[יומן פאריז (ב)]
אתה מהלך לאורך שדרת מונפרנס וקולם של הנעדרים מחריש את אוזניך: איפה הם? היכן הם כל מאות ויותר האמנים שהגיעו הנה בשקיקה מכל קצוות עולם ושהתגודדו כאן בשנות ה- 30-20 בין בתי הקפה – "לה דום", "לה סלקט", "לה רוטונד" ו"לה קופול"?! אתה נכנס ל"לה קופול", מקדש האסכולה היהודית של פאריז, מוקד העלייה לרגל של המוני אמנים ארצישראליים, ולמעט קומץ תיירים מזדמנים ותצלומים שזוכרים על הקירות משהו בשחור-לבן, "רוח-הקודש" פסה מהחלל הענק הזה. ורק לחשוב על הנשפים האמנותיים הצוהלים שנחגגו כאן ועל "השולחן של אוסיפ זדקין", למשל, שעצם ההצטרפות אליו נחשבה זכות המורה רק לבני-מרום…
פאריז של אמנות מתה ואיננה עוד. כבר מזה עשרות רבות בשנים שהיא התפגרה. אם בשנות ה- 60 עוד יכולת למצוא ברחוב-סֶן גלריה עם מטעמים מבאישים של "פופ-ארט" פוסט-אמריקני, עכשיו אתה נידון לאינספור גלריות של פיסול אפריקני ממוסחר ושמץ גלריות עם "רליקוויות" של קמצוץ ציורים מופשטים מימי הזוהר של "אסכולת פאריז" משנות ה- 50: איזה ציור של ון דר ולדה או של סרז' פוליאקוף. גופות חנוטות. אכן, ריח הגופה מצחין במיוחד ברחוב סן. משהו דומה לריח האקזיסטנציאליסטי של סארטר וסימון דה-בובואר שעולה בסמוך מתוך קפה "אוׄ דה מאגוׄ" שבסן-ז'רמן דה פּרֶה. האם הפכה פאריז ל"פנתיאון" אחד גדול, שלא לומר "פייאר לאשֶז" אחד גדול, ובקיצור – בית קברות של אמנות? אם חוויית ורשה היא זו של חיסול יהודים, חוויית פאריז היא זו של כליה אמנותית. כך או אחרת, היעדרות.
ובכן, מי רצח את אמנות פאריז? או: מהו ההסבר לנפילה הקשה, להתרסקות הפאריזאית הזו של שגשוג נדיר במחצית הראשונה של המאה ה- 20? ההסבר הפלילי המקובל מאבחן את רגע המוות ב- 14 ביוני 1940, במצעד הנאצי מ"שער הניצחון" ולאורך "שאנז אליזה". היהודים ברחו, או שיושמדו; האוונגרדים נמלטו לארה"ב או לדרום-צרפת; הלפיד הועבר לניו-יורק; אסכולת ניו-יורק נולדה. על כך נכתב רבות.
ברם, הכיצד זה שב- 1945 לא הושב הכתר ביחד עם צבא השחרור של דה-גול? נכון, מונפרנס התאמצה, אני יודע: הצבע ללחיים כאילו חזר, מאניירות המלכות כאילו שבו לכאן בשנות ה- 50 ביחד עם הישראלים הרבים (תומרקין, אייקה, קינן, טמיר, ניקל, לן-בר, אגם ורבים-רבים נוספים). אבל זה כבר לא היה זה: סלון ההפשטה של "ריאליטה נובל" (עם ביסייה, מאנסייה, דה-סטאל וכו', כולל השניים המוזכרים קודם) לא יכול היה להשתוות להפשטה האקספרסיוניסטית של ניו-יורק, כפי ש"הריאליזם החדש" שבהנהגת פייאר רסטאני לא יכול היה להשתוות ל"פופ-ארט" האמריקני. הוסיפו: מאטיס בניס, פיקאסו בקוט ד'אזור. כן, שנות ה- 50 היו פרפורים אחרונים של תפארת אמנותית פאריזאית שהתפוגגה. ומול ההתעקשות על חיים שכבר חלפו וכלו – שום פלאי אמנות קינטית ואופ-ארט בגלריה של דניז רנא לא יחיו את הפגר. לא מקרה הוא, שתומרקין שב ארצה מפאריז ב- 1960 ולאה ניקל ב- 1961, גם אם היו לו ולה סיבות אישיות.
אז איך זה, איך זה שנופל משמים הילל בן-שחר, כלומר – מה גורם לתהילה אמנותית שכזו לחלוף? את השאלה הזו ניתן להחיל, כמובן, גם על רומא של המאה ה- 18 ואפילו על ניו-יורק של שנות ה- 60, ומחר – נחיל אותה גם על ברלין. אבל, נתרכז בפאריז, כי כאן אני נמצא כרגע, יושב ב"קפה הפילוסופים" (לא, אין כאן שום פילוסוף) שברובע ה"מארֶה" ומהרהר. הנה כי כן, יושב לו ירושלמי ברחוב "זקנת-המקדש" (Vieille du temple) וחושב על חורבן המקדש של פאריז.[*]
זקנת-המקדש? לוקאס הקדוש מספר ב"ברית החדשה" (ב', 38-36) על הנביאה חנה בת-פנואל שראתה במקדש את ישוע התינוק, אף נטלה אותו בזרועותיה, ומיד ידעה שהוא-הוא יהיה המושיע. חנה, האלמנה בת ה- 84, ביקרה יום אחר יום בבית-המקדש, צמה והתפללה ללא הרף עד שזכתה "לראות" את המשיח העתידי. להבדיל, אני – האלמן הקשיש – מתגורר בירושלים מול "הר-הבית" ולא רואה. לא בירושלים ולא בפאריז.
פעם, הייתי ממשיך מכאן הלאה ברחוב "המקדש" (או "הטמפלרים", ראו ההערה בסוף המאמר) ומגיע לכמה גלריות משמעותיות, הטובות שבהן – "איבון לאמבֶּר" (ורואה בה מינימליסטים אמריקניים) והגלריה הניו-יורקית "מאריאן גודמן" (כאן יכולתי לראות תערוכות של כריסטיאן בולטנסקי ואנט מסאז'ייה). היום, לאחר אכזבתי מתערוכת בולטנסקי במוזיאון ישראל, וכאשר את לורנס ווינר האמריקני אני יכול לראות ב"דביר" התל אביבי, כבר אין לי חשק להמשיך, לא ל"גודמן" ולא ל"לאמבר" (שאגב, מסתבר לי שעברו למקום אחר). וברור לי, שהאמריקניזציה שבדמות "מריאן גודמן" היא, בעצם, ההסבר העמוק לנפילת פאריז. כי, פאריז נפלה קורבן לרשת שפרשה לעצמה; קרי, היא נפלה בקסם תפארתה. היא נפלה למלכודת הפיתוי העצום שפיתתה בשחר המאה ה- 20 את עשירי אמריקה ורוסיה ואספניהם הגדולים, ובעקבותיהם הסופרים מרחבי העולם – ג'ויס, פיסצ'רלד, המינגווי, בקט, יונסקו וכו', ובעקבותיהם אינספור התיירים מארה"ב ומשאר קצוות עולם. הרוקנ'רול של ג'והני הולידיי, הפסוודו-אמריקני הנערץ בפאריז, היה תוצר ידוע של תהליך הריקבון. עד מהרה, הפכה פאריז לתפאורה של פאריז. הבוטיקים, המסעדות, חנויות האופנה, המזכרות וכו' וכו' היו הפועל-היוצא. וגם המוזיאונים הפכו לתפאורת מוזיאונים, לעוד must. וכך אתה נידון לפלס דרכך בין המוני התיירים הגודשים את הרחובות עד מחנק; ומהי תיירות אם לא עלייה לרגל לבתי קברות אורבאניים – וראו ונציה, פירנצה וכיו"ב (צריכים הייתם לראות את התור הארוך של התיירים המשתרך בפתח חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפאני", ליד ה"נוטרדאם", הסובניר המת של ג'ויס המוקדם).
אם כן, אמנות פאריז לא נרצחה: היא התאבדה. לכן, תערוכה ב"מרכז פומפידו" היא כבר לא כזה הישג מרעיש (מה גם שאפילו התיירים פחות פוקדים כיום את המוזיאון). ולכן, ההמונים ב"לובר" מצלמים ציורים ידועים ב"סמרטפונים", ומוטב – מצטלמים איתם יחד ב"סלפי" (האלפים, הצובאים עם מצלמותיהם מול ה"מונליזה", אינם טורחים לעצור ולו לשנייה מול "המדונה של הסלעים" או "יוחנן הקדוש" – ציורים אלוהיים אף יותר של דה וינצ'י). ב"אורנז'רי" – מאות תיירים מצלמים את ה"נימפיאות" של מונה. הקץ לשלוות ההתייחדות המיסטית עם הציורים הסובבים. וצריך לבקר ב"פארק דה לה ווילט" בכדי להיווכח עד כמה אפילו הארכיטקטורה הפוסט-מודרנית, זו הניאו-קונסטרוקטיביסטית ממטבחו של ברנאר טְשוּמי – עד כמה היא נפחה את נשמתה. מבני הברזל האדומים, שעדיין עצרו את נשמתך בשנות ה- 90, נראים לך עכשיו כעזובה נטול כל ברק. ובה בעת, יש להודות: הבניין שעיצב פרנק גרי ל"קרן לואי וויטון" ב"יער בולונייה" הוא לא פחות ממהמם.
פאריז אינה אלא יעד תיירותי ממותג, יפיפה, שבינו לבין יצירה אמנותית לא נותר הרבה. זהו זה: דין הפוסט-מודרניזם: אין יותר מרכזים. וזהו זה: דין הגלובליזם: העולם כולו בכפות-ידיך, הטיסות זולות, אפשר פאריז ואפשר בלי פאריז. נכון לעכשיו, אמן(ית) צעיר(ה), סע(י) לברלין, ברח(י) מפאריז!
[*] קורא בשם "עוזי" מבהיר לי במייל, שמשמעות שם הרחוב אינה "זקנת המקדש", אלא "רחוב הטמפלרים הישן". הכוונה היא, מוסיף עוזי, לרחוב מהמאה ה- 12 בגדה הימנית של הסיין שחצה את החומות והוביל למצודת הטמפלרים ששכנה מצפון לעיר (באזור כיכר הרפובליקה היום). בהתאם, הרחוב האחר והמקביל, הפונה לאותו כיוון, נקרא "רחוב הטמפלרים" (rue du temple). מלמד, שקריאתי את שם הרחוב כמציין את "זקנת המקדש" אינו אלא פרשנות ספרותית חופשית.
