קטגוריות
אדורנו

אמנות, שינוי חברתי וזעזוע

[9] אמנות, שינוי חברתי וזעזוע[1]

 

"יחסה הדיאלקטי של האמנות לפרקסיס מתבטא בהיפעלותה של האמנות על החברה. בצדק יוטל ספק בכושרה של האמנות להתערבות פוליטית. במָקום בו היא כן מתערבת, סוג האימפקט שנוצר הוא שולי, וחמור מזה – מזיק לאיכות האמנות. היפעלותה החברתית של האמנות – היפעלות במובנה החמור – היא מאד פושרת."

 

[אדורנו מאבחן דיאלקטיקה ביחסי האמנות והפרקסיס החברתי, משמע – כן ולא בו-זמניים. דואליות של חיוב ושלילה בעת ובעונה אחת. תחילה, הוא מטיל ספק בכוחה הפוליטי ה"מְשָנֵה" של האמנות, כשהוא שופט כוח זה כמוגבל ביותר אף מזיק מבחינה אמנותית.]

 

"[…] יצירתו של ברכט, ככל שהתכוונה לשנות [את החברה/ג.ע], מאז חיבור 'יוהנה הקדושה מהמכלאות' (1929), נראה שסבלה מאימפוטנציה פוליטית; וברכט היה פיקח מדי מכדי שלא יבחין בזאת. ניתן לאפיין את האימפקט שלו כצורה של הטפה למשוכנעים."

 

[בתוקף ביקורתו נגד כוחה של האמנות לגרום שינוי חברתי, תוקף אדורנו (ולא בפעם הראשונה) את תפישת "התיאטרון האפּי" של ברטולט ברכט, לפיה האפקט התיאטרוני הוא הכרתי-ביקורתי, ובעזרת אמצעי הניכור למיניהם יביא לשינוי תודעתי, ועמו – השינוי החברתי. אדורנו מזהה בתפישה זו אימפוטנציה פוליטית והטפה למשוכנעים.]

 

"[…] נימוק מכריע אחד מדוע יצירות אמנות, לפחות אלו המסרבות להיכנע לתעמולה, נעדרות אימפקט חברתי הוא, שהן חייבות לוותר על השימוש באותם אמצעי תקשורת שיאפשרו להן להיות קוסמות לציבור הרחב. […] בתקופה בה, למרבית האבסורד, נמשך המחסור החומרי, כאשר ברבריות משכפלת את עצמה בקנה-מידה נרחב ושעה שסכנת חורבן גמור ממשיכה לרחף – בתקופה שכזו כל תופעה שמגלה חוסר-אכפתיות להגנה על החיים לובשת חזות אווילית. הדבר חל גם על ההתקוממות העכשווית כנגד האמנות."

 

[יצירות אמנות איכותיות מוותרות על פופוליזם, על נקיטה באמצעי אפקטיביות ציבורית רחבה. בתור שכאלו, ויתרו היצירות הללו מראש על כוח ההיפעלות החברתית הכוללת. ברם, בה באותה שעה, לא תעלה על הדעת אדישות אמנותית לנוכח ההתרחשויות הקטסטרופליות ואל-מול הברבריות הגואה בחברה ובעולם. בהתאם, פסילת האמנות בידי השמאל הרדיקלי (בטענות של עינוג הבורגנות, שרות הקפיטליזם וההסתגרות במרחב אוטונומי) מוקעת על ידי אדורנו כאווילות.]

 

"מצד אחד, חרושת-התרבות בולעת את כל מוצרי האמנות, גם את הטובים-יחסית בהם, וכך יש לאמן את ההצדקה לאי-אכפתיות. מצד שני, אדישותה האובייקטיבית של חרושת-התרבות […] משפיעה אף היא על האמנות ומדביקה אותה באדישות זו."

 

[חרושת-התרבות הקפיטליסטית טרפה את מוצרי האמנות, הפכה אותם למשהו בין מצרך מסחרי לבין בידור, המבטיחים שניהם את האינטרסים של הקונצרנים הגדולים. בנסיבות אלו, דומה שאין לה לאמנות מנוס אלא לדבוק באדישות בכל הנוגע לתקוות שינוי חברתי.]

 

"[…] תגובה סובייקטיבית לגיטימית לאמנות היא תחושת תדהמה Betroffenheit)). יצירות גדולות מעוררות תדהמה. התדהמה אינה מין רגש מודחק שעלה וצף באדם, כי אם התערערות רגעית, וביתר דיוק – זעזוע ((Erschütterung, שבמהלכו מתמסר האדם ליצירה. הוא מאבד את אחיזתו, בעודו מגלה כי האמת המגולמת בדימוי האסתטי היא ברת-אפשרות ממשית."

 

[בתשובה לאימפוטנציה החברתית-פוליטית של האמנות התעמולתית והשכלתנית (הברכטית), אף בתשובה לאפקט המדכא והמטמטם של "חרושת-התרבות", מעלה אדורנו את אפקט ה"תדהמה" של יצירת האמנות, בבחינת אפקט שמוטמעת בו אפשרות שינוי הפרט. ה"תדהמה" מזוהה עם "זעזוע" שהיצירה הטובה מזעזעת, עם ערעור יציבותו התודעתית של הצופה, תוך כדי הבנתו, שהאמת המבוטאת ביצירה – זו המטאפיזית ה"שחורה" (ראו פרקים קודמים) – צופנת בחובה אפשרות ממשית לשיפור.]

 

"לחוות את האמת או את אי-האמת של האמנות פירושו יותר מ'חוויה חיה' סובייקטיבית: שחוויה זו [של האמת האמנותית או של היעדרה/ג.ע] מסמנת את פריצת האובייקטיביות לתוככי ההכרה הסובייקטיבית. […] בניגוד למושג המקובל של חוויה חיה, אין בזעזוע משום סיפוק פרטי לאגו; אכן, אין הזעזוע מהנה כלל וכלל. להפך, הוא מהווה תזכורת להכחדת האגו. בכל אופן, באמצעות זעזועו, האגו הופך מודע למגבלותיו ולסופיותו. חוויית הזעזוע היא אפוא היפוכה של היחלשות האגו שבחסות חרושת-התרבות…"

 

[אדורנו רואה בחוויית הזעזוע, המטלטל את צרכן האמנות, אירוע קוגניטיבי מהמעלה הראשונה: פריצתה של אמת אובייקטיבית לתוכה של ההכרה הסובייקטיבית. בפריצה זו אין משום סיפוק עונג לאגו, אלא להפך: הזעזוע מאיים להכחיד את האגו, אך בה בעת, גורם לאגו לדעת את עצמו כמוגבל וסופי. בידיעה עצמית זו מתעצם האגו, אותו אגו שחרושת-התרבות ביקשה להחליש ולהפוך לחד-ממדי. מושגי הזעזוע/תדהמה של אדורנו אינם יכולים שלא להעלות בדעתנו את חוויית "הנשגב", כפי שאופיינה בידי קאנט: האינסופיות התוקפת את הצופה באיתני הטבע, ואשר גורמת לו לאובדן העצמי-ההכרתי עד לתחייתו ההכרתית עם הגילוי והאישור של האינסופי שבתוכו-הוא. אדורנו, להבדיל, אינו עוסק בחוויית טבע, אלא בחוויה אמנותית. ועם זאת, הזעזוע/תדהמה מעמידים את האדם –ברמה חווייתית – נוכח האינסופי של אמת "הדבר כשלעצמו", וגם כאן היחלשות האגו סופה התעצמותו. ובהתאם – ]

 

"במחשבת האסתטיקה של הנשגב הציג קאנט בנאמנות את כוח הסובייקט בבחינת תנאי מוקדם לנשגב. הקביעה שהאגו נכחד אינה אמיתית במפורש בגלל נוכחות האמנות. על כל פנים, אלו הקרויות חוויות אסתטיות חיות חייבות להיות תופעות פסיכולוגיות ממשיות: אם הן תהיינה מובנות כאשלייתיות, אין להן שום משמעות. […] אמת, האגו אינו מתפוגג ממש ברגע הזעזוע: אובדן חושים או אקסטאזה בכוחם להשיג סוג זה של התפוגגות, אך אין הם מתיישבים עם חוויה אמנותית."

 

[ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790), השלים קאנט את תיאור חוויית הנשגב בהצביעו על הסובייקט המכיר באינסופיות המקננת בתוככי תבונתו. אדורנו, כאמור, מעמיד את חוויית הזעזוע/תדהמה על דואליות של תנועה מעמעום האגו להתחזקותו. בה בעת, מאחר שאדורנו דן בחוויה אמנותית ולא באינסופיות כוחות הטבע, ברי לו שהאגו אינו נתון בסכנת אובדן ממשי בנסיבות הזעזוע/תדהמה; ואף על פי כן, מדובר בתופעה פסיכולוגית של ממש ולא באשליה של זו. שלא כאקסטאזה, למשל, בה עלול האגו להיפסד (אלא, שאקסטאזה ואמנות אינן עולות בקנה אחד), לא כן בחוויה האמנותית של הזעזוע/תדהמה, בה האגו רק מתערער ומתחזק.]

 

 

[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lenhardt, Routledge & Kegan Paul, London, boston, Melbourne, 1984, pp. 343-348.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s