Archive for אוגוסט 9th, 2018

אוגוסט 9, 2018

הערה משלימה על ש.בן-ציון ובנו, נחום גוטמן

        הערה משלימה על ש.בן-ציון ובנו, נחום גוטמן

 

במאמרים "קדומים" מתחילת שנות ה- 80 נרמז על התגבשותו האמנותית של נחום גוטמן הצעיר מתוך מרידתו בחוג התרבותי של אביו, שמחה גוטמן בן-ציון (1932-1870). הסופר והעורך, איש העלייה השנייה (שהגיע ארצה עם בני משפחתו ב- 1905), ידידו של ח.נ.ביאליק עוד מימי אודסה, נמנה על מוקירי ומקורבי בוריס שץ, מנהל "בצלאל", והיה זה אך טבעי שישלח ב- 1913 את בנו ללמוד אמנות במוסד הירושלמי. כפי שהוכיח מכתב ששלח נחום גוטמן לבוריס שץ ב- 1923[1], הצייר הצעיר המשיך ליהנות מחסותו של אביו ומקשריו גם במהלך שהייתו באירופה במחצית הראשונה של שנות ה- 20, עת המסלול למינויו כמורה ב"בצלאל" היה סלול. בהתאם, התבטאויותיו הבוטות ב- 1923 נגד האמנות המודרנית נעמו מאד לבוריס שץ, שהתכתב עמו וציפה לשובו. אלא, שעם חזרתו ארצה ב- 1925, הפתיע נחום גוטמן כשהצטרף ל"מורדים", הלא הם הציירים המודרניים והאנטי-"בצלאליים" המתגוררים ברובם בתל אביב, ובזאת הפנה עורפו לחיבוק הפָּאטֶרנלי של אביו ושל מערכת הכוח התרבותית שהייתה מזוהה עמו.

 

עד כאן הדברים ידועים ומופיעים ברשומות.

 

מה שאעשה להלן הוא לבחון את סיפוריו הארצישראליים של ש.בן-ציון (חלקם אוירו ברישומי בנו עוד קודם שובו מאירופה) על-מנת לבדוק האם וכיצד חלחלו דימויי האב לדימויי הבן. כלומר, אנסה למצוא בסיפורים הארצישראליים של בן-ציון מימי העלייה השנייה חוטים המוליכים, בדרך החיוב או בדרך השלילה, אל ציורי נחום גוטמן מהמחצית השנייה של שנות ה- 20, ראשית תקופתו המודרניסטית.

 

סיפור (מרשים באיכותו הספרותית) בשם "גט" (פורסם ב- 1919) מתרחש ברובו בשכונת "מאה שערים" בירושלים, ומעט חריגותיו אל יפו, טבריה ופתח-תקווה נעדרות תיאורי נוף ואדם, כך שאינן מזמינות את המבט המשווה המבוקש. לא כן סיפורים קצרים דוגמת "הסוללים", "יקותיאל", "על המשמר" ו"מן החלונות", שמאפשרים זאת. "הסוללים" הוא סיפור ("ציור" בלשון ש.בן-ציון) גדוש פאתוס המתאר במילים גבוהות את החלוצים ההרואיים המסקלים סלעים ברוב עזוז במהלך סלילת כביש בבקעת הירדן. עד כאן לשון זרה מאד לשפתו האמנותית של הבן, נחום, שיעדיף לצייר (ברוח אידילית, אך לא אפותיאוזית!) פלחים ופלחיות ערביים על פני אידיאליזציה חזותית של החלוץ העברי (ובמידה שהפועל העברי אכן נוכח בציוריו, רישומיו בעיקר,שפת הייצוג ריאליסטית, מתונה וקלילה, כפי שמוכח, למשל, באלבום "אדם לעמלו", המקבץ ב- 1986 רישומי עבודה מוקדמים הרבה יותר). אך, בדיוק בנקודה זאת – הנקודה הערבית – בה מתחוללת ההתנגשות הגדולה בין האב לבין הבן: לקראת סיום הסיפור "הסוללים", מתאר בן-ציון את מנוחת הליל של העובדים:

"והה צלצול פעמונים מונוטוני – אורחת גמלים באה מעבר הירדן […]. הנה שורת הגמלים ורוכביהם הערביים הפראיים… […] ופתאום כחמישים יריות מחמישים רובים הרעימו וברקו…"[2]

 

"הערבים הפראיים". בין ימי עלייה שנייה לימי העליות השלישית והרביעית הפרידה תפישה שונה מאד של דמות הערבי בתרבות הארצישראלית. כך, עד לסוף מלחמת העולם הראשונה, יוצג הערבי במחזהו של אריאלי-אורלוף "אללה כרים" מ- 1912, או בסיפורי "בני ערב" של משה סמילנסקי מ- 1911, או ברישום של מאיר הורודצקי גור-אריה מ- 1911, ועוד – כיצור פראי, מאיים ואף דוחה. ברם, עם בוא העולים מ- 1919 ואילך (ועד 1929, פרעות תרפ"ט, כפי שציין יגאל צלמונה ב- 1982) – החלה מתגלה אידיאליזציה של דמות הערבית באמנות ובספרות הארצישראלית. נחום גוטמן יהיה בין המייצגים הבולטים של אידיאליזציה זו, שהעלתה את הערבי לכלל דמות מיתית ("רועה העזים הערבי", 1926) ואת פרדסי יפו הערביים לכלל אגדה ארוטית. כאן, לצד עצם הבחירה במודרנה, עיקר מרידתו של הצייר –הבן כנגד הסופר-האב. לא מפתיע אפוא למצוא בסיפורו של ש.בן-ציון, "על המשמר", המתאר ליל שמירה מתוח במושבה הסמוכה למאהל בדואי, אפיונם של הערבים כמסוכנים, כגנבים וכתוקפנים:

"אך הלילה התחכמו הגנבים, ויבואו שלוש קבוצות, בשלושה ראשים, והתנפלו על כל האורך של הגבול במספרם הרב. הם התפרצו בפומבי לתוך הכרמים ובצעקת-פרא: 'מות איל נטור אל יהוד!' (מוות לשומרים העברים) החלו לחמוס באופן מאורגן: אלה בוצרים, קוטפים ומחריבים ואלה יורים ומגינים…"[3]

 

אך, מה בדבר תפישת הנוף הארצישראלי אצל הסופר-האב ואצל האמן-הבן? כאן נאתר הדהוד-מה: הסיפור "יקותיאל" מספר על ערגתו של נער יהודי מעיירה בסרבית אל ארץ-ישראל, עלייתו והפיכתו לפועל במושבה, המסור כל-כולו לעמלו עד כי לא עולה בידו להשלים מכתב להוריו. כאן, תיאור הנוף הארצישראלי כמו מתמצת את הציור המודרניסטי המקומי משנות ה- 20, של גוטמן בכלל זה:

"והנטיעות – הרי פרדס צעיר, גן-עדן ממש, ובאר של מכונה ובריכת מים בו, […] ושורה של גמלים עוברת שם בצלצול פעמונים – אכן, ארץ-ישראל זו! […] גבעות חמודות מקרוב, גבעות תלתלים של כרמים והרים-תעלומות מרחוק, הרים מוזהבים באור הבוקר, כחולים בצהריים ומאודמים לפנות ערב, ערפילי טוהר להם…"[4]

 

אך, יותר מכל, משכנע הסיפור "מן החלונות", המתאר את חדרם של סופר מזדקן וחלוץ צעיר, המתגוררים באזור השרון. שלושה החלונות בחדר פונים כל אחד לכיוון אחר ובהם נגלים לעין שלושה נופים מקומיים שונים, המתחברים לנוף אחד: מהחלון הדרומי מתגלה סמטה ישרה המוליכה אל שוק הומה. מהחלון המזרחי מתגלה נוף אידילי של "ערבת חול שָרונית" אשר כרם ענבים גדל בה לרקע הרים רחוקים – "נראים הם כעבים קלות, כענני תְכול וסְגול פתוכי אדמומית מופזה…"[5] מהחלון המערבי מתגלה הים, ים שָלֵו "במלוא אופקו". ומכיוון צפון? כאן אין בנמצא חלון, אך ש.בן-ציון מדווח על פרדסי תפוזים.

 

צרפו את ארבעה הנופים הללו, והרי לכם ציור נוף מובהק של נחום גוטמן מימי המחצית השנייה של שנות ה- 20.

 

נאמר כך: פלא "היהודי החדש" הלהיב את האב יותר מאשר את בנו, שגדל למציאות עברית מובנת מאליה. החרדה מפני הערבי ו/או ההסתייגות מתרבותו אפיינו את האב, ואילו הבן גילה את הקסם האוריינטלי של יפו ונשבה בו. אך, הנוף, הנוף הארצישראלי האידילי – דומה שכאן נפגשו האב והבן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] המכתב, מלווה בהערותיי, פורסם במדור לספרות של"הארץ" עוד בשנות ה- 90 וניתן לקראו בתוך "המחסן" הנוכחי תחת הכותרת: "נחום גוטמן: מכתב לבוריס שץ, 1923". מכתבים אחרים של נחום גוטמן לפרופ' ש"ץ, שנשלחו אף הם מאירופה באותה תקופה, הובאו על-ידי במאמר "שני צדי המכחול", שפורסם במוסף "הארץ", ינואר 1980, עמ' 21-20. מכתב, שנשלח בידי נ.גוטמן מברלין לש"ץ בתאריך 4.3.1923, כחודשיים קודם למכתב הנוכחי, התגלה בידי יגאל צלמונה בארכיון עיריית ירושלים והועתק גם בספרו של אהוד בן-עזר, "נחום גוטמן", מסדה, תל-אביב, 1984, עמ' 36.

 

[2] "כל כתבי ש.בן-ציון", דביר, תל אביב, 1960, עמ' שז.

[3] שם, עמ' שמג.

[4] שם, עמ' שיג.

[5] שם, עמ' שמד.