Archive for אוגוסט 25th, 2018

אוגוסט 25, 2018

יח"צומנות [1991]

                          יח"צומנות [1991]

שלא כדרכה, שיקופית-החסות הטלוויזיונית הדהימה: לא נקניקיות, לא גלידה, גם לא בצק עלים, כי אם תערוכת רון ארד ב"מוזיאון תל-אביב". האמנות הישראלית הכירה בניצחון יחסי-הציבור (ואמצעי השיווק). בימי-הביניים עשתה זאת הכנסייה בעזרת התיאטרון; בימינו עושה זאת המוזיאון בעזרת הטלוויזיה. בימים הטובים של הקונסטרוקטיביזם הרוסי, תפר לעצמו אלכסנדר רודשנקו בגד-פועל בבחינת בגד-אמן. בימי המיסטיקות של ה"באוהאוס", תפר יוהנס איטן לעצמו גלימת-נזיר בבחינת בגד-אמן. כיום, כאשר יצירות אמנות מודפסות על צעיפים וחולצות, מודפסים בגדי האמנים כפרסומת-עצמית-מהלכת; מה יותר הגיוני מזה? עניין של זמן. פעם החלו ציירים את דרכם כמייצרי שלטים? היום, השלטים מציירים את הציירים.

הרבה אמנים מודים כיום שתערוכה בלי "אשת-יחסי-ציבור" איננה תערוכה, ושיקפוץ התקציב.

אחרים משקיעים את מיטב דמיונם וכוח-יצירתיותם בפתרונות יחצ"ומניים מקוריים: מטח תערוכות בו-זמניות בכמה-וכמה גלריות? הכללת דיוקן העיתונאי הידוע בין דיוקני התערוכה? גיוס כותבי-קטלוג תוצרת-חוץ? וכך, צייר כיהושע גריפית, שאיננו סובל אצלנו מעודף ליטופי ממסדים, הפתיע ב"גרילה עירונית" של רפרודוקציות-ענק בתחנות אוטובוס. לא קיבלתם אותו במוזיאון? קיבלתם אותו ב"פוסטר-מדיה". אכן, שאלות של גודל ההזמנה וכמות הצבע בקטלוג הפכו לשאלות קרדינליות של האמן החדש, לא פחות קרדינליות אולי משיקולי פורמט וצבע של היצירות המוצגות עצמן. אם פעם סברנו שהמלה 'יח"ץ' היא מלה אזוטרית מה"הגדה של פסח", למדנו כיום שהכול יחסי, כלומר יחסי-ציבור. תורת היחסות.

והימים ימי שוך המיצג, 1979. ל"בצלאל", ירושלים, מגיעה הזמנה ועליה, באותיות קידוש לבנה, כתוב: "ביום ג' הקרוב, בשעה 11.00, יגיע שוני ריבנאי לביקור במחלקה לאמנות". על ההזמנה – תצלום של הריבנאי, מחייך בחליפתו השחורה, מניף ידו להמונים, מאויר בטיפוגראפיה אונסת ובצבע מהמם, פרסומאות מקצועית לכל דבר. שוני ריבנאי היה תלמיד במחלקה לאמנות, שעניינו במניפולציה חזותית-גראפית של שמו ובעיצוב אובייקטים של יחסי ציבור עצמיים. שוני ריבנאי – נביא היחצו"מנים באמנות ישראל, אף אם היחצו"מניזם שלו עדיין היה אירוני. לאחרונה נראה אי-שם במעבר-חצייה במנהטן.[1] שנתיים קודם לכן עיטרה כתובת בד ענקית את גג מוזיאון "פרידרצ'יאנום" בקאסל שבגרמניה: "דוקומנטה" (6), 1977. באותיות גרמניות לבנות על שלט הבד השחור רשם האמן הצרפתי, בן ווטייה: "האמנות מיותרת", וחתם את שמו בגדול. מעולם קודם לכן לא מכרה יצירת אמנות את עצמה כשלט פרסום כה גדול וכה פרובוקטיבי. אך היכן בן ווטייה היום, והאם מחייבת הפרסומאות את הפיכת האמנות למיותרת ואולי אף את אובדנו של האמן? הנאמר: לפתח (של האמנות) חטאת רובץ ולפרסום תשוקתה?

אנו מעלעלים בחוברת אמנות מרכזית כ"ארט-פורום" האמריקנית. איזהו הגיבור, המוצא פה בתוככי יער הפרסומות את גיזת המאמרים: מאות פרסומות,עשרות דפים. אמן מצליח נמדד היום לפי מספר האינצ'ים של מודעות ב"ארט-פורום". ולא זאת בלבד: מכירת תדמיתך כאמן כה מכרעת היום למעמדך כאמן ("בומים" תדמיתיים יצרו בשנים האחרונות כמה "סופרמנים" אמנותיים צעירים, ודי אם נזכיר את ג'וליאן שנאבל ואת דיוויד סאלי הניו-יורקיים), עד כי יודעי חן יספרו לך אף על חשיבות מחיר הנעליים שנעל האמן בפתיחת תערוכתו. כן, כתבנו נעליים. אנחנו מדברים על 600-1,000 דולר לזוג נעליים. קשקוש, יאמרו הרומנטיקנים שבינינו, מה לנעליים ולאמנות מעבר לציור נעליו של ואן-גוך? אך, אנו הצופים, הבוהים חסרי אונים מפינתנו הפרובינציאלית בתיאטרון היחצו"מנות, נתעקש ונאמר: אכן כן, אין זאת כי אם פרק חדש באגדת נעל הזהב של לכלוכית שהפכה לנסיכה. אנו, שלפני כמה שנים בלבד עוד נדהמנו לשמוע את האמן האמריקני הנודע דניס אופנהיים מצהיר באוזנינו בירושלים – "85 אחוזים מזמני מוקדשים ליחסי ציבור" – הסכנו בלית ברירה לעולם אמנותי חדש, ממוסחר, תובעני, נוקשה, שבו הקטלוג או הפורטפוליו הניו-יורקי של שכלולי פלסטיק מתקפלים ופלאי שקפים מוגדלים הם, לא אחת, גורלו של אמן, באשר הם הדמיית אמנותו ומפלסי דרכו בעולם השיווק ההמוני. טיב התוצרת, כך למדנו, באיכות עטיפתה. וגם זאת למדנו: אוי למזלזל בקנקן.

קנקן ניו-יורקי גרידא? נכון לרגע זה, באמנות ישראל יחצ"נותה של האמנות קודמת, עדיפה ונחשבת לא פחות מיחסנותה האמיתית של האמנות. נדגיש: עסקינן בשדה-משחק אמנותי מצומצם – שדה הכיבוש והתהילה – אך שדה בעל מעמד מכריע באמנותנו העכשווית. חוקי שדה זה אומרים: אמנות איננה נוצרת כל-כולה בסטודיו, אמנות תלויה בידיעה שיווקית: הידיעה להציג בגלריה ה"נכונה", לפרוץ במוזיאון ה"נכון", לשתף פעולה עם האוצר ה"נכון", לזכות בחסותו של המבקר ה"נכון". כמה עובדות לסיבור האוזן המסמיקה: 1989, במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן בקומת הקרקע, אולם בינוני בגודלו, שבעה פסלים נאים של יחיאל שמי. בהחלט תערוכה צנועה, נעימה, קורקטית; לא פחות, אך גם לא יותר. ברם, באותה עת עצמה מתגלגלת במחוזותינו אותה תערוכה, אף כי – כפתור ופרח! אחרת לחלוטין – של יחיאל שמי; זוהי תערוכה מילולית, עיתונאית, אשר גבולות ישויותיה בין מוספי סוף-שבוע ומקומונים לבין הטקסט העיתונאי באלבום יצירותיו של האמן שהופיע זה לא מכבר. ברמה ישותית זו, תערוכתו של שמי נפוחה מאוד, רטרוספקטיבית לפתע, תערוכה שמדובר בה בלהט של בעד ונגד, אירוע תרבותי. אני מדגיש: ההמונים ה"מבקרים" בתערוכה המילולית העיתונאית הגדולה של שמי, אינם בהכרח המבקרים בתערוכתו הצנועה שבמוזיאון. לאמיתו של דבר, התערוכה המילולית בלעה והצמיתה את התערוכה הממשית. ההדמיה הסוף-שבועית השתלטה על הממשות של שבוע-החולין. בתהליך זה, האמן עצמו הרבה פחות חשוב מהעיתונאי המשווק אותו. נשוב ונדגיש: אנו מדברים על שדה-משחק מסוים בלבד באמנות העכשווית, אך על השדה הזה תוכרע הליגה הנוכחית.

מושגים חדשים של אמנות ואמן צצו על הבימות בעשרים השנים האחרונות. לא עוד האמן הבודד והבלתי מובן, המסתגר בעליית-הגג או המתריס נגד העולם כולו. לא עוד האמן כסמל למלחמת היחיד נגד החברה. לא עוד המורד, הנון-קונפורמיסט, המוזר, ה"בוהמי". לא עוד מודיליאני במונפרנס, לא עוד ואן-גוך בארל, לא עוד גוגן בטהיטי. האוונגרדיזם הרומנטי של האמן-הגאון היודע-חש וחש-יודע רק בפרישתו מההמון, אוונגרדיזם זה איבד את תוקפו בחברת השפע, בה שועבד היופי ליופ"י. הדימוי של האמן כאינדיווידואל המממש חירות פרועה בחברת הכבלים והמוסכמות, אינו תואם עוד את האמן העכשווי בחברת הטלוויזיה בכבלים. "לה בוהם" מתה בעליית-הגג ועמה גיבור "היצירה" של אמיל זולא. אמן חדש נולד. פנטהאוז במקום עליית- גג: "מושג האוונגרד הומר באסטרטגיה שיווקית טובה", כתבה סוזי גבליק בספרה, "האם נכשל המודרניזם?" (ניו-יורק, 1984). ההכרה האמנותית הרדיקלית, הסותרת ומתעמתת עם ההכרה החברתית, הומרה בניצחון המקצועיות, המנגנון והמסחור. "הארכיטיפים של האמן והסוחר, אשר בעבר התפצלו כיריבים בתרבותנו, משיקים עתה ידיים", המשיכה גבליק. סוהו הניו-יורקית היא מרכז של יצירה, מסחר, פרסום ומנגנונים אמנותיים. אין סתירה בין כל אלה. מכאן יוצאת בשורת השלמת האמן היחיד עם הציבור הרחב ועם השאיפות והערכים של הרוב.

אני ממשיך לצטט את גבליק:

"תעודת האמן, בבחינת זה הדוחה את ערכי החברה הממוסחרת למען יגשים את ערכיו האישיים, אינה מפתה. קריירות אמנותיות תלויות יותר ויותר בפרסום, בקידום וביחסי ציבור מוצלחים".

השתייכות לממסד האמנותי נעשתה ברורה מאליה כתנאי להצלחתך. הקץ לשריפת המוזיאונים בנוסח המניפסטים המודרניסטיים למיניהם:

"אמנים למדו לפעול בתוככי הסולם הקרייריסטי הכפוי והם ממפים את חייהם כמו מומחי אסטרטגיה צבאיים".

האמן תלוי ב"דילר" ובאוצר. הוא פועל למענם ואיתם, למען הבטיח את עצמו. מרי בּוּן, בעלת גלריה נודעת בסוהו שבמנהטן, כתבה ב"לייף":

"אם אני מציגה לציבור אמן חדש והוא לא גורם ל'ספלש' (נתז-תשומת-הלב) הנכון, אפשר שלעולם לא יתאושש עוד… קשה להגזים בחשיבות בניית התדמית של האמנים שאותם אני מייצגת: הצגת האמן בתערוכות מסוימות, השגת תשומת-לב נכונה ממגזינים אמנותיים נכונים, עריכת המסיבות הנכונות במועדונים הנכונים, כל זה חשוב ביותר."

זהו: טיפוס חדש של אמן, הנכנע מרצון למערכת הסוציו-אקונומית התרבותית כדי לזכות בחסדיה, ו/או לתפעלה למטרותיו.

read more »

אוגוסט 25, 2018

לשאלת משך ההתבוננות ביצירת אמנות

             לשאלת משך ההתבוננות ביצירת אמנות

 

אני לא יודע איך אתם, אבל אני קולט את ערכה האסתטי-אמנותי של יצירה תוך שבריר שנייה, כהרף-עין. מביט ויודע. מעולם לא חזרתי בי. מעולם לא נדרשתי לתוספת זמן. לכן, כל עוד מדובר בהערכה אסתטית-אמנותית, אני עשוי לחלוף בתערוכה כרוח-סערה. איני גאה בכך. אולי אף להפך: תמיד קינאתי במאריכי המבט, באלה שעיניהן חופרות וחוצבות עוד ועוד ביצירה בטרם יאשרו או יפסלו את ערכה. אך, כזה אני: בין מבטי לבין שיפוטי האסתטי כמעט שאין כל מרחק. והשוו, על דרך הניגוד, לסופר האוסטרי, תומס ברנרד, שסיפר בספרו "מאייסטרים דגולים" על איש שהגיע מדי יומיים, לאורך עשרות שנים, ל"מוזיאון ההיסטורי" של וינה על מנת להתבונן ארוכות בציור של טינטורטו, "דיוקן איש עם זקן לבן" (1570 בקירוב).

 

פפיטה האזרחי קראה לזה "היענות אסתטית", תחושת אישור וקורת-רוח שהמושא האסתטי – יצירת האמנות במקרה הנוכחי – משרה בנו. אך, מהו משכה של ההיענות האסתטית, כלומר – לכמה זמן אנו נדרשים על מנת שנחוש בקורַת-הרוח ובאישור האסתטיים? על כך כתבה האזרחי ב- 1965:

"משכה של ההיענות האסתטית הוא, מבחינה אידיאלית, רגע אחד בלבד. רגעיותה זו של ההיענות האסתטית נובעת מתוך אי-זמניותה המהותית של החוויה האסתטית […]. לפיכך שומה עלינו להיות מסוגלים לתפוס סימפוניה או טרגדיה בת חמש מערכות, בתורת כוליות אחת הנתונה לנו בבת-אחת על כל יסודותיה ועל כל חוליותיה […]. כמעט אין זה מן האפשר להאריך את משכה של ההיענות האסתטית מעבר לגבולותיה הטבעיים בלא להפר את שיווי-המשקל המַתְנה את קיומה של החוויה האסתטית."[1]

 

רגע אחד בלבד. משמע, פרק זמן קצרצר שאינו מדיד. אלא, שעניין שנוי במחלוקת הוא הרגע הזה של "ההיענות האסתטית". במוזיאון "לובר" הפאריזאי בדקו ומצאו, שצופים משהים מבט בן 15 שניות בלבד ב"מונה ליזה". וכך, ב- 2015 אני קורא ב"הארץ":

"במוזיאונים רבים, בישראל ובעולם, עושים מאמץ גדול לשנות את הרגלי הצפייה. לאחר שמגמת 'האוכל האיטי' כבשה את המסעדות באירופה, השלב הבא, כך מאמינים רבים, הוא 'אמנות איטית' שתפלוש למוזיאונים. […] בכתבה שפורסמה לאחרונה ב'ניו יורק טיימס' נכתב שמבקר במוזיאונים הגדולים מקדיש בין 15 ל- 30 שניות להתבוננות ביצירת אמנות. […] סוזן לנדאו, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות, אומרת [… – ] 'התחושה במוזיאונים הגדולים היא לעתים קרובות שאנשים אוספים דימויים במקום ליהנות מן האמנות. יש הרגשה שהם לא מתבוננים, אלא מצלמים, עושים קליק וממשיכים'."[2]

 

הנה שתי גישות קוטביות לסוגיית משך המבט באמנות: במאמר מקוון בשם "כמה זמן באמת מקדישים אנשים להתבוננות באמנות במוזיאונים?", סיפר אייזיק קפלן[3] על מחקר שערכו ב- 2001 ליזה סמית וג'פרי סמית בשאלת אורך זמן הצפייה של צופים במוזיאון "מטרופוליטן" הניו-יורק, מחקר בו הגיעו לתוצאה של 27.2 שניות בממוצע. מחקר נרחב יותר של השניים נערך ב- 2016, הפעם ב"מכון לאמנות של שיקאגו", ובו הגיע צמד החוקרים לתוצאה ממוצעת של 28.63 שניות. ההבדל הגדול בין שני המחקרים היה רק בכמות ה"סֶלְפִי'ז" שצופים נוהגים כיום לצלם אל מול יצירות אמנות…

 

ומכיוון הפוך: ג'יימס אלקינס, הזכור לנו מספרו "מה קרה לביקורת האמנות?", פרסם ב- 2010 מאמר במרשתת תחת הכותרת – "כמה זמן לוקח להביט בציור?".[4] לדבריו, הוא נדרש לכמאה שעות במשך כשלוש שנים על מנת ללמוד להתבונן בציור מופשט של מונדריאן. ועוד הוא מספר על קשישה שנהגה להגיע ל"מכון לאמנויות של שיקגו" לאורך 3000 (שלושת אלפים) שעות שנמשכו על פני עשרות שנים וכל זאת במטרה לשוב ולצפות ב"אישה צעירה בדלת חצי פתוחה" – ציור מאסכולת רמברנדט. הוא עצמו, אלקינס, בוחן לפרטי פרטיו המיקרוסקופיים דיוקן של "מאדונה בוכה", שצייר דירק בּאוטס (Dieric Bouts) ההולנדי במחצית המאה ה- 15 ואשר מוצג במכון בשיקגו. לדעת אלקינס, אדם נזקק "לחיים שלמים, פחות או יותר" על מנת לראות ציור זה לאשורו.

 

ט.ג'י קלארק, היסטוריון האמנות הנודע מאוניברסיטת ברקלי, הקדיש 250 עמודים לעיון בשני ציורים של ניקולא פּוּסֶן. כפי שמעיד קלארק, במשך קרוב לשנה, בין 21 בינואר 2003 לבין 14 בנובמבר, לאורך 25 ביקורים מתועדים כיומן, הוא שב וחזר ל"מוזיאון גֶטי" בלוס-אנג'לס על מנת להתבונן ב"נוף עם שלוה" ו"נוף עם גבר שנהרג על ידי נחש": 25 התוועדויות ממושכות, שהולידו את הניתוח המרתק והמעמיק ביותר שאני מכיר על יצירת פוסן.[5]

 

אז, כיצד מגשרים או מפשרים בין מבט-הבזק שלי ושל פפיטה האזרחי לבין המבט האינסופי של קלארק ואלקינס?

 

read more »