החלל הריק

                                 החלל הריק

 

לפני שנות דור, מרצה הייתי על דרמה מודרנית באוניברסיטה העברית. חביבים במיוחד היו עלי מחזותיו של צ'כוב, ויותר משאהבתי את המילים הנהגות בהם, אהבתי את האתנחתאות שביניהן. כי בשתיקות התכופות של הדמויות (הלוגמות תה, או פשוט שקועות בעצמן) איתרתי את קולו של המצב האנושי – את השעמום והחרדה, את חוסר התוחלת ואת האבסורד. גם בתור פסנתרן מוגבל עודני חווה את עומק האתנחתאות (ההפסקים) שבין הצלילים (שטפן צווייג: "ההפסקה גם היא חלק של המוזיקה."). וכך, אני גם מאזין ברוב קשב לפינאלה המפורסמת של סימפוניה מס' 5 של סיבליוס, על פסקי-הזמן הארוכים בין האקורדים המסיימים; או ל"הבריאה" של היידן, עם האתנחתא שבין ה"יהי אור!" לבין ה"ויהי אור" של המקהלה; וכמובן, לסיום הנודע של "סימפוניה מס' 9" של מאהלר – אותה גוויעה אטית של הצליל אל האין, שהוא גם מותו הצפוי של המלחין (שזה עתה נודע לו דבר מחלתו).

 

בפרק רביעי של הספר, "היסטוריה, רטוריקה, הוכחה", מאת קרלו גינצבורג (1999), בפרק הנושא את הכותרת "הרהורים על חלל ריק", דן המלומד האיטלקי בפסק-זמן שאבחן מרסל פרוסט ברומן של גוסטב פלובר, "החינוך הסנטימנטלי". כאן התייחס פרוסט ל"חלל הריק" המבדיל בין תיאור שוטר ההורג בחרבו מפגין אנטי-רויאלי, סנקל דוסרדייה ("יללת זוועה בקעה ועלתה מתוך ההמון. השוטר חג במבטו עיגול מסביבו; פרדריק, מוכה תדהמה, הכיר את סנקל.") לבין השורות המפתיעות הבאות: "הוא הלך למסעות. הוא הכיר לדעת את תוגתן של אניות, את היקיצות הצוננות באוהלים…"). לדעת פרוסט, "הדבר היפה ב'חינוך הסנטימנטלי' אינו משפט, אלא חלל ריק."[1]

 

גינצבורג מרחיב על השפעת הנסיעה ברכבת (תמונות הנוף הקטועות הניבטות בחלון) והשפעת החיתוך הקולנועי על הכתיבה הספרותית. ואכן, תפניות חדות בקצב ובתוכן העלילה מוכרות לנו היטב מהקולנוע (כאן, "החלל הריק" – הקצר בהכרח – הוא בעצם המפנה הדרמטי, שעשוי להתבטא גם בשינויי המוזיקה המלווה). בתחום השירה, נוצרים "חללים ריקים" בזכות קיטוע השורות, או הרווח הכפול. למעשה, בספרות בכלל, כל פסיק, נקודה, מקף – הרי הם "פאוזה", או מה שקרוי בשירה ובמוזיקה – caesura (אותו מרווח המאפשר לזמר את שאיפת האוויר). השאלה שאני שואל היא: מה דינו של "החלל הריק" הנדון בתחום המדיום האמנותי שאינו נמשך בזמן, קרי – הציור או הצילום?

 

תחילה, דומה שהקוביזם ניסה להתעמת עם הסוגיה הזו, שעת שאימץ שבירות צורניות בדין הסימולטניות של זוויות המבט השונות. אלא, שגם במקרה זה, לא זכינו בפסק-הזמן, באותה שהות טעונה שבין פסקה לפסקה (כבמקרהו הנ"ל של פלובר, אשר אף הדגיש את ההפרדה באמצעות ציון-הביניים – "פרק VI"). גם לא חיץ בצורה דיפטיכונית או טריפטיכונים וכו' לא יטעין את השהות במשקעי תגובה (דוגמת הלם, הפתעה, היוודעות – anagnorisis וכדו'). אדרבה, התבוננו ב"איוון האיום מחבק את בנו" (שאותו רצח זה עתה) – ציורו של איליה רפין; או התבוננו בציורו של אבל פן את אברהם המחבק באימה את יצחק, בנו, שנייה קלה בטרם יניף עליו את המאכלת: היכן "החלל הריק" שבין תיאור הזוועה לבין ההמשך? ובציורי חטיפת גנימד ו"דנאה" (זאוס הפולש לחדר-השינה של דנאה כשהוא מחופש למָטַר-זהב)? היכן "החלל הריק"?

 

כמובן, שהצילום (צילום-העיתונות, בעיקר) כשיר יותר ונוטה יותר מהציור לייצוגם של אירועי הלם. דוגמא ישראלית מוכרת-מכל היא צילום המחבל מ"קו 300" רגע בטרם רוצצה גולגולתו בידי איש שב"כ. היכן "החלל הריק" של התיעוב-אימה-כלימה שאנו חווים למראה הצילום?

 

ובכן, באמנות החזותית אין המשך. תמונה היא תמונה היא תמונה. מצב הוא מצב הוא מצב. לא מסגרת הציור, אף לא הקיר הלבן שבין צילום לצילום – לא באלה יימצא החלל הריק. "אמנויות הזמן" זקוקות ל"פסק-הזמן" לצורך בריאת השהות בתוך המֶשֶך; "אמנויות החלל" לא. שכן, כל-כולן שהות, כל-כולן פסק-זמן. כלומר, באמנות החזותית אין פאוזה בין ה"יהי אור!" לבין ה"ויהי אור". כי הציור או הצילום נידונו לכלול הכול בדימוי האחד. וגם אם, כאמור, פוצלו לשניים או שלושה, המטען הנפשי נעול בכל יחידת דימוי לעצמה.

 

האם קיימים מין נקודות, פסיקים ומקפים באמנות החזותית? ברוב המקרים, לא: אחדות הדימוי כופה על המבט את וו-החיבור, את הקוניונקציה (א' ו-ב' ו-ג' ו-ד' וכו'), בה יתחברו כל מרכיבי היצירה אלה לאלה וללא פאוזות. אפשר, עם זאת, שהמודרניזם הוליד "פסיקים" באמנות הפלסטית (האם לא נציב "פסיק" לצד מודעה מודבקת בציור של רפי לביא, להבדילה ממריחת הצבע שברקע? וכלום לא נציב "נקודתיים" בין הבדיחה המילולית לבין הדימוי המצויר בציורים עכשוויים של יאיר גרבוז? ואם לא נסמן בהכרתנו מין "נקודה-פסיק" בין פחי-הזבל השרופים לבין שרידי מִתְקָני הכיבוי שלא כיבו – מיצב מעורר מחשבות שמציג תומר דקל בימים אלה בתערוכת "שפע" במוזיאון בת-ים?).

 

 

אז, ככלל, "החלל הריק" של האמנות הפלסטית שוכן בתוך היצירה. ולא, אין צורך להידרש דווקא לאותם תכנים חריגים של יצירות המעוררות צמרמורת: את "החלל הריק" אמצא גם בציורים וצילומים של נוף מלבב, בציורי וצילומי דיוקן, טבע דומם וכיו"ב. הדוגמא הישראלית הבולטת מכל היא, כמובן, צילומיו של שרון יערי: קטע נוף סתמי לכאורה, שעצם השתהות המבט בו מולידה מתוכו את שֵדיו. באותן שניות של מבט, שלאחריהן המבט הבא (אל הסביבה, אל האולם, אל היצירה הבאה וכו') – באותן שניות "החלל המלא" ו"החלל הריק" התמזגו: כי כל יצירת אמנות טובה היא "מגדל באוויר", יש מרחף על אין, חלל מלא שמתחתיו חלל ריק. ב- 1948 כתב ז'.פ.סארטר על פסלי ג'אקומטי (במאמרו, "הביקוש אחר המוחלט"), שהם – "בחצי הדרך בין אינות לבין ישות […]. בעבורו, לפָסֵל פירושו לחתוך את השומן מהחלל, לדחוס אותו כך שתינטל ממנו כל חיצוניות." במילים אחרות: החלל הריק ממלא את החלל המלא בפסלי ג'אקומטי. ברמה ערטילאית יותר, ציורי דיוקן איכותיים הם כאלה, שבשתיקת הציור והמצויר שוכן "דיבור", שהצופה נקרא להעניק לו קול. הן, זהו מעשה הפרשנות של יצירת האמנות: לדלות דיבור משתיקתה האימננטית. זהו מבחנם של ציור ושל צילום, יהא נושאם אשר יהא: לברוא את החלל הריק מתחת לדימוי, את הבלתי-נראה מתחת לנראה. החלל הריק הנדון מאוכלס במרקם של מצבי נפש – קיומיים, פסיכולוגיים ואחרים של האמן ו/או של המיוצג (שהלא, כל ייצוג של פרח, או הר, או גן, או תפוח וכיו"ב – הוא, בעקיפין, ייצוג של האדם!).

 

מה שמביאנו לעבודת-וידיאו יפה שהגיעה לתיבת הדו"אל שלי בעודני שוקד על חיבור רשימה זו. את הסרטון יצר שוקה גלוטמן, שקרא לו: "יום אחד…: מחקר חדש על החלל הריק ועל חרדת השקט." הסרט, 10 ד' אורכו, צולם בחודש פברואר האחרון בליסבון, וכולו מבט מתוך חדר החוצה אל עבר הגגות הסמוכים, הרחוב למטה, הנמל הסמוך וכו'. שום פעולה, שום דיבור: המצלמה, משמע העין, עינו של "הדייר" (תייר? אזרח המקום? פליט המסתתר בחדר?) נעה אט-אט, מתעכבת על חייל הניצב באחד הגגות הסמוכים, בוחנת את הסמטה שלמרגלות הדירה, משתהה על קבוצה צפופה (תיירים? יהודים מגורשים?), תרה אחר הספינות החולפות או עוגנות, ולכל אורך המסע הבילושי ההיצ'קוקי הזה של "החלון-הלא-אחורי" – נוכחותה הבולטת של מסגרת החלון, פתוח או סגור, ושל יחסי מבט והשתקפות ("מבט וחלון וראי", בלשונה של לאה גולדברג). הדיאלוג בין חלל-פנים וחלל-חוץ הוא בסימן חלל ריק (שתיקתו מומרת במוזיקה, שאפשר שמוטב היה בלעדיה), פסק-זמן ארוך שהוא חלל היצירה.

 

                                 *

אני חוזר אל תחילת הרשימה ואל ימי הקדומים בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. בקורס בשם "התיאטרון הרדיקלי" לימדתי, בין השאר, את ספרו של פיטר ברוק מ- 1968, "החלל הריק". וכך פתח ברוק את ספרו:

"אני יכול ליטול כל חלל ריק ולקרוא לו במה ריקה. אדם חוצה את החלל הריק הזה כאשר מישהו אחר מתבונן בו, וזהו כל הדרוש לצורך התרחשותו של אקט תיאטרוני."[2]

 

התיאטרון מתהווה במו מילויו של חלל ריק: חלל פיזי ריק מאוכלס בפעולה ובטקסט, אשר הם עצמם בוראים חלל רוחני ריק, שיקרום תכנים בנפשות הצופים. בתיאטרון, בשירה, בקולנוע, בספרות, במוזיקה, באמנות – חללים פיזיים ריקים וחללים רוחניים ריקים מולידים ומשלימים אלה את אלה.

 

 

 

 

[1] קרלו גינצבורג, "היסטוריה, רטוריקה, הוכחה", החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, 2003, עמ' 86.

[2] Peter Brook, The Empty Space, Avon Books, New-York, 1968, p.9.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: