לשאלת משך ההתבוננות ביצירת אמנות

             לשאלת משך ההתבוננות ביצירת אמנות

 

אני לא יודע איך אתם, אבל אני קולט את ערכה האסתטי-אמנותי של יצירה תוך שבריר שנייה, כהרף-עין. מביט ויודע. מעולם לא חזרתי בי. מעולם לא נדרשתי לתוספת זמן. לכן, כל עוד מדובר בהערכה אסתטית-אמנותית, אני עשוי לחלוף בתערוכה כרוח-סערה. איני גאה בכך. אולי אף להפך: תמיד קינאתי במאריכי המבט, באלה שעיניהן חופרות וחוצבות עוד ועוד ביצירה בטרם יאשרו או יפסלו את ערכה. אך, כזה אני: בין מבטי לבין שיפוטי האסתטי כמעט שאין כל מרחק. והשוו, על דרך הניגוד, לסופר האוסטרי, תומס ברנרד, שסיפר בספרו "מאייסטרים דגולים" על איש שהגיע מדי יומיים, לאורך עשרות שנים, ל"מוזיאון ההיסטורי" של וינה על מנת להתבונן ארוכות בציור של טינטורטו, "דיוקן איש עם זקן לבן" (1570 בקירוב).

 

פפיטה האזרחי קראה לזה "היענות אסתטית", תחושת אישור וקורת-רוח שהמושא האסתטי – יצירת האמנות במקרה הנוכחי – משרה בנו. אך, מהו משכה של ההיענות האסתטית, כלומר – לכמה זמן אנו נדרשים על מנת שנחוש בקורַת-הרוח ובאישור האסתטיים? על כך כתבה האזרחי ב- 1965:

"משכה של ההיענות האסתטית הוא, מבחינה אידיאלית, רגע אחד בלבד. רגעיותה זו של ההיענות האסתטית נובעת מתוך אי-זמניותה המהותית של החוויה האסתטית […]. לפיכך שומה עלינו להיות מסוגלים לתפוס סימפוניה או טרגדיה בת חמש מערכות, בתורת כוליות אחת הנתונה לנו בבת-אחת על כל יסודותיה ועל כל חוליותיה […]. כמעט אין זה מן האפשר להאריך את משכה של ההיענות האסתטית מעבר לגבולותיה הטבעיים בלא להפר את שיווי-המשקל המַתְנה את קיומה של החוויה האסתטית."[1]

 

רגע אחד בלבד. משמע, פרק זמן קצרצר שאינו מדיד. אלא, שעניין שנוי במחלוקת הוא הרגע הזה של "ההיענות האסתטית". במוזיאון "לובר" הפאריזאי בדקו ומצאו, שצופים משהים מבט בן 15 שניות בלבד ב"מונה ליזה". וכך, ב- 2015 אני קורא ב"הארץ":

"במוזיאונים רבים, בישראל ובעולם, עושים מאמץ גדול לשנות את הרגלי הצפייה. לאחר שמגמת 'האוכל האיטי' כבשה את המסעדות באירופה, השלב הבא, כך מאמינים רבים, הוא 'אמנות איטית' שתפלוש למוזיאונים. […] בכתבה שפורסמה לאחרונה ב'ניו יורק טיימס' נכתב שמבקר במוזיאונים הגדולים מקדיש בין 15 ל- 30 שניות להתבוננות ביצירת אמנות. […] סוזן לנדאו, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות, אומרת [… – ] 'התחושה במוזיאונים הגדולים היא לעתים קרובות שאנשים אוספים דימויים במקום ליהנות מן האמנות. יש הרגשה שהם לא מתבוננים, אלא מצלמים, עושים קליק וממשיכים'."[2]

 

הנה שתי גישות קוטביות לסוגיית משך המבט באמנות: במאמר מקוון בשם "כמה זמן באמת מקדישים אנשים להתבוננות באמנות במוזיאונים?", סיפר אייזיק קפלן[3] על מחקר שערכו ב- 2001 ליזה סמית וג'פרי סמית בשאלת אורך זמן הצפייה של צופים במוזיאון "מטרופוליטן" הניו-יורק, מחקר בו הגיעו לתוצאה של 27.2 שניות בממוצע. מחקר נרחב יותר של השניים נערך ב- 2016, הפעם ב"מכון לאמנות של שיקאגו", ובו הגיע צמד החוקרים לתוצאה ממוצעת של 28.63 שניות. ההבדל הגדול בין שני המחקרים היה רק בכמות ה"סֶלְפִי'ז" שצופים נוהגים כיום לצלם אל מול יצירות אמנות…

 

ומכיוון הפוך: ג'יימס אלקינס, הזכור לנו מספרו "מה קרה לביקורת האמנות?", פרסם ב- 2010 מאמר במרשתת תחת הכותרת – "כמה זמן לוקח להביט בציור?".[4] לדבריו, הוא נדרש לכמאה שעות במשך כשלוש שנים על מנת ללמוד להתבונן בציור מופשט של מונדריאן. ועוד הוא מספר על קשישה שנהגה להגיע ל"מכון לאמנויות של שיקגו" לאורך 3000 (שלושת אלפים) שעות שנמשכו על פני עשרות שנים וכל זאת במטרה לשוב ולצפות ב"אישה צעירה בדלת חצי פתוחה" – ציור מאסכולת רמברנדט. הוא עצמו, אלקינס, בוחן לפרטי פרטיו המיקרוסקופיים דיוקן של "מאדונה בוכה", שצייר דירק בּאוטס (Dieric Bouts) ההולנדי במחצית המאה ה- 15 ואשר מוצג במכון בשיקגו. לדעת אלקינס, אדם נזקק "לחיים שלמים, פחות או יותר" על מנת לראות ציור זה לאשורו.

 

ט.ג'י קלארק, היסטוריון האמנות הנודע מאוניברסיטת ברקלי, הקדיש 250 עמודים לעיון בשני ציורים של ניקולא פּוּסֶן. כפי שמעיד קלארק, במשך קרוב לשנה, בין 21 בינואר 2003 לבין 14 בנובמבר, לאורך 25 ביקורים מתועדים כיומן, הוא שב וחזר ל"מוזיאון גֶטי" בלוס-אנג'לס על מנת להתבונן ב"נוף עם שלוה" ו"נוף עם גבר שנהרג על ידי נחש": 25 התוועדויות ממושכות, שהולידו את הניתוח המרתק והמעמיק ביותר שאני מכיר על יצירת פוסן.[5]

 

אז, כיצד מגשרים או מפשרים בין מבט-הבזק שלי ושל פפיטה האזרחי לבין המבט האינסופי של קלארק ואלקינס?

 

בטרם נחרוץ שיפוטים לשבט ולחסד, מוטב נבחין בין מספר קטגוריות של מבטים שונים ביצירת אמנות:

  1. מבט ההיענות האסתטית. זהו המבט המיידי המספיק על מנת לכונן שיפוט אסתטי לחיוב או לשלילה. זהו המבט ממרחק "תנאי התצפית התקניים", כפי שהגדיר זאת עדי צמח ב- 1970.
  2. המבט האנליטי-צורני, הבוחן לפרטי-פרטים את האמצעים הצורניים המשמשים את האמן להבטחת האפקט האסתטי המבוקש. זהו מבט ממושך יותר מקודמו, אף כי לא ארוך במיוחד (מ- 30 שניות עברנו למספר דקות), וכאן רצויה גם התקרבות גופנית ליצירה.[6]
  3. המבט הפרשני התוכני: זהו מהלך העשוי לתבוע שעות וימים ארוכים של מחקר, והוא עשוי להתבצע ממרחק ואף בנתק מהמגע הישיר עם היצירה (ויותר בקשר עם ספריות וארכיונים). מספר הבהרות:
    1. המבט האסתטי שוויוני ואוניברסאלי, פתוח בפני כולם. הוא אחדותי ומיידי גם כשהיצירה החזותית מורכבת, דוגמת "משמר הלילה" של רמברנדט. המבט האנליטי-צורני שמור בעיקרו ל"בוגרי" התנסויות בגלריות ומוזיאונים, מה שקרוי "עולם האמנות". המבט הפרשני נועד ברובו למיעוט קטן הרבה יותר, ציבור המלומדים או אלה שיש להם רצון ופנאי לחקור את ההקשרים ההיסטוריים-חברתיים-פסיכולוגיים-פילוסופיים של היצירה.
    2. מבט השיפוט האסתטי מיידי כשם שטעם קולינארי הוא מיידי: די בנגיסה בתפוח על מנת לדעת את טעמו. מבחינה זו, כל אלה החולפים ביעף על פני יצירות במוזיאונים אינם חוטאים, כי אם אך מסתפקים בחוויית ההיענות האסתטית. לגיטימי.
    3. אין בחוויית השיפוט האסתטי משום שלילת שתי החוויות אחרות של המבט האנליטי-צורני והמבט הפרשני-תוכני. למרות ששלושה המבטים קשורים האחד באחר, אין הם מחייבים זה את זה: ניתוח צורני אינו מותנה בשיפוטי את היצירה לחיוב או לשלילה, אף שהוא עשוי להצדיק שיפוט זה. ניתוח פרשני אינו מותנה בשיפוט אסתטי, הגם שניתן להקיש בדיעבד מהפרשנות קריטריונים רלוונטיים לשיפוט (גם הניתוח הצורני, ככל שהוא עומד בפני עצמו, עשוי לשמש את הניתוח הפרשני: פשר יחסי הצבעים, לדוגמא). רוצה לומר, אין כל סתירה בין מאריכי המבט ביצירה לבין מקצריו. אלה גם אלה תרים אחר רובד אמנותי שונה. בה בעת, נודה: מעט מאד יצירות עכשוויות, ישראליות בכלל זה, מזמינות צלילה פרשנית למעמקיהן. על פי רוב, תוכנן מוגבל מאד, אם לא רדוד. אין הן ראויות למשך התבוננות ארוך. רק מעט מאד אמנים ישראליים מזמינים אותך "לצאת למסע" ארוך ומפותל. רשימה במערכת. אגב, כמעט כולם כבר אינם איתנו.
    4. האם היענותנו האסתטית המיידית תחול גם על יצירות אמנות פוסט-אסתטיות (דוגמת אלו המושגיות, שלעתים הן חידתיות ומורכבות בתחכומן)? התשובה היא – כן. כי אין יצירת אמנות החפה מהאסתטי, גם כשהיא מצהירה על א-אסתטיות ואפילו כשהיא מתפלשת כולה במכוער ובדוחה (אשר אף הם, כמובן, מושא לשיפוט אסתטי). אובייקט אמנותי הוא הזמנה לשיפוט אסתטי. תמיד. גם אם עיקר עניינו שוכן מחוץ לאסתטי (ברעיוני, בחברתי, בדתי וכיו"ב). כך, ברובד ההיענות האסתטית, נגיב באורח מיידי לעבודה של מיכל נאמן, למשל, אך זוהי אותה עבודה שתתבע מאיתנו זמן ממושך ברובד הניתוח הצורני, ובעיקר, ברובד הפיצוח הרעיוני (מילולי-ספרותי וכו').

[1] פפיטה האזרחי, הפעילות המתבוננת, מגנס, ירושלים, 1965, עמ' 76.

[2] משה גלעד, "הארץ" ("גלריה"), 18.8.2015.

[3] Isaac Kaplan, "How Long Do People Really Spend Looking at Art in Museums?", Artsy, 7.11.2017.

[4] James Elkins, "How Long Does It Take to Look at a Painting?", Huffpost, 11.8.2010.

[5] ראו באתר המרשתת הנוכחית: גדעון עפרת, "נוף עם מוות", מסה על פוסן שנכתבה ב- 2008 בהשראת ספרו ל טי.ג'יי.קלארק.

[6] גדעון עפרת, "מקרוב", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, יוני 2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: