קטגוריות
פיסול ישראלי

בוריס שץ בפאריז

                             בוריס שץ בפאריז

 

"בתערוכה [בוורשה, 1888/ג.ע] עלה בידי לראות אי אלו יצירות בפיסול של אמנים צרפתיים מפורסמים, והופתעתי על ידי הידורם וקלות מילואם. הפסלות שלנו [היהודית/ג.ע] הייתה בעיניי כבדת-משקל, מסורבלת, מעונה, פסלות שצריך להסתכל בה הרבה ולחשוב עליה. היא החלה להדפני, כנאומו של ישיש משתעל […]. ולעומתה, הפסלות הצרפתית דמתה בעיניי למזמרת עליזה ומצטחקת זו, הצוהלת בקול הכסף שלה, […] האח! לוּ היה קולי כקולם, כי אז הייתי שר דבר-מה אחר! החלטתי בלבי לעבור לפאריז בכל מחיר שהוא."[1]

 

בין השנים 1894-1890 למד בוריס שץ פיסול וציור בפאריז. בצדק, נוהגים היסטוריונים (וגם שץ הוא עצמו) להדגיש את חובו של שץ דאז לפַסל הרוסי-יהודי הדגול, מארק אנטוקולסקי, אשר בו פגש הפסל הצעיר עוד בווילנה (1887-1885), לאחר שנטש את עולם הדת והתמסר לאמנות, ואשר אצלו ילמד פיסול בפאריז ואף ישמש כאסיסטנט שלו. בהתאם, הכותבים על שץ – יגאל צלמונה, תחילה, ואמיתי מנדלסון, מאוחר יותר – הצביעו על זיקה משמעותית בין פסל-הגבס (מודל שולי למדי לפסל של בוצע) של אנטוקולסקי מ- 1888, "ישו המנצח" (זהו ישו הקם מקברו ומניף את הצלב) לבין "מתתיהו החשמונאי" (תערובת אבץ ועופרת, 1894) – המניף חרבו ודורך על גוויית חייל יווני הרוג: תשובה יהודית גאה לדימוי הנוצרי, וזאת בהשראת "חיבת-ציון" ולרקע משפטי דרייפוס. בפסל "מתתיהו", תחייה לאומית ענתה לתחיית המושיע הנוצרי הגובר על המוות (דורך על שלד, או גולגולת, או נחש, כפי שמוכיחים טיפולים אמנותיים שונים בנושא "ישו המנצח", כגון שני ציורים של פאול רובנס. שץ המיר דריכה זו בדריכה על היווני). והיה זה מרדכי נרקיס, שהצביע על השפעת פסלו של אנטוקולסקי, "נסטור", על פסלו של שץ מאותה עת פאריזאית, "כותב-הדורות" – זה גם זה מייצגים איש יושב וכותב. יצוין: פסליו וציוריו של שץ מימי פאריז – אבדו. במקרה הטוב, נותרו צילומיהם.

 

עוד מציינים היסטוריונים את לימודיו של בוריס שץ בפאריז בסטודיו לציור של פרננד קורמון, אך ממעטים מאד לציין שגם למד פיסול אצל אלכסנדר ז'וזף פאלגייר (Falgière) (1900-1831), מי שזכה לפופולאריות בפיסול הפאריזאי של סוף המאה ה- 19. עוּבדת הלימודים אצל פאלגייר מצוינת בפרסומי "מרכז המידע" של מוזיאון ישראל, אך לא כן על ידי מרבית חוקרי שץ. האמת היא, שגם שץ הוא עצמו לא הזכיר כלל את פאלגייר באוטוביוגרפיה שלו מ- 1924, ואפשר אפוא שמדובר, בעצם, על הערכה גבוהה של פרח-הפסלים לפסל הוותיק והנודע.

 

על פניו, בין פאלגייר לבין שץ יש מעט מאד מהמשותף, למעט הנטייה לפיסול קלאסי, שאפיינה מאד את יצירת הפסל הצרפתי (להבדיל מ"גיחותיו" הריאליסטיות יותר בהשפעת אוגוסט רודן). גם הדגש הרב ששם פאלגייר בפסליו על עירום נשי מרחיק ממנו את שץ, שנמנע מהנושא, מן הסתם ממניעים "יהודיים". ואולם, לצד הקלסיציזם שאומץ לפסלי שץ, אם נדקדק, נגיע לפסל ארד מצופה פאטינה שפאלגייר יצר (התאריך המדויק אינו ידוע) – "רקדנית מצריה" שמו, לו נוכל לייחס השראה אפשרית לפסל האישה המצרייה (החומר המדויק אינו ידוע) ששץ יצר ב- 1892, "יוכבד אם משה". הפסל הוצג בסאלון הפאריזאי של אותה שנה ואף זכה במדליית כסף בתערוכה העולמית בסיינט-לואיס, 1904.

 

שמלתה ה"מצרית" של יוכבד, סנדליה ה"מצריות", אצדעותיה וכיסוי ראשה ה"מצריים" – מהדהדים את לבושה של הרקדנית המצרייה של פאלגייר, הגם שהתכשיטים שונים והגם שפסלו של שץ מייצג אישה מחבקת את תינוקה, ואילו פסלו של פאלגייר מייצג רקדנית בתנופת מחול סוערת (שמלתה מתבדרת בברוקיות א-לה-ברניני). הן פאלגייר והן שץ הצעיר (בן ה- 26) נתונים, כמובן, להשפעת האוריינטליזם הגואה בפאריז דאז, לרבות העניין במצריות קדומה, עוד מאז כיבוש מצרים בידי צבא-נאפוליון ועריכת החפירות הארכיאולוגיות שם.

 

אגב, ב- 1904, במסגרת התערוכה העולמית בסיינט-לואיס (מיזורי, ארה"ב), יוצגו – בין השאר, כמובן – 4 פסלים של אלכסנדר פאלגייר (שכבר לא היה בין החיים) ושורת פסלים (פרוטומות ומונומנט) של בוריס שץ.

 

אך, עיקר לימודי האמנות של שץ הפאריזאי התנהלו בבית-ספרו של פרננד קורמון (1924-1845), מהציירים ה"היסטוריים" המובילים בפאריז של סוף המאה ה- 19 (ציורו הנודע מכל: "קין נמלט מקללת אלוהים", 1880). כאן, ב"אטלייא קורמון", חינך הצייר את תלמידיו בסגנון השמרני שהיה נהוג אז ב"סאלון" הפאריזאי. תלמידיו הידועים יותר (ולו לזמן מוגבל) היו טולוז-לוטרק, ון-גוך, אמיל ברנאר, ז'אק ויון ולואי אנטקן; ומאוחר יותר – חיים סוטין. בוריס שץ, הגם שהיה, לדבריו, היחיד מהתלמידים שקורמון פטרו משכר-לימוד, לא הותיר, כידוע, חותם היסטורי. קורמון עצמו הגדיר את ציורי תלמידו כ"חמוצים" והמליץ לו לנסוע לדרום—צרפת על מנת לחוות בה צבעוניות בהירה וססגונית יותר.

 

את השפעת קורמון על שץ יש לצמצם אפוא לתחום קומץ ציוריו המוקדמים של האמן היהודי הצעיר. ערכיו הציוריים של קורמון – ריאליזם אקדמי הנוטה לרומנטיציזם של פאתוס ומיתוס – חלחלו לציורי שץ מאותה עת, "צוואת שכיב-מרע" (שמן, 1890) ו"משה על הר נבו" (שמן, 1891). צילומיהם מאשרים, לצד הנושא החוזר של מוות קרוב, אווירה של בדידות, סבל ויגון, כמו גם עיצוב דרמטי הנוטה לסנטימנטלי.

 

"אטלייא קורמון" היה ממוקם במונמרטר, בולווארד דה קלישי 104, קומת קרקע. בית הספר היה מין סטודיו פתוח, בו נלמד הציור באמצעות העתקת עותקי פסלים קלאסיים ורישום עירום. פרננד קורמון עצמו היה מגיע אחת לשבוע ומדריך את התלמידים. סביר לניח, שבוריס שץ התמסר בעיקר לרישום לפי הפסלים הפסוודו-עתיקים.

 

ואולם, סביר אף יותר, שאת השיעור הפאריזאי העמוק והחזק מכל קיבל בוריס שץ מעצם הימצאותו בעיר, אשר מאז הריסותיה במלחמת צרפת-פרוסיה (1870) עטתה זהות ארכיטקטונית חדשה ויפהפייה בעיצובו של הבארון אוסמן, ובה בעת, ייפתה עצמה בפסלים מונומנטאליים רבים – רובם בסגנון קלאסי-בארוקי. אני בהחלט יכול לאבחן את המשקעים העזים שהותירו בלב שץ הצעיר פסלי השיש התבליטיים הבוקעים מ"שער הניצחון" שהוקם ב- 1806 בכיכר ה"אֶטוואל" (כוכב), אותם פסלים החוגגים ניצחונות נאפוליוניים ואשר פוסלו בידי ז'אן-פייר קוׄרטוׄ, פרנסואה רוּד, אנטואן אֶטֶקס, ג'יימס פְּרָאדייֶה ופיליפ ז'וזף אונרי לֶמֶר. המפורסם מבין אלה, "צאת המתנדבים ב- 1792" (פסל המוכר יותר בשם "המארְסֶייֶז"). העזוז הלאומי, הפאתוס, הכוח – כל אלה כבשו אל-נכון את לב הפַסל הצעיר, אשר עוד הספיק לראות בראש שער-הניצחון הפסוודו-רומי את פסל הכרכרה הרתומה לסוסים (בדרכה לחיסול האנרכיה) – יצירתו של… אלכסנדר פאלגייר (כן, מורו האפשרי של שץ), שניצבה במקומה בין השנים 1886-1882 בטרם נחרבה. הייתכן שפסל ה"מארסייז" של פ.רוּד מ- 1836, ובפרט – דמותו ההרואית של הלוחם המרכזי שזרועו מניפה את קסדתו בעוד רגלו דורכת קדימה בעוז – הייתכן שדמות זו הנביטה בלב שץ את רעיון פסל "מתתיהו" המאוחר יותר?

 

אין לי ספק: נפשו של בוריס שץ גאתה והתרוננה למראה כל הפסלים הברוקיים שהוצגו ב"סאלון" הפאריזאי (פַסלים דוגמת אוגוסט פְּרֶאוׄ – Preault, או ז'אן-לאון סיקאר – Sicard) ו/או שהוצבו בכיכרות ובגנים (כגון פסל-המזרקה ה"בֶּרניניי" המרהיב של ז'אן-באטיסט קארפּוׄ – Carpeau – מ- 1874 בנושא "ארבעת חלקי העולם", זה שעודנו ניצב בגן-לוכסמבורג, ואילו גרסת האבן-היצוקה שלו מוצגת במוזיאון "אורסיי"). וטרם כתבנו "אוגוסט רודן". זוהי פאריז שהעצימה בבוריס שץ הצעיר את תעודתו בנתיב הפיסול ובסגנון הפיסולי המסוים, שאותו ימשיך לשכלל בעשור הקרוב בשבתו בסופיה שבבולגריה.

 

 

[1] בוריס שץ, "בוריס שץ – חייו ויצירתו, מונוגרפיה", בני בצלאל, ירושלים, 1924, עמ' 23.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s