קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית ציור ציוני תרבות עברית

אין אמנות ישראלית

                       (*) אין אמנות ישראלית

 

במטוס, בדרך חזרה ארצה מפאריז, אני פוגש את מ., היסטוריון תל אביבי שיודע דבר או שניים על אמנות ישראלית. השיחה בינינו ערה מאד, תערובת של אוּדי תשוקה לאמנות ושל מטעני אכזבות ממנה. מתוך כל השיחה הזו אני דולה את הצהרתו החד-משמעית של מ.: "אין אמנות ישראלית!"

 

מה פירוש "אין אמנות ישראלית!"? פירושו: יש-גם-יש אמנים בישראל; ויש, בהחלט יש, יצירת אמנות בישראל; אלא שהאמנות הנוצרת בישראל של שנות האלפיים אינה אמנות "ישראלית". כלומר, היה-הייתה "אמנות ישראלית", הייתה ואיננה עוד. ת.נ.צ.ב.ה. כיום, נוצרת בישראל אמנות אחרת.

 

הודעת הפטירה הזו מוצאת אותי מופתע מנחרצותה וממוחלטותה, אך גם לא מופתע בדין מחשבות שמפעפעות בי לאורך תקופה ארוכה, כפי שיודעים קוראי האתר הנוכחי. אני ממשיך ומהרהר לי אפוא: מה יהיו הנימוקים לטענת חדילתה של "אמנות ישראלית"? אני יכול לחשוב על ארבעה במספר:

 

א.שקיעת ציור הנוף הישראלי:

 

מן המפורסמות הוא, שמזה כ- 25 שנים חלה נסיגה דרמטית בעיסוקם של ציירים ישראליים בייצוג נופי הארץ. סדנאות הנוף של "אקלים", "אסכולת" האקוורלים של הכינרת, ציורי נופיהן של המושבות זיכרון-יעקב ומוצא, רישומי הרי יהודה וכו' – כל אלה הם מושגים ארכאיים. מעטים בלבד – מיכאל קובנר (ירושלים) ואלון פורת (כליל) הם מהבולטים שבהם – ממשיכים לשמור אמונים לציור הנוף המקומי. ייצוג נופים בישראל שמור כיום בעיקר, אם לא לאגף הצילום, כי אז לכַּת הריאליסטית ("פיגורטיביות הסתכלותית"), אשר את מאמיניה האדוקים אני מאתר פה ושם בירושלים כשהם מציירים "מהשטח". אך, גם אם ציירים ריאליסטיים איכותיים כאילן ברוך ואלי שמיר מציירים עדיין נופים ישראליים מובהקים, ניתן לומר שנופיהם הריאליסטיים (האיכותיים לא פחות) של מאיר אפלפלד, דניאל אלנקווה ונוספים מתמקדים במפגש העין-יד האינדיבידואליות עם הנוף, שלא לומר בעצם אתגר הנכחתו, יותר מאשר בניסיון לחלץ מהנוף איכות מקומית, כבמקרים הזכורים של אורי רייזמן, מיכאל גרוס או אליהו גת. רוצה לומר, אם שלושה הציירים האחרונים ודומיהם ביקשו לתפוס את "מהותו" של אור מקומי או את ייחודיות המפגש בין שדה ושמים "ישראליים" וכו' – הרי שתכלית ארכיטיפית זו ננטשה על ידי מרבית הריאליסטים הישראליים הצעירים. ולא לחינם, יתייחסו רבים מאלה לציור נופי טוסקאנה שבצפון-איטליה כאל משאת-נפש ושיאו של המפגש האמנותי עם נוף.

 

הנוף הישראלי חמק מהאמנות הישראלית. או להפך. אם אלי שמיר שב ודבק בציוריו הווירטואוזיים בנופי עמק-יזרעאל, הרי ש"עמק-יזרעאל" של גל ויינשטיין (2002) היה כבר ייצוג פוסט-מודרני של קלישאת "העמק". ואם ציורי הר-תבור של אסף בן-צבי עודם ספוגי משקעיו של קשר פיוטי עמוק למקום, הרי שנופיו המצולמים של אמון יריב הם כבר נופים בדויים, מלאכותיים. לא, לא עוד נופי צפת, לא עוד נופי המדבר וסדום, נופי ירושלים, יפו, נווה- צדק – – – ובמידה שעוד ישנם כאלה, הרי שנידונו לשוליים. שום חיים גמזו עכשווי לא יוציא לאור אלבום בשם "נופי ישראל".

 

ב. דהיית ההיסטוריה הישראלית:

 

היסטוריה במובן כפול – זו הכלל-ישראלית וזו האמנותית-ישראלית. מי מהאמנים ישראליים מעוניין כיום בהיסטוריה – זו הישראלית, או הארצישראלית או היהודית? מי יהיה תימהוני דיו בכדי לייצג את אירועי התנ"ך, תפארת המכבים, זוועות האינקוויזיציה, השואה, גבורת חיילי צה"ל ושאר אירועים היסטוריים, שאכלסו לא מעט יצירות ישראליות בעבר?! כך, אם רצח רבין בשלהי 1995 או הטבח שביצע ברוך גולדשטיין ב- 1994 עוד עוררו אצלנו אי-אלו תגובות אמנותיות, הרי שאירוע דרמטי כמו "ההתנתקות" נאלץ כבר להסתפק בהרבה פחות, ובעיקר במדיום הצילום. את ההד לשריפת משפחת דוואבשה בכפר דומא תמצאו בציורי ישראל רבינוביץ', לא הרבה יותר. בכלל, דומה ש"הטלפון החכם" (או ה"אינסטגרם") הוא כיום המדיום הבלעדי-כמעט לייצוג התרחשות, להקבעת זמן. וזה כבר תקופה ארוכה ש"ציור היסטורי" פינה מקומו למצלמות העיתונות, הטלביזיה, הקולנוע וכו'.

 

על רמת הידע ההיסטורי של צעירי ישראל מוטב לא לפרט: אמניה, נכליל ונאמר, ניתקו עצמם מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי, בין אם הקדום, או הישן או העכשווי. על לימוד תולדות האמנות הישראלית כמעט אין מה לדבר, להוציא את פלא "בית לאמנות ישראלית" (גילוי נאות: אני נמנה על מקורביו), ואולי עוד איזה שיעור או שניים. בהתאם, דיאלוג פנימי של אמנים ישראליים עכשוויים עם אמנים מקומיים מהעבר – דיאלוג ישיר או עקיף, חיובי או שלילי – הדיאלוג הזה הפך לנדיר שבנדירים (חורגים: אירית חמו, יונתן הירשפלד, רונן סימן-טוב, אליהו בוקובזה, אם לציין ארבעה). את הדיאלוג שברמת הרטרו או הניאו מעדיפים אמנינו לנהל עם תולדות האמנות הכללית, הקלאסית או המודרנית.

 

העבר, לבטח לא זה הישראלי, כמעט שאינו מחלחל יותר ליצירות האמנות של צעירי שנות האלפיים. בעבור מרביתם, זמן הווה הוא הבלעדי. תערוכות קבוצתיות בולטות של אמנות עכשווית מהשנה האחרונה – "בעיות השעה" (כאן הושם הדגש על התחמקותה המתוחכמת של האמנים מעיסוק בבעיות השעה), "תוכנית הבראה" (מוזיאון תל אביב), "שפע" (מוזיאון בת-ים) – נמנעו מהתייחסות לדברים שאירעו כאן או בכל מקום אחר, וכנגד זאת, התמקדו בפעולה בזמן הווה. גם הצילום האמנותי, שפעם הוגדר כמכשיר זיכרון, ממעט מאד לזכור בעשורים האחרונים (ושוב, מצלמת ה"סמרטפון" היא האלבום המשפחתי). אם אמן ותיק דוגמת יגאל תומרקין לא חדל "להתכתב" ביצירותיו עם ההיסטוריה בכלל ועם אירועי הזמן בישראל (מלחמות, התנחלויות, "יום-האדמה"), הרי שקשה להעלות על הדעת אמן ישראלי עכשווי, אחד שהוא צעיר מדורותיהם של לארי אברמסון ודויד ריב, ש"מתכתב" ביצירותיו עם המתרחש כאן, אז ועכשיו.

 

ג. נתק מתרבות ישראלית:

 

מה עושה את פסלי דנציגר ותלמידיו בשנות ה- 40 ל"ישראליים" אם לא, בין השאר, זיקתם לשירת יונתן רטוש? מה עושה את ציורי ראובן וגוטמן בשנות ה- 20 ל"ארצישראליים" אם לא, בין השאר, זיקתם לשירת ח.נ.ביאליק? מה עושה את ציורי "דלות-החומר" לישראליים אם לא, בין השאר, זיקתם להוויה התל אביבית העולה מהרומנים של יעקב שבתאי? מה עושה את ציורי גרשוני ל"ישראליים" אם לא, בין השאר, זיקתם לשירים ופזמונים ארצישראליים וישראליים? וכו' וכו'. "ישראליותה" של האמנות הישראלית אישרה, אכן, לאורכה, דיבור ישיר או עקיף עם שירה, ספרות ושאר גילויי תרבות ישראליים. קשה לאבחן דיבור מסוג זה ביצירה האמנותית הנוצרת בארץ בעשוריים האחרונים: בין האמנים החזותיים הצעירים לבין סופריה ומשורריה הצעירים של ישראל כמו נפער שסע מדיומי. הדיאלוג האמנותי עם א.צ.גרינברג (מיכל נאמן), עם חנוך לוין (מיכאל דרוקס, יגאל תומרקין ועוד), עם אברהם בן-יצחק (משה גרשוני), עם זלי גורביץ' (לארי אברמסון) וכו' – הדיאלוג הזה מאשר את שנות ה- 90-80 כסופו של מהלך תוך-תרבותי מקומי.

 

ד. פרידה מסוגיית הזהות:

 

לאורך כמאה שנות עשייה אמנותית בחבל-הארץ הזו שימשה שאלת הזהות ציר רעיוני מרכזי. סימפוזיונים רבים נסבו על "מהי אמנות ישראלית?", כאשר אידיאולוגיות ציונית, או כנענית (עברית), או יהודית פיעמו בעומק יצירות האמנות. השאלות – מזרח או מערב? מרכז או פריפריה? "יהודי ישן" או "יהודי חדש"? "עברי" או "ישראלי"? – שאלות אלו ואחרות נענו בדימויים חזותיים. כך, ציורי רפי לביא זוהו עם "צבריות", ציורי משה גרשוני התחברו לתודעה יהודית, המודרניסטים של שנות ה- 20 (במאה הקודמת, כמובן) הובנו במונחי "עבריות", האקספרסיוניסטים של שנות ה- 30 הובנו במונחי "יהדות", אפילו ההפשטה של "אופקים חדשים" נותחה במונחי "אי-ממלכתיות" (כלומר, תגובת-נגד לכינון הלאומיות ב- 48). וטרם אמרנו "נמרוד", ואפילו לא "הציור הציוני".

 

במהלך שנות ה- 90 עדיין דובר אצלנו על "אמנות פוסט-ציונית"; אבל, כיום, כשאנחנו מתקרבים ל- 20 שנים ראשונות במאה ה- 21 – ניתן להודות: סוגיית הזהות הקולקטיבית הכללית הושלכה לפח. היא הומרה בסוגיות של זהות-משנה: מזרחיות, הומוסקסואליות, פמיניזם. מנגד, בעיית הזהות הלאומית נוכסה כולה בידי אמנים פלסטינאים. אמן ישראלי צעיר אינו טרוד יותר בשאלת זהותו כיהודי או כישראלי. כשהוא חש "בבית" ברובע קרויצבורג הברלינאי, הוא יכול להותיר את משא הזהות הלאומית למהגרים הרבים מטורקיה, סוריה וכו'. שהצעיר הישראלי דהיום הוא איש הרשת הדיגיטאלית העל-מקומית, וזו השילה ממנו מחויבות לזהות מקומית.

 

כך, כאשר ממשלתו מחוקקת חוקי לאום גזעניים וכאשר רבים מבני עמו הישראליים מתעטפים – "מרגב" אחר "רגב" – בדגל הלאומי, מלבר ומלגו – לאמן הישראלי העכשווי אין חלק ונחלה במהלך-הבלהות. האמן הישראלי הצעיר אינו רוצה להיות "אמן ישראלי", או "אמן ציוני" ("פרס האמנות הציונית" הוא בדיחה אומללה, ותו לא), או "אמן יהודי". הוא רוצה להיות אמן אל-מקומי, אל-היסטורי ואל-זהותי. גם אוצרינו הצעירים הותירו מאחור את דור האוצרים שגילו עניין במזרח (י.צלמונה), בתל אביביות (ש.ברייטברג-סמל), בתנועה הקיבוצית (ט.תמיר), ביהודי-נוצרי (א.מנדלסון) וכו' (ואוסיף, שגם אני הקטן, כהיסטוריון ואוצר-לשעבר של "אמנות ישראלית", גם אני נותרתי מאחור).

 

                                     *

ידידי, מ., צדק אפוא: תם עידן "האמנות הישראלית". הפרק ההרואי והמרתק הזה, שנמשך כמאה שנים, ננעל. עוד יבוא היום וייכתב הספר על האמנות הפוסט-ישראלית שנוצרת כאן (ובמקומות אחרים). ואז גם ייפתח המוזיאון האמיתי ל"אמנות ישראלית" במובנה הנדון לאורך מאמר זה.

 

נ.ב.,

אין הכתוב לעיל בבחינת קינת תוכחה על הסתלקותה של "אמנות ישראלית", אלא רק בבחינת קביעת עובדה היסטורית.

 

 

(*) המאמר דלהלן מבקש להרחיב דברים שנכתבו במאמרי, "לזכרה של האמנות  הישראלית" (15.1.2017)ת בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s