קטגוריות
אדורנו

אדורנו: האם האמנות אפשרית כיום

(1968) אדורנו: [3] האם האמנות אפשרית כיום [1]

 

"מנקודת מבטם של הסטודנטים האקטיביסטים דהיום, ניתוקה של האמנות מהחברה מצדיק את הוקעת האמנות בתור שכזו."

 

עמדתו הביקורתית-חברתית הרדיקלית של תיאודור אדורנו אמורה הייתה להעמידו בחזית אחת עם הרדיקליזם הסטודנטיאלי הניאו-מרקסיסטי, לא פחות ממנהיגותו הפילוסופית של חברו ל"אסכולת פרנקפורט", הרברט מרקוזה. והנה, מפתיע למצוא את אדורנו מַפנה גבו לסטודנטים האקטיביסטים הרדיקליים משנות ה- 60 המאוחרות, בעיקר למאואיסטים, ומקדיש פרק בספרו (הקטעים המתורגמים להלן הן כמחצית פרקו של אדורנו) לניסוח הסתייגותו מהם.

 

האקטיביזם הסטודנטיאלי, שאדורנו חווה מקרוב בשנות ה- 60 (כפרופסור באוניברסיטת פרנקפורט), היה זה שהתחולל במערב גרמניה דאז: תנועת הסטודנטים (בהובלת ה- SDS) הניאו-מרקסיסטית ("השמאל החדש", כפי שכּונתה) מחתה כנגד מגמות אנטי-דמוקרטיות בממשלת גרמניה (חוקי החירום), נגד העיתונות הימנית (אקסל שפרינגר), נגד ריכוז ההון (פגיעה במעמד העובדים), נגד ההורים (פשעי הרייך השלישי), נגד מלחמת וייטנאם ובעד רפורמות בתוכנית הלימודים. ב- 1966, במהלך הפגנה אלימה כנגד ביקור השאח הפרסי בברלין, נורה סטודנט בראשו בידי שוטר, מה שגרם להשתלטות הסטודנטים על האוניברסיטה החופשית של ברלין. ב- 1968, לאחר מהומות נוספות, נעשה ניסיון התנקשות בחיי רודי דוצ'קה, מראשי תנועת הסטודנטים. בהפגנות התגובה נפצעו כ- 400 סטודנטים ושניים נהרגו. מאי 68 התגלה כחודש שיא בתנועת המחאה הגרמנית (בברלין ובבון, בעיקר), במקביל לשיאי המחאות הסטודנטיאליות בפאריז (באוניברסיטת נאנטר ונוספות, בהנהגת "דני האדום") ובקמפוסים אמריקאיים (באוניברסיטת ברקלי ונוספות, בעידודם של אנרכיסטים כג'רי רובין, אייבי הופמן, טום היידן ועוד).

 

הבסיס לבידולו העצמי של אדורנו מהאקטיביסטים הצעירים עיקרו ביחס השונה לאמנות: שבעוד האקטיביסטים רואים את האמנות כמי שאינה משרתת את האוונגרד הפוליטי במו ניתוקה מהחברה (והסתגרותה בערכים צורניים ואופטיים), אדורנו דגל בכוחה ובתפקידה המכריע של האמנות בהקשר האוונגרד הפוליטי. עוד קודם לשאלת הצורך באמנות בחברה אוטופית (פוסט-מהפכנית), שאלה שנפתרה על ידי הרברט מרקוזה בהודאה בביטול הצורך באמנות בחברה שהפכה היא עצמה ליצירת אמנות, אדורנו מבקש להדגיש את סגולתה החברתית-ביקורתית של האמנות המודרנית גם בתנאי ניתוקה המסוים (בדין האוטונומיה שלה). שכזכור, בעבור אדורנו, האמנות מאשרת דיאלקטיקה בו-זמנית של נתק (אוטונומיה) וזיקה למצב החברתי.

 

"מה שקבוצות אקטיביסטיות אלו מסרבות להכיר בו הוא, שפסילתן [את האמנות/ג.ע] היא מוצר היסטורי. כאשר האוונגרד הפוליטי מתנגש באירועי האוונגרד האמנותי, התוצאה היא מבוכה-רבתי. לא הסברה שההתפרעות היא מהפכנית ואף לא הסברה הנלווית, שמהפכה היא דבר הניחן ביופי אמנותי – לא זו ולא זו תקֵפות."

 

מנקודת מושבו האקדמי באוניברסיטת פרנקפורט, צופה אדורנו בן ה- 65 בעין ביקורתית על ההפגנות האלימות המתרחשות בברלין, בבון וכו', מסרב לראות בהתפרעויות אלו אקט מהפכני, כפי שממאן להטעין את המהפכנות הסטודנטיאלית באוטופיזם של יופי (המייתר-לכאורה את האמנות היפה). הסתייגותו העקיפה ממרקוזה אינה ניתנת להכחשה. לדעת אדורנו, אוונגרד פוליטי ואוונגרד אמנותי מזינים זה את זה, ולא להפך. יצוין: שמו של הרברט מרקוזה נזכר רק פעם אחת לאורך ספרו הנדון של אדורנו, וזאת בהקשר ביקורתי. בהמשך הפרק הנוכחי נקרא:

"תהא ביקורת התרבות של הרברט מרקוזה מוצדקת ככל שתהא, וכך גם האפירמטיביות [האוטופיסטית/ג.ע] שלה, זוהי ביקורת בלתי מושלמת משום שאין היא מטפלת במוצרי אמנות אינדיווידואליים. כפי שהינה, היא מאמצת פרספקטיבה של ליגה דמיונית אנטי תרבותית (Antikulturbund), שאינה טובה מהמורשת התרבותית שאותה היא מבקרת. ביקורת קנאית את התרבות אינה אותו דבר כמו ביקורת רדיקלית."[2]

 

"הלא-אמנות אינה מעל האמנות, כי אם מתחתיה; ומחויבות [מהפכנית/ג.ע] היא לעתים קרובות לא יותר מאשר היעדר כישרון או תוצר של סתגלנות, ובכל מקרה – החלשת כוחו של הסובייקט."

 

אדורנו מציב את האוונגרד האמנותי מעל לאוונגרד הפוליטי. מנגד, אין הוא מהסס לייחס לחלק מהאקטיביסטים הצעירים נהייה עדרית וחוסר כישרון, וככלל – חולשה באישוש האינדיווידואליות האותנטית. אדורנו, באורח מדהים, מאמץ עמדה אופוזיציונית פסוודו-שמרנית כלפי הסטודנטים הרדיקליים.

 

"ההתפרעויות האחרונות של הסטודנטים האקטיביסטים אינן משהו חדש, כי אם לקוחות הישֵר ממטבח התחבולות הפאשיסטיות: חולשת האגו וחוסר היכולת לעָדֵן [מלשון סובלימציה/ג.ע] מוגדרים מחדש כאיכות נעלה, ופרס מוסרי מוכרז על נקיטת קו של התנגדות ולו הקלה ביותר."

 

לא זו בלבד שאין אדורנו נכון לזַכּות בפרס מוסרי כל גילוי של התנגדות, אלא שהוא אף מקשר בין הרדיקליות הסטודנטיאלית לבין גילויי הפאשיזם בכל הקשור לאלימות-רחוב וליחס לאמנות מודרנית. אדורנו מאוכזב מהיעדר סובלימציה בקרב האקטיביסטים, קרי – עיבוד הדחף האגרסיבי הראשוני למישור הכרתי מאוזן ומפוקח. הרושם הוא, שאדורנו דוגל במהפכנות תרבותית.

 

"חלפו-עברו ימי האמנות, טוענים אנשים אלה, וכל שנותר הוא לממש את תוכן-האמת של האמנות (שאותו הם מזהים בפזיזות עם תוכן חברתי). הרשעה זו של האמנות היא טוטליטרית מסוגה. אם קיימת סיבה משכנעת אחת להרשעה האמנות, יסודה ברעיון הנואל שניתן להפיק משהו טהור מחומר אמנותי. לא ניתָן."

 

תביעת האקטיביסטים הרדיקלים לביטול האמנות לטובת התמקדות בשינוי חברתי סובלת מצחנה טוטליטרית. מאחר שתוכן-האמת של האמנות הוא תוכן חברתי, אומרים האקטיביסטים, כל עניין היפעלותה הרוחנית הצרופה של האמנות אינו אלא מכשול והסחת דעת מהעשייה החברתית הממשית. דומה, שאדורנו דוחה את ההשקפה ההיגליאנית, לפיה הדיאלקטיקה של האמנות ראשיתה באידיאה צרופה, המשכה בקונקרטיזציה (חומרית וחושית) וסופה ב"הגבהה" ("שימה-לעל") רוחנית מהחומר לרוח טהורה. הרעיון שניתן להפיק משהו טהור מחומר אמנותי הוא "רעיון נואל", קובע אדורנו. בהתאם, ביקורתם של האקטיביסטים את האמנות כ"רוחנית" מדי אינה תופשת: כי הדיאלקטיקה של האמנות – על פי אדורנו – היא חומרית-רוחנית ותוכנית-צורנית בה בעת ולכל אורך הדרך.

 

"[…] לקרוא לביטולה של האמנות בחברה הנעה מברבריות חלקית לברבריות מוחלטת פירושו להזמין שיתוף פעולה עם חברה זו."

 

קריאת הסטודנטים הרדיקלים לביטול האמנות – יותר משהיא אקט של מיגור הברבריות – היא אקט ברברי, המשתלב בברבריות הגוברת של החברה.

 

"האקטיביזם האסתטי מהעת האחרונה שב וקורא לקונקרטיות, אך הוא מופשט באורח מצער, ומצומצם בגישתו. זוהי הפניית מבט עיוור למטרות הספציפיות ולאפשרויות שהודחקו יותר מאשר נפתרו."

 

אדורנו מפנה את הביקורת הסטודנטיאלית כנגד עצמה: "אתם טוענים בזכות קונקרטיות, שבגינה אתם מבטלים את ערך האמנות? ובכן, אתם עצמכם לוקים בהפשטות רדודות!". או: "אתם מתיימרים להישיר מבט מפוכח אל בעיות החברה? ובכן, אתם עצמכם עיוורים כאשר אתם גורמים להדחקת בעיות אלו במו פעילותכם שאינה פותרת דבר!"

 

"[…] למעשה, הטיעון הנגדי, לפיו האמנות הכרחית, שקרי לא פחות. זוהי דרך כוזבת להצגת הסוגיה. מה ש'הכרחי' באמנות הוא הנחת חוסר-הכרחיותה של האמנות, באשר היא נמנית על מרחב החירות."

 

אדורנו מבקש להדגיש, שהתנגדותו לרעיון ביטול האמנות אין פירושו שהוא דוגל בהכרחיותה של האמנות. לא: מושג ההכרח אינו מתיישב עם מושג האמנות, בהיות מושג אחרון זה מושתת כל-כולו על עיקרון החירות, דהיינו – הלא-הכרחי.

 

"[…] אלה הטוענים שלאמנות אין עוד כל זכות קיום משום שהיא משמרת את הסטאטוס-קוו – לא עושים יותר מאשר מקדמים אחת מהקלישאות העבשות ביותר של האידיאולוגיה הבורגנית […], מאחר שהאמנות מייצגת 'כשלעצמו' אשר יש לממשו."

 

אדורנו אינו מרפה ממתקפתו: "אתם, האקטיביסטים הצעירים, באים בטענה לאמנות, שעצם תפקודה התרבותי משָמֵר מצב עניינים חברתי במקום לערערו ולשנותו? ואני עונה לכם, שרעיון האמנות כמשמרת סטאטוס-קוו הוא רעיון בורגני ישן וכוזב: האמנות אינה שימורו של מצב-עניינים, אלא פעילות למען עצמה ("כשלעצמו"), ברם מין פעילות התובעת מימושה בחברה. ובמילים אחרות, עקרון השינוי החברתי טבוע במהות האמנות!"

 

"במונחי הפילוסופיה של ההיסטוריה, יצירות אמנות תהיינה משמעותיות יותר ככל שתהיינה פחות מקבילות למצב התפתחותי המקובע מבחינה מושגית…"

 

לאמור: אל-לה לאמנות להיקלע להקבעה מושגית-היסטורית כלשהי, שכן זו תעמוד בסתירה לעקרון הדינאמי-אמנותי של השינוי החברתי. אדורנו מרמז על הקבעה מושגית בהשקפתם ההיסטורית של הסטודנטים הרדיקליים.

 

 

[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theorty, Trans. C.Lenhardt, Routledge & Kegan Paul, London, Boston, Melbourne, 1984, pp. 357-355.

[2] שם, עמ' 357.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s