קטגוריות
אדורנו

אדורנו: האמנות, הרוח והחרדה הארכאית

[1] האמנות, הרוח והחרדה הארכאית[1]

 

"האסתטיקה לא תצליח לדעת את יצירות האמנות כל עוד היא תתייחס אליהן כמושאים הרמנויטיים [כמושאים לפירוש/ג.ע]. מה שיש להבין עתה הוא את הבלתי-ניתן-להבנה של היצירות."

 

[לדעת אדורנו, יצירת אמנות אינה מושא לפיצוח פרשני החושף באורח שיטתי-שכלתני את סודותיה. אדורנו מצטרף אפוא למחנה המתנגד למגמת יהרמנויטיקה שמאז אוגוסטינוס ועד האנס גיאורג גאדאמֶר, פול ריקֶר ווילהלם דילתאי. שלתפישת אדורנו, כל יצירת אמנות נושאת בעומקה את הבלתי-ניתן-להבנה.]

 

"במובן זה, המונח האופנתי – 'האבסורד' – הוא בהחלט קל מדי: נדרש מאמץ עיוני רציני על-מנת להגיע לשורש אמיתותו. אבסורדיות אינה נפרדת מהיפוכה – הרוחניות, שהיא האֶתֶר [הדלק] של יצירות האמנות (היגל) […]."

 

[מושג האבסורד, שזכה לפופולאריות רבה בשנות ה- 60 (ואשר מצא ביטויו, בין האר, במחזות ובשאר טקסטים של סמואל בקט, הנערץ על אדורנו), מאשר את ההבחנה ב"בלתי-ניתן-להבנה"; אך, אדורנו אינו מסתפק בהשקפת האבסורד שממטבח אלבר קאמי (ומרטין אסלין וכו'), אלא מבקש להעמיק בו ולהציגו כניגודו של מהלך הרוח שבמסורת היגל (תנועת הרוח הכללית כתנועת התבונה המממשת ומגלה את עצמה במהלך ההיסטוריה, ביצירות אמנות, בין השאר).]

 

"בשלילת רוח השררה, רוח האמנות אינה מגלה עצמה כרוח למען עצמה, אלא מתגלה לפתע כניגודה, רוצה לומר – כחומריות. משמע, בשום פנים אין הרוח נוכחת במישרין ביצירות רוחניות. להפך, מה שמכונן את ההיבט הגואל באמנות הוא הפעולה שבאמצעותה הרוח נפטרת מעצמה באמנות."

 

[כדרכו, מאמץ אדורנו רק חלק מהשקפת היגל. הוא מקבל, שיצירת אמנות היא ביטוי של התנגדות, אנטיתזה, לרוח שלטת. אלא, שלדעת אדורנו, אין מדובר בתהליך שתחילתו רוח תבונית וסופו רוח תבונית מועשרת ומוגבהת (כטענת היגל), כי אם תהליך שראשיתו רוח, אך זו מתגלגלת בהיפוכה כחומר האמנותי. יצירת האמנות, אומר אדורנו, היא מהלך של היפטרות מהרוח התבונית, היפטרותה העצמית של הרוח.]

 

"האמנות נותרת נאמנה לחרדה [הארכאית/ג.ע] לא על ידי שִיבה אליה, כי אם על ידי שמירת מורשתה. רוחן של יצירות אמנות מפיקה חרדה באמצעות החצנת הרוח במושאים."

 

[זו הנקודה בה שבה ומתגלה החרדה הארכאית ביצירת האמנות. הרוח ש"נפטרה מעצמה" בדין התגלגלותה והחצנתה בחומרִי-חושני, מאשרת את מורשת החרדה הקדומה, הצפוּנה בהוויה מֵעֵבר לביטויי התבונה.]

 

"כך, האמנות נוטלת חלק במהלך ההיסטוריה האמפירית הממשית בהתאם לדינאמיקה הכללית של ההשכלה […]. מכאן, האבולוציה ההיסטורית של האמנות כרוחניות אינה רק ביקורת על המיתוס, אלא גם שחרור המיתוס, משום שכאשר הדמיון נזכר במשהו הוא גם מאשרר את אפשרותו. תנועה כפולה זו של הרוח באמנות משחזרת את ההיסטוריה הקדומה של האמנות באורח מושגי יותר מאשר באורח אמפירי."

 

[זוהי זיקתה של האמנות לממשות האמפירית, היותה גילוי תרבותי-השכלתי, ובה בעת, כפירה בשליטה הבלעדית של התבונה. בבחינת תנועה רוחנית-תבונית בתחילתה, האמנות שוללת את המיתוס (המרחב האי-רציונאלי של עולם הכוחות). ברם, בהמשכה, כמי שהחצינה עצמה בחומרי-חושי, הרוח גואלת-משחררת את המיתוס – את החרדה הפרימורדיאלית. שחרור המיתוס נעשה אפוא בכלים מושגיים ביסודם. אדורנו ממשיך לשמור נאמנות לעיקרון הדיאלקטיקה ביחסו לאמנות: לא רק תנועה כפולה של אוטונומיה/זיקה לעולם ו/או שלילה/חיוב, אלא גם תנועה כפולה של רציונאליות/אי-רציונאליות (מיתוס, חרדה).]

 

"קיים דחף בלתי נשלט של הרוח בכיוון מה שמצוי מעבר להשגתה של הרוח. הדבר מתגמל את האמנות העכשווית [משנות ה- 60!/ג.ע] על חשבון אבותיה בזמנים קדומים."

 

[תנועת הרוח התבונית באמנות, סבור אדורנו, מכוונת אל מה שמעבר להשגת רוח זו, קרי – אל הבלתי-תבוני, המיתי. יצירות האמנות המודרניות – בפרט אלו שאדורנו מעלה על נס (שנברג, בקט) – זכו לְמה שהאמנות הקדומה לא זכתה לו: הסינתזה הדיאלקטית של התבוני והמיתי.]

 

 

[1] T.W,Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lehnardt, Routledge & Kegan Paul, London, Boston, Melbourne, 1984, p.173.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s