הצופה הפוסט-אסתטי

 

 

 

 

                      לא רק האמנות אחרת (גם כשהיא מדשדשת במקום זה כבר כעשרים שנה), ולא רק שהמוזיאונים אחרים, והביקורת אף היא אחרת; גם הצופה אינו אותו צופה. כי הצופה באמנות העכשווית נתבע למבט שונה מזה שהורגל בו ושיוחס לו לאורך מאות בשנים: לא עוד המבט האסתטי, הפוסט-קאנטי, כפי שנוסח, למשל, על ידי פפיטה האזרחי במונחי המתח החזותי בין התכוונות, העצמה ופירוד (רחק אסתטי: ללא אינטרס, ללא תכלית, ללא מושג)[1], אלא מבט פוסט-אסתטי מורכב ודינאמי.

 

אני ניצב במוזיאון בת-ים (מוב"י), מתבונן במוצגים המאתגרים בחלקם שבתערוכת "שפע", שאצרה הילה שניידרמן-כהן. אני צופה, לדוגמא, בפסלו של זוהר גוטסמן – "חומר לעוס" (כמדומני, כבר ראיתיו פעם, ב- 2015, בתערוכת זוכי "פרס שרת" במוזיאון תל אביב) – דמות גבר עירום מפוסלת בקפידה בסגנון קלאסי-רומי, אלא שאבריו החסרים (גפיים, ראש, פין) עשויים מ… מסטיק "בזוקה" לעוס ומאשרים ישות "מסטיקית" ורודה (רצועות/חוטי גומי-הלעיסה נמתחים, הגושים הצמיגיים נמרחים ונדבקים).

 

אין ספק: המבט האסתטי חייב לפָנות כאן מקומו לסוג אחר של מבט: שהרי, קטע הפסל הקלאסי, אותו "ייבא" גוטסמן ישירות מפרק התמחותו בקרארה שבאיטליה, נוכח כאן נוכחות אירונית, כזו שאיננה מצפה מאיתנו בחינתו החושית-הכרתית במונחי פרופורציות אידיאליות וכדו'. שקטע הגוף הקלאסי כמו אומר לנו: "הנה לפניכם 'כמו-שריד' של פסל קלאסי-רומאי." אבחון זה, יודגש, אינו התנסותי-אסתטי: כי אם אבחון הכרתי שבמפורש שייך למה שקאנט היה קורא "מושג". כי חוויית היצירה שלפנינו מותנית, בין השאר, בסיווגה הפרלימינארי החלקי בתחום "פיסול קלאסי". רק על בסיס סיווג תרבותי-היסטורי זה ייווצר הקונטרסט עם ה"מסטיק-בזוקה" בבחינת הזיווג הבלתי-נסבל-לכאורה בין ה"גבוה" לבין ה"נמוך", בין ה"מכובד" לבין ה"טפל", בין החומר הנחצב הקשה לבין החומר הרך הנלעס. והרי הזיווג הבלתי-נסבל-לכאורה הזה הוא-הוא עיקר ההיפעלות של הפסל.

 

"חומר לעוס": הנה כי כן, שלא כהפרדה הקאנטית בין הטעם האסתטי לבין הטעם הקולינארי, כאן פולשת מתיקותו של גומי-הלעיסה כמרכיב הדוחה את הריחוק האסתטי לטובת אחדות הלשון ומושא הטעימה, ואף זאת ברמת ה"מתיקות הוורודה", המטעינה את הקלאסיקה בקיטש. שורה תחתונה: פסלו של זוהר גוטסמן נחווה בהכרתנו, לא כ"משחק חופשי של כוחות ההכרה", אלא כתנועה הכרתית מולטי-מערכתית בין דיסוננטים.

 

רק על סמך התנועה ההכרתית הנדונה נעלה לשלב ההכרה העליון, המאבחן את הידיים-ראש-פין בפסל שלפנינו כאברי היצר-יצירה, שעיצובם ה"לעוס" (ביחד עם הראש המעוצב כגוש גולמי נטול פרטים) משגר היגדים פרובוקטיביים המערערים על יציבותם של ערכים מוסכמים.

 

נכון, את החיכוך שבין הקלאסי לבין הקיטש והעכשווי כבר פגשנו בעבר, אצלנו ב"עשר פלוס עולה על ונוס" (1970), אם לציין מקרה אחד מתוך רבים.[2] גם העימות בין האוונגרד לבין הוורוד הבורגני זכור לנו עוד מהתקופה ה"וורודה" של רפי לביא (1966-1963 בקירוב). אז, מהו ההבדל? ההבדל הוא במעמדו של האסתטי: בציורי ופסלי שנות ה- 60 – ההכרה הייתה בשירות ובחסות האסתטי, והצופה יכול היה להיוותר פאסיבי. כיום, החיכוך בין האסתטי לבין המושגי פולט גצים, תובע מאיתנו אקטיביות הכרתית ומותיר אותנו בחורבות האסתטי והמושגי גם יחד.

 

והנה העמוד הנבול של 24 דליי הגומי השחורים, עבודתה של נרדין סרוג'י, פרפראזה (חייכנית-משהו, בדומה לפסל הקודם. האם אין החיוך ממאפייני רבות מיצירות האמנות העכשווית?) על צינור השפיכה של פסולת בניין. אני כותב "צינור שפיכה", כי משהו בזיקפה הקמלה של העמוד מאותת ארוס שזה הרגע פלט פליטתו (גוש הבטון הקטן שלמרגלות העמוד). אך, פסלה של סרוג'י גם מאותת לנו פסולת. כלומר, דואליות של בנייה (יצירה) והרס, מיניות ורפיון זכרי.[*] דומה, שההיבט האסתטי, הגם שאין להקל בו ראש, ובכלל זה הרפרור ל"עמוד אינסופי" של ברנקוזי (1937), ההיבט הזה אינו מוקד היפעלותה של היצירה. בדומה למקרה הפסל הקודם, תנאיי לחוויית עמוד-הדליים הוא ההכרה, שאובייקט-חוץ פונקציונאלי הוכנס פנימה וכי אביזר-בנייה פרקטי הפך למושא מוזיאוני. תאמרו, כל "רדי-מייד" מושתת על הנחה כגון זו, ותצדקו. תוסיפו, דחיית האסתטי (כולל האירוניה החייכנית) זכורה לנו עוד מאז ה"מזרקה" של דושאן, ושוב תצדקו. ועם זאת, ההבדל: לא עוד הלם אוונגרדי בהצגת הלא-אמנות כאמנות (הן, כולנו בוגרי "דלות החומר", שלא לומר נכדיו וניניו של מרסל דושאן); ולא עוד הדה-אסתטיזציה בנוסח האנטי-אמנות ו/או האמנות המושגית לדורותיה. כי האסתטי נוכח בעמוד-הדליים לצד הלא-אסתטי ולצד הפעלת כוחות ההכרה האידיאית, שעה שהכרת הצופה פועלת במספר רמות וממספר היבטים בו-בזמן. זו הכרה פלורלית ורווית סתירות (זכרו את הדיסוננטים מהפסל הקודם): בנייה והרס, יופי וזבל, יציבות (""עמוד") ורפיון ("צינור" הגומי), כוח גברי וחולשה.

 

רבות דובר על פלורליזם של האמנות העכשווית. טענת רשימה זו, שגם הצופה העכשווי נדרש לריבוי. אם בעבר, הוזמן הצופה להפעיל בעיקר מנגנון הכרתי אחד – המנגנון האסתטי – אל מול הצורה, הרי שכיום הוא אמור להפעיל מנגנון מולטי-מערכתי דיסוננטי, דיס-הרמוני.

 

ראו, למשל, את המיצב ההיברידי המרשים של דוד בן-הרא"ש – "סונטה למכסה מנוע על גרנד פיאנו" (החיוך כבר ננסך על פנינו), עבודה שהוצגה כבר בתערוכתו ב- 2016 ב"מקום לאמנות", תל אביב. המיצב מורכב מ"פסנתר כנף" מרוקן העשוי כולו מפלטות MDF (שהן עצמן, כידוע, מחזור של שבבי עץ), מחובר למבנה מינימליסטי-גיאומטרי בברזל ופח, שמתמצת-לכאורה שלד של מכונית (כולל קומץ אביזרים נלווים, כגון נעלי בובה התלויות על המפלט). המיצב הזה כולו דיסוננטים של הצלבות אבסורדיות, הנעות בין האסתטי (העיצוב המהודק והרהוט מאד) לבין הלא-אסתטי: מכונית ופסנתר-כנף? מוזיקה קונצרטנטית ורעש-רחוב שהודממו? תרבות "גבוהה" ותרבות "נמוכה"? הצורה והתוכן מסרבים כאן להתמזג חרף שידוכם החללי: האסתטיקה המינימליסטית-מופשטת, לצד האסתטיקה הפיגורטיבית האוּמנותית (מלאכה פרקטית, נגרית, שבשחזור הפסנתר), ביחד עם ההתנגשות בין האסוציאציות הביקורתיות (בהקשרי אמנות, תרבות וחברה) – כל אלה אחראים על דינאמיקה פלורלית רב-מערכתית ומתיזת-גצים, וזאת ככל שהמיצב מתיימר לאשר דווקא מבנה אחדותי-הרמוני-לכאורה.

 

מה שמביאנו אל המיצב הלא-חייכני של תומר דקל: מספר פחי-זבל עירוניים שרופים, אכולים ונמסים בחלקם, לצד מספר מערכות כיבוי-אש עירוניות, אף הן מפורקות, מחובלות ושרופות, וכל זאת על גבי משטח חול ושברי אבנים ספוגי דלק. פעם נוספת, הצופה מסיט את תשומת-הכרתו האסתטית למרחב אנטי-אסתטי, מרחב קטסטרופה וחורבן. כאן, כך מדמיין הצופה, התרחשה התפרעות אנרכית אלימה, המשלבת את שריפת מיכלי הזבל (הנה שָבְנו אל הפסולת) עם מְייָצְגי הסמכות, החוק והסדר (מִתְקני הכיבוי העירוניים), אך סמכות וסדר שכשלו. קטגוריות פוליטיות-חברתיות-מוסריות משתרבבות לתוך היצירה הסביבתית-תפאורתית הזו, המשלבת ממשות ובדיון והמנסחת את האנטי-אסתטי במונחי התראה חברתית. ובה בעת ולמרות הכול – האסתטי: כי יש הוד במיצב הזה, כפי שיש הוד בייצוג חורבות. כאן, התבונה המעשית (השיפוט המוסרי) והתבונה הטהורה (החושבת) פוגשות בכוח השיפוט האסתטי פגישה דיס-הרמונית.

 

כזה הוא הצופה באמנות העכשווית: הוא מגיע "אחד" ומתפרק לריבוי: בחוויית היצירה העכשווית הוא הופך ליצור רב-ראשים הפונים כל אחד ובו-בזמן לעָבָרים שונים. את הצופה של פעם, ההוא עם הראש האחד, המאחד צורה ותוכן בחוויה אסתטית מאחדת ומרוממת נפש – אותו תמצאו במוזיאונים לאמנות של פעם.

 

                                     *

לא רק האמנות אחרת, ולא רק שהמוזיאונים אחרים, והביקורת אחרת, וגם הצופה אינו אותו צופה: גם המְחַבֵּר כבר אינו אותו מחבר.

 

 

 

[1] פפיטה האזרחי, הפעילות המתבוננת, מגנס, ירושלים, 1965, עמ' 53-51.

[2] ראה: גדעון עפרת, "או פלורנץ או (שכונת) פלורנטין", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, יולי 2015.

[*] והשוו לפסל אחר של נרדין סרוג'י,  המוצג הימים אלה בלב תערוכה קבוצתית ב"פירמידה" שבוואדי-סאליב, חיפה: קומץ מסמרי ענק "נבולים". המסמרים המונומנטאליים נעוצים עמוק, רק ראשם גלוי, בעודם משדרים כוח חדירה. ועם זאת, נבילתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: