קטגוריות
Uncategorized

אצל וְרֶן

 

[יומן פאריז (ג)]

 

9.30. "כיכר הסורבון". Vrin סגור. ייפתח רק ב- 10.30. אני ממתין בבית-הקפה ממול. רק קומץ נשים בקפה, גילאים שונים, כל אחת לעצמה, כותבת במחברת. מן הסתם, מורות וסטודנטיות ב"סורבון" הסמוך. אני נזכר: כאן, ב"וְרֶן", החנות המיתולוגית לספרי פילוסופיה, קניתי פעם, בשלהי 1995, את כל המדף של ספרי ז'אק דרידה. עתה, מול הדלת הנעולה, אני בולש בחלון-הראווה, תר אחר ספר של פילוסוף חדש כלשהו שיצוד את סקרנותי ויעיר בי תשוקה פילוסופית שרדומה כבר שנים. לשווא: אפלטון, אריסטו, קאנט, שפינוזה, דקארט, סארטר… ה"גרנד מאסטרס". פאריז אינה עונה. כמדומני, איני רואה אף לא פילוסוף צרפתי עכשווי. אה, כן: ספר אחד של אלן באדיו. הספיק לי ממנו.

 

שתי צעירות מסבות לשולחן סמוך, שולפות ניירות, עט, מספריים וטלפון חכם, עובדות יחד על משהו. שני סטודנטים מתיישבים בשולחן נוסף, פותחים מחשב. אני שומר אמונים לעט ולנייר. את ה"חכם" האלקטרוני שלי אני שומר בכיס.

 

10.20. אני חוצה וחוזר ל"ורֶן". צעיר עגלגל, שחרחר, ממושקף וקרח, פותח אתי שיחה פילוסופית ידידותית. הוא חובב ספרות הגותית, לא יותר מזה. "הלוואי שהייתי פילוסוף!", הוא אומר ועיניו בורקות. אני מתעניין אצלו מי הם, לדעתו, הפילוסופים הצרפתיים המעניינים כיום, לאחר גל הפוסט-סטרוקטורליסטים, והוא מציין אחד, רפאל אונתובן ((Enthoven. בעוונותיי, מעולם לא שמעתי את שמו. מה"גוגל" אני למד, שאונתובן זה הוא מאהבה של קרלה ברוני, הזמרת והדוגמנית, רעייתו של ניקולא סרקוזי.

 

איש נעמד לידנו. ממתין. "אתה פילוסוף?", שואל אותו בהתרגשות הממושקף העגלגל, והלה משיב בביישנות: "כן, אני פסקל שאבּוׄ" ומצביע על ספרו הקטן המוצג בחלון-הראווה. ב"גוגל" אני מוצא לא פחות משבעה ספרים שכתב שאבּו מאז 2008. בן 45.

 

החנות נפתחת. כעשרה איש, שהמתינו בסבלנות, דוהרים פנימה. אני נע בין המדפים במצב של עיוורון מנטאלי, מזהה את הידועים, סומא לגבי אחרים. מרגיע אותי למצוא שלושה מדפים צרים של לוינס, שני מדפים של ברגסון, הרבה היידגר, הרבה הוסרל. והללויה: עדיין שני מדפי דרידה ושני מדפי ו.בנימין. אבל, אני חש אבוד מול השמות הבלתי מוכרים לי. למי מכל אלה אגיד "כן!"? עם מי אשוב לדירה? תודה לאל, הנה ארבעה ספרים של ולדימיר ינקלביץ'. השם הזה מציק לי מזה כעשרים שנה ויותר, מאז אותה הרצאה ששמעתי באוניברסיטה העברית מפי דרידה, ובה הוא בא בדברים עם מחשבת ינקלביץ' בנושא התודה/מחילה ((Merci. הייתה זו פעם ראשונה שנתקלתי בשם הזה ותמהתי מיהו הינקלביץ'. איכשהו, לא טרחתי לברר; והנה, עתה – נפלה בידי ההזדמנות. אני מחליט לרכוש את ספרו מ- 1974, "הבלתי-הפיך והנוסטלגיה" ((L'irréversible et la nostalgie.

 

בעיקר, עניין אותי נושא הנוסטלגיה, ובפרט משום ניסוחו, לא אחת, אצל ינקלביץ' כ"כאֵב-ארץ" ((mal de pays: "ולא רק כאֵב-הארץ המקומית כמקור הגעגוע, אלא שהנוסטלגיה מרמזת בדרכה על המזור: המזור הקרוי שִיבה, nostos […]. על-מנת להבריא, אין אלא לשוב למקומך. […] איתקה בעבור יוליסס היא שמה של תרופה זו. לפחות, בזאת הוא מאמין." (עמ' 340)

 

מדוע אני מהרהר בשיבה הפלסטינאית, ולחילופין, בתפילות הגאולה היהודיות לדורותיהן – "בשנה הבאה בירושלים…"?

 

ינקלביץ' שם את הדגש על פאתוס הגלות. פאתוס נטול סימטריה גיאומטרית: הנוסטלגיקון לעולם לא יוכל לאזן בין הנוף או האקלים כאן ושם (בארץ או בעיר הנכספת, המבורכת, הקדושה, המובטחת – קִראו לה "ונציה" או… ירושלים). זוהי זיקת הנוסטלגיה והאהבה, כותב ינקלביץ': האדרת קדושת המקום בדומה להאדרת אהובה נעדרת.

 

לא לחינם, ממקם ינקלביץ' את הולדת הנוסטלגיה במהפכה 1848, ברומנטיקה ובהולדת הלאומיות (אך, האם לא נאתר נוסטלגיה כבר באלגיות של וירגיליוס, או – כינקלביץ' הוא עצמו, שאינו חדל לשוב ליוליסס העורג לפנלופה ולאיתקה ב"אודיסיאה" של הומרוס?). כך או אחרת, מכאן הרפסודיות הלאומיות השונות; מכאן המסעות האוריינטליסטיים למזרח ולירושלים; ומכאן הציטוט מויקטור הוגו: "לא ניתַן לחיות ללא כאב. יתר על כן: לא ניתַן לחיות ללא מולדת."

 

איש הנוסטלגיה, ממשיך ינקלביץ', סובל ממלנכוליה של נתק והיעדר: נתק בין כאן ושם, בין עבר והווה, בין הווה לעתיד. הוא חי חיים כפולים. אוזנו כרויה דרך-קבע בהאזנה לצלילי העבר והרחוק. והוא מאמין שהשִיבה תפתור את מצוקתו. זהו סיפור ה"אודיסיאה": אמונתו העיקשת של יוליסס בתרופת-הפלא לנוסטלגיה שלו. גיבורי השִיבה אינם חדלים ממאבקם לשוב, מהתעקשותם על קיצור הדרך המפרידה בינם לבין מחוז חלומם. עיונו של ינקלביץ' קרוב ללבי. הוא מזכיר לי מאד דברים רבים שכתבתי ב- 1998על געגוע וחזרה בספר קטן ושחור בשם "שמה".

 

הנוסטלגיה בלתי-רציונאלית, ממשיך ינקלביץ', אין לה סיבה הגיונית, הוא מדגיש (עמ' 352-350). בדומה לאם האוהבת את בנה פשוט משום שהוא שלה, גם ליוליסס אין סיבה הגיונית לכמוהַ לפנלופה, אשתו, שהיא פחות יפה ופחות מושכת מקליפסו, למשל (שפיתתה את הגיבור). יוליסס ימשיך במאמציו לשוב, וללא כל סיבה הגיונית. כי פנלופה היא אשתו וכי איתקה היא מקום-הולדתו. ולכן, יהיו אלה זיכרונות זניחים, קטנים ואפורים ביותר שיציתו את געגועי הנוסטלגיקון.

 

ינקלביץ': "לבטח אפשר לומר שעומק הנוסטלגיה הוא עומק ביולוגי, וכי שמו של עומק זה הוא – ניתוק חבל-הטבור, הפרדת הרך הנולד מגוף האם, מהקשר עם אמו." (עמ' 367) זהו רגע הניתוק מאוׄשר, רגע שאליו אין לחזור (אי-אפשרות החזרה, או "הבלתי-הפיך", מייצגים בספרו של ינקלביץ' את תמצית מושג הזמן בכלל), זהו הגירוש מגן-עדן, שאליו לא נחזור לעולם.

 

ואף על פי כן, קסם הנוסטלגיה: קסמם של דברים שאינם. ולכן גם המוזיקה והשירה שבהם ימצא הנוסטלגיקון את שפתו (עמ' 375). כי גם המוזיקה וגם השירה עוסקים בבלתי-מוחשי. ולסיום:

"אפשר לומר, שהנוסטלגיקון, בין אם במונחי חלל ובין אם במונחי זמן עתיד, ממשיך ללכת ישר קדימה, ישר קדימה גם כאשר הוא חוזר; הוא ממשיך לחפש את מה שכבר מצא; […] בדומה לאֶרוס האפלטוני חושק במה שכבר מימש… ולא מימש: כגון אלה שמצאו את דרכם לירושלים וממשיכים לבקְשַה במקום אחר, עד לאינסוף ועד למעל-ומעבר." (עמ' 385)

 

זהו, הגענו לירושלים ועודנו בפאריז. וכך, עם שחר, אני יוצא מדירתי שברובע ה"מארֶה" ופונה ימינה על הגשר המחבר ל"אי סן-לואי". על חזית הבניין שלשמאלי אני מופתע לגלות שלט שיש: "כאן התגורר ולדימיר ינקלביץ' (1985-1903) בין שנת 1935 ועד למותו."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s