קטגוריות
אדורנו

אדורנו: השתתפותה של האמנות בחשוך

[4] השתתפותה של האמנות בחשוך[1]

 

 

"האמנות מבקשת אחר מה שטרם התקיים מעולם, אך בה בעת, כל אמנות היא גם 'דֶזָ'ה ווּ', משום שצל העבר מעיב על הכול."

 

אמנות היא מרחב בורא, יצירת החדש. אלא, שהאמנות גם ממשיכה ומהדהדת דברים שהיו מעולם – בין אם באמנות ובין אם בחלד. גם זוהי הדיאלקטיקה של האמנות, כפי שזכורה עוד מהמשנה ההיגליאנית.

 

"האמנות החדשה באמת היא הקונקרטית. […] ביצירות אמנות קיימת רק דרך אחת לייצוג הקונקרטי, והיא – דרך השלילה. יצירת האמנות משעה את המציאות האמפירית ואת תלותה הפונקציונאלית המופשטת."

 

עם כל הכבוד שהוא רוחש להיגל, אדורנו אינו היגליאני. בעבורו, אמנות אינה תהליך היסטורי של קונקרטיזציה של רוח אוניברסאלית, כי אם ייצוג הקונקרטיות בדרך השלילה: מחד גיסא, סטייה מהמציאות האמפירית (בשם האחרוּת, התחליף, הבדיון של יצירת האמנות), כמו גם ביטולה של פונקציונאליות ביחסי היצירה והעולם (הציווי הקאנטי, כזכור); ומאידך גיסא ולמרות כל זאת, קונקרטיות היסטורית-חברתית. הכיצד?

 

"האמנות אינה עושה זאת באמצעות תוכן פרטיקולארי כלשהו, כי אם בתוקף היותה מה שהיא מסוגה ((sui generis. האוטופיזם הצפוּן בצורה האמנותית יסודו ברעיון, שסוף-סוף דברים הגשימו את עצמם. דרך אחרת לומר זאת היא, לקרוא לביטול קסם העצמיות, שקוּדַם עד כה על ידי הסובייקט."

 

התשובה לשאלת הקונקרטיות של יצירת האמנות אינה תלויה בתוכן כזה ולא אחר שהאמנות אמורה לאמץ, כי אם שוכנת במו מהותה כאמנות: במו גרעינה האוטופיסטי. זהו הגרעין הטמון בעצם הצורה האמנותית שהיא בבחינת מימוש, הוצאה אל הפועל, קיום הבטחה. כל זאת בתנאי שמעשה היצירה אינו כבול לאני של היוצר ולביטויו העצמי גרידא.

 

"[…] במקום לחמוק לקונקרטיות כוזבת, שומה על יצירות האמנות, בתוקף הקונקרטיות שלהן, לייצג טוטאליות מופשטת וכך לפעול נגדה."

 

קונקרטיות אמנותית בלתי כוזבת יסודה בפעולה כפולה של ייצוג 'טוטאליות מופשטת' ביחד עם פעולת-נגד. טוטאליות מופשטת היא מצב עניינים בעולם – מצב כללי, מהותי, מוחלט. הפשטתו נגזרת, הן מכלליותו והן מהכאוס המהותי לו. האבסורד, למשל, עשוי לשמש דוגמא ל'טוטאליות מופשטת' שהאמנות הקונקרטית מצוּוָה לייצג. מוקדם יותר, בספרו הנדון של אדורנו, קראנו:

"אמנים, הסבורים שתוכן יצירתם הוא מה שהם יוצקים במודע לתוכה, הם נאיביים ורציונאליסטיים במובן הגרוע של המילה. ברכט הוא אחד מהם. לא תהא זו משום הפרזה לנבא את קץ תהילתו העכשווית. […] מה שההיידגריאנים הוולגאריים מכנים בשם 'מסר' הוא משהו שלא עוד ניתן לסחוט ממחזות שייקספיר או בקט. אך החשיכה הגוברת היא, לחילופין, תולדת שינוי בַּתוכֵן. […] חשכת האבסורד היא חשכת הישן הצף וחוזר בחדש. יש לפרש חשיכה זו ולא להמירה בבהירות מלאכותית או במשמעותיות."[2]

 

אלא, כאמור, במקביל לייצוג 'הטוטאליות המופשטת', על האמנות לפעול כנגד טוטאליות מופשטת זו במטרה להביא לצמצום הכאוס, הסבל והאבסורד. זהו תפקידה התרפויטי האוטופיסטי של האמנות, גם אם נידון לכישלון בטווח ארוך.

 

"[…] בימינו, חשכה היא ייצוג של אוטופיה. האוטופיה של האמנות, שהיא האנטי-עובדתי העתיד לבוא, עוטה שחור. היא מושתתת על היותה זכירת האפשרי בתוספת בדל ביקורת כנגד הממשי. זהו סוג של חזרה על קטסטרופה שהיא ההיסטוריה של העולם; […] המתח, עליו שומרת האמנות ביחס לקטסטרופה התמידית, מניח נגטיביות, שלחילופין היא השתתפותה של האמנות באפל."

 

הרי לנו, פעם נוספת, זיקת האוטופיה האמנותית והשחור, על פי אדורנו (וראו פרק מס' 1 בסדרה הנוכחית: "שחור כאידיאל"). כיצד יכולה אפלה (דיסטופיה) לייצג אוטופיה? באמצעות הניגוד של "העתיד לבוא": האפלה מסמנת את האור הנעדר ומשמשת יסוד לתקווה. הדיסטופיה העכשווית כמוה כמראָה עקומה לאוטופיה העתידית. יצירת האמנות היא תמונת הקטסטרופה של העולם ותולדותיו. אך, ייחודה בהיותה תזכורת ל"אפשרי" (האוטופי), שבתור שכזה, הוא מהווה ביקורת כנגד נתוני ההווה. בעצם ההצגה האמנותית את הרע מתקיימים המחאה נגדו והסירוב לו. בעצם הייצוג האמנותי מונח יסוד המתח בין היצירה לבין האסון המתמיד שבקיום. זהו מתח השלילה המונח בשורש-שורשיה של האמנות – שלילת עולם (רחק אוטונומי) ושלילת צורות מוסכמות (יצירתיות, מקוריות). שלילה עקרונית זו מאפשרת לאמנות ליטול חלק בחשוך בבחינת ניגודו.

 

"לשום יצירת אמנות שבנמצא אין הזכות לטעון לאחיזה בכף-ידה את החיוביות הלא-קיימת. זה הדבר המבדיל יצירות אמנות מסמלים דתיים: אלה האחרונים טוענים להשגת הטרנסצנדנציה של המיידי הנוכֵחַ בהקשר התופעתי. לעומת זאת, ביצירות אמנות, הבלתי קיים הוא במכלול של ישים קיימים."

 

ההבדל המהותי בין סימול דתי לבין סימול אמנותי הוא בכך, שהסמל הדתי מתיימר לייצג במישרין את החיוב הגואל, המושיע, האוטופי. הסמל הדתי אינו נמנע מהטענת המסמן הריאלי, זה שמעולם התופעות, במסומן טרנסצנדנטלי. דרכה של האמנות שונה: הבטחת ה'גאולה' שלה טמונה בנתיב שלילת הריאלי ואפילו באישור השליליות הגמורה שבעולם. כי היצירה האמנותית משקפת בדרכה את הטוב הנעדר המסתתר בנתוני המציאות המיוצגים.

 

"האמנות נושאת עמה הבטחה חרף שליליותה, אכן שלילה מוחלטת. האמנות בכללותה אינה מבטיחה פחות ממצבו המסוים של סיפור ישן המתחיל לספר דבר-מה, או הצליל המסוים של הסיטאר בשעה שמנגן קטע מוזיקה. ישנה תמיד הציפייה לשמוע את זה שלא נשמע ולראות את הלא-נראה, ואין זה חשוב אם התוצאה תהא מפחידה. גם עטיפת ספר, שבמהלכו תלך עין הקורא לאיבוד, גם בה יש הבטחה."

 

חרף שליליותה, כל יצירת אמנות היא הבטחה: בכל צליל ביצירה מוזיקלית יש הבטחה לבאות; בכל שורה בספר יש הבטחה להמשך; אפילו עטיפת ספר היא הבטחה לסיפור המודפס מתחת. ההבטחה הטמונה בכל פרט מפרטי היצירה האמנותית היא גרעין ההבטחה ה"משיחית" המוטמעת בה.

 

"[…] חוויה אסתטית היא חוויית משהו שהרוח בתור שכזו אינה מספקת, בין אם בעולם ובין כשלעצמה. החוויה האסתטית היא האפשרי כפי שהובטח על ידי אי-אפשרותו. אמנות היא הבטחת אושר, הבטחה שמופרת דרך-קבע."

 

רוח האדם כשלעצמה אין די בה בכדי לקדם את מצבו של העולם. אדורנו דוחה את התזה ההיגליאנית בדבר הכוח הפנימי האצור ברוח האנושית, בבחינת כוח היסטורי ההולך ומגשים עצמו בהיסטוריה בנתיב הקונקרטיזציה וההתנגדות. מנגד, מציע אדורנו את האמנות כספֵירה של "האפשרי" המייצג את הקונקרטי הבלתי-אפשרי, את הנורא, אך ייצוג הכולל בתוכו הבטחה לעולם טוב יותר. ולפיכך, משפט הסיכום המונומנטאלי: "אמנות היא הבטחת אושר, הבטחה שמופרת דרך-קבע." לאמור: אמנות היא הבטחת גאולה, אך זו האחרונה שבה ומופרת בידי המציאות – הקיומי, החברתית, הפוליטית וכו' – החוזרת ומאשרת, חוזרת ומשליטה את הרע על פני אדמות.

 

 

[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lenhardt, Routledge & Kegan Paul, London, Boston, Melbourne, 1984, pp.196-195.

[2] שם, עמ' 40.