Archive for אוגוסט 11th, 2018

אוגוסט 11, 2018

ש ע ר !!!

                                  ש ע ר !!!

 

 

לא אהבתי את תערוכת "תוכנית הבראה", שנפתחה זה עתה במוזיאון תל אביב, אבל ספק אם יש ב- Ofrat's Complaints משום עניין לציבור. לפיכך, אתייחס רק לעבודה אחת, שעדיין אין לי מושג מי אחראי(ת) לה, באשר שום שם אינו מלווה שום מוצג בתערוכה הזו, שנוצרה כאלתור מתמשך של דינאמיקה קבוצתית שבסימן גירוי ותגובה הדדיים. אני מתכוון לעבודה המונומנטאלית המקבלת את פני המבקרים בתערוכה: שער-כדורגל בגודל מקורי, אשר כל-כולו אטום בקיר בלוקים קעור.

 

האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה: "ככה כן בונים חומה!" מעין תשובה להיגד האלמותי של יורם ארבל: "ככה לא בונים חומה!". אלא, שמיד דחיתי את הפרשנות הזו בדין מוגבלותה כהתחכמות שאין מאחוריה דבר. גם הבנת המיצב במונחי מחווה לתריסר אמני התערוכה – מספר המהדהד קבוצת כדורגל + מאמן (האוצר) – גם הבנה זו "אינה מחזיקה מים". ואז התחלתי לחשוב על המושג "שער" בהקשרו הרחב, החוץ-ספורטיבי, שער כפתח שנכנסים ועוברים מתוכו. ונזכרתי במסה ארוכה ו"רב-תרבותית" שכתבתי ב- 2002 בניו-יורק ושמה "שערים", שאותה תוכלו לקרוא ב"מחסן" הנוכחי (אם תכתבו ב"גוגל": "גדעון עפרת, שערים").

 

 

עתה, כשעבודת השער-קיר במוזיאון תל אביב הפכה למטפורה של הפתוח-הסגור, היא כבר הזמינה חיבורה לגילויים תרבותיים רבים – החל מהשפה המגלה והמכסה והמשך בכל סימן שהוא, כי כל סימן הוא הזמנה להיכנס ולדעת דרכו את המסומן, ובה בעת, הדרך החסומה תמיד אל המקור המסומן. ואמרתי לעצמי: הנה מטפורה חזותית נאה!

 

ואז נזכרתי בשער אחר, שמשום-מה, לא כללתיו במאמר "שערים", הלא הוא "שער החוק" של קפקא. שער פתוח וסגור בה בעת, כפי שמסביר השומר לאיש המבקש להיכנס: "…שהשער אל החוק פתוח הוא, כמו תמיד, […] ואנוכי רק אחרון שומרי-הפתח הנני. אבל מאולם אחד אל משנהו עומדים שומרי-פתח, כל אחד כוחו גדול יותר מחברו." וכך, כזכור, ימתין ההלך שנים על שנים, עד ש"לבסוף התחיל מאור עיניו פוחת והולך" ושמיעתו אף היא גוועה, אף כי הצליח לשמוע את מילות הסיום של השומר: "…השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו."[1] אז,הנה הוא המיצב במוזיאון תל אביב, שבו החליט(ה) האמן או האמנית לשים קץ להתעללות הקיומית-תיאולוגית הזו ופשוט קבע(ה) את האמת האכזרית: חברים, השער נעול! בל תלכו שולל: אל תאמינו לשירה של קטיה מולודובסקה: "פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור-תעבור בו שרשרת זהב"; כי השרשרת לא תעבור! וגם אל תתנו אמון בהבטחה – "זה השער לה' צדיקים יבואו בו"; כי אפילו הצדיקים לא ייכנסו בשער.

 

ובעודי ממלמל כל זאת במוחי הפסימי הקודח, צף בתודעתי חודש אלול הנוכחי ועמו הימים הנוראים, שלקראת יום-הדין, ובו הפסוק מעורר-הצמרמורת: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". וחשבתי: זה כבר זמן רב שהימים אצלנו "פונים", חטאותינו נערמים והולכים, והשער נעול כאותה חומת בלוקים שלנגד עיניי.

 

אלא, שעניין הכדורגל לא נתן לי מנוח. בזיכרוני עלו יצירות ישראליות שנקטו בעבר בכדורגל: כגון, עבודת וידיאו של אורי צייג מ- 1996, בה תועד משחק כדורגל בעיר לוד, בו השתמשו השחקנים בשני כדורים במקביל (פעולת ייצוג של שני נרטיבים בו-זמניים, כיאה לסירוב הפוסט-סטרוקטורליסטי לנרטיב אחד). או עבודה בשם "המנון", שהציג גל ויינשטיין ב- 2000: בובות פורצלן זהות, מחוברות זו לזו במוט אלומיניום על משטח דשא סינתטי, ערוכות שורות-שורות בשולחן מוגבה, דוגמת משחק כדורגל שולחני לשני משתתפים (ויינשטיין ביקש לייצג מצב של שליטת יחיד בקבוצה בה מאבדים הרבים את זהותם האינדיווידואלית). או, עבודתה של עופרה צימבליסטה מ- 1994, "משחק", בו הגדילה לממדים פיזיים-אנושיים "שחקנים" מסוג הכדורגל השולחני – יציקות גוף (קטועות כף-רגל!) זהות/חדגוניות בפוליאוריטן ואפוקסי, והציבה אותם כשתי קבוצות יריבות המוּנָעות ידנית על קונסטרוקציית ברזל. כאן עלה קולה של האמנית המוחה נגד הקורבן ואובדן הצביון האנושי במלחמות.

 

ואז העליתי מתהומות הגנזכים מאמר שפורסם במדור הספורט של "הארץ" ב- 2011 בנושא כדורגל ואמנות:

"לאחרונה, […] נדמה שעולם האמנות מסביר פניו לכדורגל כ'נושא', אבל הכדורגל עדיין לא ממש נוכח כ'אני' (לעומת 'המזרחי', 'השואתי', 'המגדרי' וכו') בצורה שיכול היה. מורן שוב, אוצרת ומוציאה לאור, לא נתקלה בהמון עבודות שקשורות לכדורגל. 'הזירה התרבותית מתעלמת כמעט לגמרי מכדורגל', היא אומרת, 'היא לא מתבוננת בו במבט תרבותי. […] אמנים מתעסקים בחוויה של זהות. נניח, אמן פלסטיני בזירה הישראלית יעסוק קודם בהגדרת והבהרת זהות לאומית. אז אם זה קשור לזהות, אפשר להסיק שאמנים לא מתעסקים בכדורגל כי זה לא בזהות שלהם, הוא לא חומר בביוגרפיה שלהם.' […]

"בשבת האחרונה נערך פאנל הכדורגל 'נבדל' במסגרת יריד האמנות 'צבע טרי', בהנחיית מתי שמואלוף ובהשתתפות האמנים זוהר אלפנט, שרון בנרף, תמר בינשטוק ואיתמר שימשוני. בינשטוק עשתה בשנת  אלפיים עבודת אמנות-וידיאו, […] היא מחקה את הכדור, וכך הועברה דקת משחק ללא כדור מהליגה האנגלית. 'אני חייבת לציין שזו עבודה שעשיתי בתור סטודנטית שלא מודעת לשיח הכדורגל. זה היה קסם שנפל עלי. עשיתי את העבודה בשביל לראות אם אני יכולה. היום, אם הייתי עושה אותה, לבטח זה היה אחרת, אם כי לאו דווקא בגלל השיח או הכלים של הכדורגל, אלא מהחוויה האישית שלי.' […]

"ההתעסקות בכדורגל באמנות נעה בעיקר בין שלוש תמות: באופן תוכני, חקירה טכנית או הגחכה. האמן איתמר שימשוני רץ בין שלושתן בעבודת הווידיאו שלו, בה דני דבורין וזוהיר בהלול מתארים איך שימשוני מצייר ציור והכול בשפה אמנותית גבוהה, אבל בדרך הרגילה של שידור משחק. הז'רגון הוא אמנותי, אבל המוזיקה היא של שידור כדורגל.

עידו שמי מגיע כאוהד אל הנושא וכבר שנים עוסק בשילוב הזה של כדורגל ואמנות. […]

– אנשי האמנות מבינים כדורגל?

'בהחלט. לא רק זה, אין פער כזה גדול בין שני העולמות. כשאני ניגש לגלריות עם עבודות הקשורות לכדורגל, אני מקבל שיח חוצה גבולות. כולם מדברים בשפת הכדורגל'.

"והנה, הנושא קצת מתקדם. במארס 2012 תיפתח תערוכה במוזיאון ארץ ישראל (אוצרת: דנה תגר-הלר) על כדורגל ישראלי כפי שמשתקף בתרבות – מההקשרים הפוליטיים/חברתיים ועד לחדירת הכדורגל לשפה, לשירה, לעיצוב ולאמנות ישראלית."[2]

 

אז, הנה לכם: שש שנים מאוחר יותר, והפעם במוזיאון תל אביב, שבה האמנות הישראלית לנקוט בכדורגל, תוך שממשיכה לשבש במתכוון את המשחק ולעשות בו שימוש מטפורי. ידיעה של הרגע האחרון: את מיצב ה"שער" יצרה, כפי שחשדתי, דרורה דומיני, אמנית מעולה. ועוד מספרים לי, שלפני אי-אלו שנים, יואב שמואלי כלא שער כדורגל בחלל הישן של גלריה "דביר".

 

 

[1] פרנץ קפקא, "לפני שער החוק", בתוך: "פרנץ קפקא/סיפורים", תרגום: ישורון קשת, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1970, עמ' 119-118.

[2] אורי שרבני, "כדורגל ואמנות – מחוץ למסגרת", "הארץ", 11.4.2011.