קטגוריות
אדורנו

האמנות, האימה והנאורות

[8] האמנות, האימה והנאורות[1]

 

"…יצירות האמנות הן דימויי-לוואי של אֵימות פרה-היסטוריות בעידן של המחשה, החזרת הפחד של עולם קדמון לרקע מושאים מומחשים.[…] כיון שהאימה שרדה מהעבר, יצירות האמנות מחפיצות אותה באמצעות התהוותן לדימויי-לוואי של האימה."

 

[באורח מפתיע למדי, אדורנו מאמץ לחשיבתו הניאו-מרקסיסטית השקפה יונגיאנית בדבר היפעלותה הנמשכת של אימה קיבוצית קדומה בנפש האדם. מבחינה זו, דבריו בפרק זה של "תיאוריה אסתטית" סמוכים-משהו, למשל, לתזה של תיאודור רייק בדבר צליל השופר היהודי כמהדהד את געיית השור האלוהי או האייל שהועלה קורבן בפולחן דתי קדום.[2] אדורנו מקשר בין ה"שחור" וה"חשיכה" (ראו פרקים לעיל), שהאמנות נושאת בחובה, לבין חוויית האימה הקדומה שחווה האדם הפרה-היסטורי לנוכח איתני הטבע. דימויי האמנות הם מעשה החפצה המאוכלסת בדימויי-לוואי, דימויים שהם תוצר מאוחר של האימה ההיא, ששרדה (בתת-ההכרה הקיבוצית של האדם).]

 

"גם אם האנושות אכן חוותה את האימה בעבר, במצב של אין-אונים מול הטבע, הפחד ההפוך של התפוגגות אותה אימה הריהו נוקב ולגיטימי."

 

[אף שהחוויה העכשווית כבר רחוקה ביותר מהאימה ההיא (אל מול הברק, ליקוי-החמה, הסערה וכו'), כלומר גם אם החוויה ההיא התפוגגה בתודעה המדעית-טכנולוגית של האדם והומרה בתודעת השליטה בטבע, עדיין תקף הפחד התת-הכרתי ההוא ועודנו טעון עוצמה.]

 

"נאורות מלוּוה דרך-קבע בפחד שהאמת המותנעת על-ידה תהא מוקרבת במהלך התקדמותה. כך מתרחקת הנאורות יותר ויותר מיעדה, שהוא סוג מסוים של ודאות אובייקטיבית. לפיכך, בצו אידיאל האמת המהותי לה, נאלצת הנאורות לשמור על מה שהיא נוטה להיפטר ממנו בשם האמת."

 

[לכאורה, הנאורות – והכוונה לכל מהלך השכלתי בכל עת ובכל מקום – אמורה להוות תשובה תבונית לפחד. אלא, שהשכלה, אומר אדורנו, נושאת בתוכה גרעין פחד, החשש פן תמוגר בידי גילויי פחד למיניהם. היא, התבונה, שמבקשת אחר ודאות מוחלטת, נעה תמיד תחת עננת אי-הוודאות והפחד הנובע מאי-ודאות. נאמנותה הבסיסית ביותר של התבונה לאמת מחייבת אותה, לפיכך, להודות גם באנטי-תזה של הפחד הטבוע בה.]

 

"[…] סוגות אמנותיות שמתחת לתקן המאושר בידי התרבות, סוגות דוגמת תמונות בימתיות בקרקס ובמופעי בידור, אולי אף אמנות המזרקות המכאניות מהמאה ה- 17, מגלות בתום מה שאמנות רצינית מנסה להסתיר בחזה כסוג כלשהו של אַ-פריורי סודי. גם הסוגות הללו מוארות [מלשון נאורות/ג.ע], מאחר שהן מבקשות לתרגם את זיכרון האימה – ללא כל השוואה לזו שבזמנים הפרה-היסטוריים – למונחים שיהיו מובנים לאנשים. הערתו של היגל, שאמנות היא המאמץ להיפטר ממוזרות, נגעה בנקודה זו."

 

[האמנות, כאמור, מעוררת בעומק דימוייה את הפחד הקדמון. התגלות של פחד זה תאותר ביתר קלות במופעי בידור עממיים מהסוג ה"נמוך". בעוד האמנות ה"גבוהה" אוצרת בתוכה את הפחד הקדמון כסוד, המופעים ה"נמוכים" מחצינים אותו ללא מסווה: אפשר, שאדורנו מתכוון לפן הוולגריות, אף האגרסיה, הפועם בשורשי מופעי שעשועים, ויותר מכל, מאמץ העינוג המהיר, הקל והמובן לכל, שמסתיר מתחתיו חרדה קיומית ו/או צריכה תרבותית של מדוכאים חברתית-כלכלית.]

 

"מוצרי אמנות משחררים את האימה מהונאתה העצמית – אמונת-השווא שהיא מתקיימת בתוך-עצמה מבלי שהורדה עד תום לרמת הרוח הסובייקטיבית. עצמאותן הגוברת של יצירות אמנות, האובייקטיביזציה שלהן בידי האדם, גורמת להן להיראות כאילו נגוזה אֵימתן לגמרי ומעולם לא נודעה."

 

[קיימת מגמה של הכחשת האימה. היותן של יצירות האמנות מעשה אדם, מנותקות וסגורות בתוך עצמן, עשויה לגרום לאשליה של הצמתת האימה מהאמנות ומחיקתה מהתודעה, כמו הייתה ואיננה עוד. אלא, שלא:]

 

"[…] קיים דמיון רב בין רעיון ההופעה, כפי שנקוט כאן, לבין מושג ההופעה העל-טבעית, או התגלות הרפאים (apparition). יצירות אמנות חוברות להופעת הרפאים, בפרט באופן בו נוסקות רוחות ההופעה מעל ומעבר להשגת כוונת בני אדם, אף מעבר להישג עולם הדברים. אותן יצירות אמנות, שהופעת הרפאים הודחה מהן עד תום, אינן אלא קליפות ריקות…"

[אמנות ואימה פרימורדיאלית הולכות יד ביד. פן ה"הופעה" של האמנות (ראו לעיל פרק 6, "הפיצוץ") – התרקמותה הקונקרטית של האמנות בדימוי – אינו נפרד מפן ההופעה המאגית, ה"הופעת הרפאים". מבלי פן זה, האמנות חסרת ערך. בזכות פן בלתי רציונאלי זה, האמנות נוגעת-לא-נוגעת במעל-ומעבר של "הדבר כשלעצמו", מתחברת לפחד הקדמון, ל"שחור", לאפלת ה"דיסוננסים" ויודעת את ה"פיצוץ". גם זו הדיאלקטיקה של האמנות על פי אדורנו: היותה תבונית ועל-תבונית בה בעת, נאורה ופרימיטיבית גם יחד.]

 

 

 

[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lenhardt, Routledge & Kegn Paul, London, boston, Melbourne, 1984, pp. 118-119.

[2] תיאודור רייק, "השופר" (במקור: גרמניה, 1919), תרגום: יואב ספיר, רסלינג, תל אביב, 2005.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s