.

 

הצעה שנייה הייתה להציג מיצב של גזעי עצים מהמטע המשפחתי [פרנסת משפחת לוריא הייתה על מטע עצי פרי שעובד בידי שי (ישעיהו לוריא), הבעל, מי שחייו נגדעו באבּם, ב- 2003, מדום-לב]. עתה, הגזעים כרותים, משמע המטע אינו עוד, דהיינו חורבן הבית.

 

הצעה שלישית הייתה לבנות "דוברה" (כך ניסחה) מגֶזם של ענפי תאנה, שקדייה, תפוח, אורן וברוש – כולם מהגינה, כמובן. "דוברה", משמע מעין סירת הצלה מאסון ימי; "דוברה", משמע נדודים. אם כן, שוב, חוויית ניצולה.

 

להצעתה הרביעית קראה ציפורה "הכיסא המרחף": פעם נוספת, ענפי התאנה, הגפן, האגס והשקדייה, כולם מגינת הבית. אך, עתה, לא נדודים כי אם "כיסא". ומהו כיסא אם לא הישיבה השלווה במקומך, ובמסורת כמה מעבודותיו של מיכאל סגן-כהן (עבודות שהיו מוכרות היטב לציפורה) – כיסא, ישיבה, מושב, יישוב, התיישבות… ועם זאת, הכיסא "מרחף", כלומר ניתק מהאדמה, שלא לומר עשוי כולו מעצים כרותים, מהכרתת המטע.

 

מה פלא שההצעה החמישית הייתה "השורשים ההפוכים": התקנת שורשים המשתלשלים מהתקרה. הייתה זו מחווה אמנותית של ציפורה לוריא לאווה הסה, אך בעיקר – ביטוי נוסף לחרדת העקירה.

 

להצעתה השישית – צילומי הגינה בעפרה ("חלקת אלוהים קטנה זו", כתבה) – הפרחים, השיחים, העצים, הדשא, החתולים – הוסיפה את המילים:

"אומַר מפורשות: הפחד מפני פרידה כפויה ממקום זה הוא המניע…"

 

והייתה הצעה נוספת לתערוכה בשם "השתלות": "הכלאה פוטומונטאז'ית" בין מקומות בעפרה (שביל, חצר וכו') לבין מקומות בתל אביב, ומוטב – מקומות של אמנות, דוגמת גלריה "גורדון" או "דביר". כי, כמו שכתבה בהקשר לעבודת המחווה לרפי לביא, "אני מאמינה בהמשכיות, בדיאלוג ובהפריה הדדית."

 

אף לא אחת מהצעותיה של ציפורה לוריא נתקבלה על ידי ועדת התערוכות של בית-האמנים הירושלמי. איני יודע אם האכזבה המרה מהדחייה אחראית לשתיקתה האמנותית למשך מספר שנים, אך העובדה היא שרק ב- 2005-2004 שבה ליצור. עתה, משהוזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה "גרוס" (שפעלה מאז 1999 ב"לב דיזנגוף"), לרגל יום השואה, ביקשה להציג פרוכת שחורה, ששוליה חוטים מוזהבים, ועליה הכתובת "אין כניסה". מוטיב דלת-הבית הנעולה זכור לנו (ולבטח זכור היה גם לציפורה) מציורי אריה ארוך ורפי לביא, ועתה היא יצרה את הפרוכת כמין דלת חוסמת אל הקודש. היא הבהירה:

"רציתי לבטא תחושה של קדושה, של אימה, של מרחק, של חרדת קודש, כלפי כל הקשור באנשים שעברו את התופת הזו…"

 

ציפורה לא אהבה את סיווגה כ"בת הדור השני", בראותה את עצמה כמי ששותפה בלב ובנפש לדור השואה, גם אם נולדה לאחר מלחמת העולם. עתה, כשעיצבה את הפרוכת עם ה"אין כניסה", היא הגדירה את זוועת מחנות הריכוז במונחי קדושה יהודית עליונה, כגווילי התורה בארון-הקודש. כמי שגדלה בבית חסידי היא הבינה היטב את פשר הגדרתה זו, הגובלת בחתרנות. ובה בעת, עיצוב הפרוכת אמר בניית בית-כנסת מושגי, מקדש-מעט, המאשר יישוב, התיישבות, בית. ולכן, גם הזמינה מצורף מומחה כתר-תורה עשוי כסף ומשובץ אבנים יקרות, כאשר בראשו התקינה את המילה "שואה". מותה של ציפורה גדע את השלמת הכתר.

 

ציפורה לוריא חסמה את הדרך לידיעת השואה, שעה שהיא עצמה חוותה את האימה והאבל של השואה. בתערוכה הקבוצתית ב"גרוס" ביקשה לסתום בבד שחור חרכים, סדקים ונקבים בקירות, בבחינת סתימת דרכן של שדי הזיכרון ובבחינת חיזוק איסור הכניסה.

 

זה היה גם הקשר למעשה ה"עדות", בו הציגה בסרט (שצולם, ככל הידוע לי, בגלריה "המשרד" בתל אביב) את התפילין של אביה, יהושע (צילום נפלא של דיוקנו, עם התפילין-של-ראש למצחו, מופיע באלבום של עליזה אורבך, "ניצולים"), שהונחו על מפת-שולחן רקומה, נדוניה של אמהּ שהוחבאה בבונקר).

 

עוד שלוש שנים חלפו וציפורה לוריא כבר הייתה בשלב סופני של מחלתה הקשה, אותה כמעט שלא גילתה ברבים. בדצמבר 2008, שבועיים לפני צאת נשמתה, הרהרה באפשרותו של מיצב המיוסד על צילום שצילמה את בעלה, שי, נוטע עץ חרוב בגינת הבית בעפרה. אפשר, שחשבה על כוח שרידותו של החרוב (המעניק פריו לאחר 70 שנה, כזכור מסיפור חוני המעגל ו/או על הוויטאליות שלו – כמסופר ב"בראשית רבה" על החרוב המכה שורשיו עד תהום, כאשר אחת ל- 30 יום שבה התהום ועולה להשקות את החרוב). לצילום הנטיעה צירפה שלט באנגלית ובו כתבה: "אל תירו, אני אמנית (אמיתית)". למי כיוונו דבריה – ל"יורים" משמים או ל"יורים" מארץ?

 

                                 *

ציפורה לוריא, אישה עדינת נפש בה במידה שידעה להילחם על דרכה, הייתה בעלת נשמה חרדה מאין כמותה, ויצירותיה נעו בין קטבים של חרדה: בין חרדת השואה שהייתה לבין חרדת "שואה" שחלילה תתחולל בכאן ועכשיו של ביתה, יישובה וההתנחלויות בכלל. כל חייה עמדו בסימן שתי החרדות הללו, שאמרו חורבן הבית וגלות. ממש בסמוך למותה, עטפה עצמה בגלימה שחורה, נטלה שני ענפים כרותים מגינתה והצטלמה לרקע קיר-ביתה כמי שמיוסרת עם צלב.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s