Archive for אוגוסט 29th, 2018

אוגוסט 29, 2018

אדורנו: אמנות כשפת-סבל

[2] אמנות כשפת סבל[1]

 

 

"ייתכן, שהדרך הטובה מכל להתייחס כיום לאמנות היא לראותה, בפרספקטיבה קאנטית, כנתון."

 

לראות את האמנות כ"נתון" בפרספקטיבה קאנטית פירושו, כך נראה, לקבלה כאובייקט המועמד (נתון) לשיפוט אסתטי. כך ולא יותר. כלומר, יצירת האמנות בדומה לכל אובייקט אחר הנתון לשיפוט האסתטי של כוחות ההכרה (ה"מְשָחקים" את משחקם לשמו, לאור הנוסחה הקאנטית של השיפוט האסתטי בבחינת מוצר "המשחק החופשי של כוחות ההכרה"). אדורנו מסרב לקבל גישה זו.

 

"לחילופין, לסנגר על האמנות משמעו לסנגר על אידיאולוגיה, אם לא לצמצם את האמנות לכדי אידיאולוגיה."

 

באורח האופייני להוגי "אסכולת פרנקפורט", אדורנו מאמץ עמדה פילוסופית-ביקורתית, פוסט-מרקסיסטית, לפיה כל יצירת אמנות היא ביטוי של אידיאולוגיה. בהתאם, את האמנות הפופולארית בעידן המודרני המערבי תופש אדורנו כביטוי לאידיאולוגיה השלטת של הקפיטליזם. מבחינה זו, האמנות הפופולארית-בורגנית במערב אינה פחות אידיאולוגית מהאמנות הפאשיסטית בגרמניה של הרייך השלישי, באיטליה של מוסוליני ועוד). כ"אידיאולוגית", האמנות מחייבת פריצת שלושת ה"לאווים" הקאנטיים ("ללא תכלית", "ללא אינטרס" ו"ללא מושג").

 

"זכות-הכניסה האפשרית האחת לאמנות היא ברעיון, שמשהו בצדה האחר של רעלת-המציאות – רעלה הארוגה מאינטראקציה של מוסדות וצרכים כוזבים – דורש אמנות באורח אובייקטיבי. הוא תובע סוג אמנות שמסוגלת לדבר על מה שמוצפן מאחורי הרעלה."

 

אדורנו מצפה מהאמנות (מהאמנים ומהצופים) לפרוץ "מסך". אך אין הכוונה למה ששופנאואר כינה "מסך התופעות" (המסתיר את ה"אידיאה" המטאפיזית שמאחורי ה"תופעות"): שכן, בעבור אדורנו, בין היצירה לבין האמת חוצצת "רעלה" המסתירה את האינטרסים של המוסדות, אלה המספקים לצופים צרכים כוזבים (הם הצרכים הבידוריים). "אמנות אובייקטיבית" היא זו המסירה את הרעלה וחושפת את פני המנגנון האידיאולוגי שמאחוריה.

 

"שלא כמו הידע הדיסקורסיבי, האמנות אינה מבינה את המציאות באופן רציונאלי, כולל איכויותיה האי-רציונאליות הנובעות מחוק התנועה של המציאות."

 

אלא, שהביקורתיות המצופָּה מהאמנות אין כוונתה ביקורת תבונית (למשל, בנוסח הברכטי, או המרקסיסטי בכלל). שכן, לדעת אדורנו, האמנות המודרנית אינה תופשת את המציאות בדרך דיסקורסיבית-רציונאלית, כי אם בדרך אי-רציונאלית (כאן מתחבר אדורנו לגישת-היסוד של פרויד לאמנות), כזו המשקפת גם את תנועתה הפרדוקסאלית של המציאות דרך סתירות.

 

"על כל פנים, להכרה רציונאלית יש מגבלה קריטית, שהיא חוסר-יכולתה להתמודד עם הסבל. בכוח התבונה רק לסווג את הסבל לפי מושגים; בכוחה לספק אמצעים להקלה על הסבל;, אך לעולם אין היא יכולה להביע סבל במדיום חווייתי, מאחר שדבר כגון זה יהיה בלתי-רציונאלי בהתאם לתקן התבונה היא עצמה."

 

משימת האמנות היא התמודדות חווייתית עם הסבל העולמי. הכרה רציונאלית לא תעמוד במשימה שכזו, לבטח לא ברובד חווייתי. כי אופן תפקודה של התבונה אינו מתיישב עם עקרון החוויה הדינאמית (שהיא גם רגשית, עמומה, פורצת חוק). התבונה מארגנת את היש לפי מושגים. בתור שכזו, היא אולי תצליח להקל במעט על הסבל, אך לא תוכל לו. אדורנו סבור, שרק מהלך חווייתי-אמנותי יצלח לאתגר.

 

"[…] מה שמתבקש אפוא הוא הרעיון, שהאמנות היא אולי המדיום האחרון של אמת בעידו של טרור וסבל שאינם ניתנים להבנה."

 

לאור כל האמור עד כה, מסיק אדורנו, שאפשר כי האמנות כיום – בעידן הטרור והסבל, כדבריו – היא ה"משלט" האחרון בקרב למיגור הכוחות הללו של הטרור והסבל. אלה, שלא ניתן להבינם ברמת השכל (אירוע דוגמת השואה אינו נתפש מכל בחינה תבונית שהיא), מחייבים את הכלי האחר, החווייתי-אמנותי, שבמהותו הוא מכשיר לחשיפת אמת. כי האמנות היא מדיום של אמת.

 

"שעה שהעולם האמיתי הולך ומחשיך, אי-הרציונאליות של האמנות הופכת לרציונאלית, ובפרט בזמן בו האמנות אפלה באורח רדיקאלי היא עצמה."

 

העולם האמיתי הולך ומחשיך, להבדיל מהעולם המדומה העוטף את ההמון בתרבות של עליצות ססגונית מענגת. אל מול העולם האמיתי, טבעה של האמנות המודרנית דיאלקטי: היא רציונאלית באי-רציונאליות שלה, והיא מוארת ומאירה באפלתה הרדיקלית. האמנות המודרנית – בעיוותיה האקספרסיוניסטיים הגרוטסקיים, בדיסוננסים הקוביסטים והאחרים המרכיבים אותה, באבסורדיות שבה (וכזכור מהפרק הקודם, אדורנו מכנה כל זאת יחד כ"הפשטה", שעה שמתייחס ספציפית בעיקר לארנולד שנברג ולסמואל בקט, אשר לו אף תכנן להקדיש את ספרו הנדון) – אמנות זו היא בלתי-רציונאלית. ועם זאת, זוהי אמנות המשקפת את אמת המציאות – את הכאב והכאוס השולטים במציאות. בתור שכזו, היא טוענת טענה של אמת, ובתור שכזו, היא רציונאלית. ברובד המטפורי, אפלתה הרדיקלית של האמנות המודרנית זורה אור על חיינו. וככל שהעולם מחשיך יותר, כן מתעצם ה"אור" של האמנות האפלה [ראה הפרק הקודם בנושא "אידיאל השחור"].

 

"מה שאויבי האמנות המודרנית, המצוידים ברגישות גבוהה מזו של האפולוגטים המפוחדים, מכנים הנגטיביות של האמנות – הוא תמצית כל מה שהודחק מטעם התרבות הממוסדת."

 

אויבי האמנות המודרנית מצביעים על השלילי שבאמנות זו. מן הסתם, כולל אדורנו במחנה זה של אויבי האמנות המודרנית את יוזף גבלס וחבורתו האחראים ב- 1937 לתערוכת "אמנות מנוונת", את יוסף סטאלין וחבורתו שרדפו את האוונגרד לטובת "ריאליזם סוציאליסטי"; ואולי אפילו אדם כאוקטביו פאז, ההומניסט הספרדי שייחס ב- 1925 לאמנות המודרנית המופשטת דה-הומניזציה. לכל אלה עונה אדורנו, שהנגטיביות של האמנות היא תמצית "כל מה שהודחק מטעם התרבות הממוסדת", קרי – זו שמשרתת את האינטרסים של הכוח השליט. מה מדחיקה התרבות הממסדית? את החירות האנושית ואת ההבחנה בדה-הומניות, בכאב, בדיכוי, בכאוס ובאפלה של מצב העניינים האמיתי בחברה ובעולם.

 

"זהו, אכן, הכיוון שאליו צועדת האמנות המודרנית. על ידי שחרור המודחק האמנות מפניה את עקרון ההדחקה, דהיינו את מצבו הבלתי משוחרר של העולם, וזאת במקום לקיים מחאות חסרות תוחלת כנגדו. האמנות מאבחנת ומבטאת מצב זה ובכך צופה את ההתגברות עליו."

 

האמנות המודרנית מאבחנת את מצבו הנורא של העולם ובזאת תורמת לתקוות ההתגברות על הרע. האמנות מאבחנת את הרע, לא באמצעות ייצוגו החיצוני של העולם, כי אם באמצעות שחרורם-החצנתם של תהליכי עומק מודחקים ונסתרים מעין. אדורנו מאמץ את תפישתו של פרויד את האמנות כשחרור תכנים תת-הכרתיים שהודחקו בכוח חוקי התרבות (פרויד: התרבות כדיכוי היצר, "תרבות ללא נחת"). מכאן, שלא הריאליזם הוא דרכה הרצויה של האמנות כדוברת אמת, אלא "הפשטה" שבדרך חוויית השחרור הבלתי-רציונאלי. מלבד פרוידיאניות, אפשר שמשהו מה"דיוניסי" של ניטשה המוקדם מסתתר בעומק טיעונו של אדורנו.

 

"בזאת, ולא בשחזור צילומי של המצב הבלתי משוחרר, או בתחושה כוזבת של אושר, בזאת תוגדר התייצבותה של אמנות מודרנית אותנטית נוכח אובייקטיביות קודרת. כל השאר הוא רגשנות חסרת ערך."

 

שלילת "השחזור הצילומי", משמע ריאליזם (כל ריאליזם, ולא דווקא היפר-ריאליזם פוסט-צילומי, אשר אין אדורנו מציינו), יפָנה מקומו לטובת "אמנות אותנטית". שלא כוולטר בנימין, איש "אסכולת פרנקפורט", שערער על אפשרות ה"הילה" (האותנטי, המקורי) בתרבות הטכנולוגית המודרנית, אדורנו מאמין בה. אמנות זו תשלול כל "תחושה כוזבת של אושר" ושל רגשנות חסרת-ערך (מהסוג שמעניקים המחזמרים הפופולאריים, למשל, או "מוזיקת המעליות"[2] וכיו"ב). אלה האחרונים משמשים את מה שאדורנו והורקהיימר כינו בשם "חרושת התרבות" (1947), שהיא-היא האחראית לדה-הומניזציה.

 

 

[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lenhardt & Kegan Paul, Routledge, London, Boston, Melbourne, 1984, pp. 27-28.

[2] כיום, בכל בית-קפה ובוטיק.