מהיכן מגיע האור?

                           מהיכן מגיע האור?

 

פעם, באפריל 2013, פרסמתי כאן מאמר בשם "על ימין ושמאל באמנות". יצאתי לדרך מטענתו של היינריך וולפלין, היסטוריון האמנות השוויצרי הדגול, שבספרו "מחשבות על תולדות האמנות" (באזל, 1940) טען כי, מרבית ציורי הרנסנס והבארוק מאשרים תנועת עיצוב ומבט משמאל לימין. מהיכרותי האוטו-דידקטית את תולדות האמנות, ידעתי שקיימת נטייה מקבילה, כמעט קבועה בציורי התקופות הנ"ל, למקם את מקור האור בצד שמאל של הציור, אך לא הבנתי מה שורש המוסכמה. מסתבר, שגם לוולפלין לא היה הסבר של ממש, מלבד הצבעה על "שורשים עמוקים, שורשים המגיעים ליסודות העמוקים ביותר של טבענו החושיי."

 

ועוד הרהרתי ב- 2013: "כשאנחנו מחברים בין תזת ה"משמאל-לימין" של וולפלין למוסכמת מקור האור השמאלי, אנו, אכן, תמהים: מה יש בו בצד שמאל שהוא משמש נקודת מוצא צורנית ותאוּרָתית בציור הרנסנסי-ברוקי? שהלא, מכל בחינה תיאולוגית נוצרית, זו הרלוונטית לציור הקלאסי המערבי, צד ימין הוא 'הצד הטוב' והוא שהיה ראוי לשָמֵש, לפחות, כמקור אור (במשמעותו הטרנסצנדנטית). ועובדה: המושג 'לשבת לימין…' הוא מושג חוזר ב'ברית החדשה' במשמעות של כיבוד שמימי, נשגב (וכמובן, שבמסורת היהודית הקבלית, שמאל הוא רע, ימין הוא טוב; וראו להלן). ושמא, כפי שמציעה לי רעייתי, מוסכמת הכתיבה הלועזית-אירופאית משמאל לימין היא-היא שהפנימה את ההרגל לראות דברים משמאל לימין? אולי. ואולי, משהו בתפקודו התפיסתי של המוח האנושי הוא שמסביר נטייה זו? שהלא, האונה הימנית במוחנו היא זו האחראית על היצירתיות והיא פועלת על צד שמאל שלנו. האמת, איני מבין מספיק בתחום."

 

מאוחר יותר, קראתי במקור כלשהו, שייתכן כי, המגמה להאיר ציורים מצד שמאל מקורה ביד הימין המציירת ובחשש שמא תטיל היד צלה על מושא הציור. כך או אחרת, התחלתי תוהה על שאלת מקור האור ותפקודו באמנות הישראלית.

 

לפני כל דבר אחר, ברור היה לי, שהאידיאל המקובל של "אור צפוני", בבחינת אור העדיף לציור (ובהתאם, מיקום החלונות בסטודיו לכיוון צפון), אינו תופס באמנות הישראלית: כאן, במזרח-התיכון, דרומית לדרום האירופי (איטליה, יוון, ספרד), שום אור צפוני לא יגאל את המבט מהעוצמה המסנוורת של האור המקומי התוקף מכל עבר. לכן, אצלנו, ציירים רבים המירו "אור צפוני" בציור בשעות בקר מוקדמות.

 

אך, מה בדבר מקור האור בצד שמאל? יצאתי לבדוק ומה שמצאתי עלה על כל המשוער. כי לא זו בלבד, שהאור הישראלי תוקף מכל עבר, ולא רק זאת שציירינו (ואני מתייחס כרגע לפיגורטיביים שבהם) הרשו לעצמם להאיר את מושאיהם מכיוונים שונים, אלא שהמגמה הישראלית נוטה להאיר את המצויר דווקא מצד ימין!

 

התחלתי עם המודרניסטים המוקדמים שלנו, כגון ראובן רובין, רק כדי להיווכח עד כמה נאמן היה הצייר הזה למוסכמת שמאל האירופית: דיוקן עצמי מוקדם מאד שצייר בצ'רנוביץ ב- 1914 (בגיל 21) ציית עד תום למוסכמה. ב- 1921, והוא עודו באירופה, צייר ראובן דיוקן עצמי החושף כפות-ידיים גדולות, והוא מואר מהכיוון הרנסנסי-בארוקי. דיוקן עצמי מ- 1924, שצויר כבר בתל אביב, סמוך לשפת הים, כבר כמו-מהתל בנו בתאורתו: החלון פתוח לרווחה מאחור (ומעט מימין), תוך שחושף את הים ואת הגמלים על החוף, אך האור ממשיך להגיע, משום-מה, מצד שמאל. כאילו טרם הסתגל רובין למפנה. רק מאוחר הרבה יותר, כגון ב"רביעייה ברחובות" מ- 1951-1950, המגלה את פנים-החדר עם כלי הנגינה לרקע תריסים גדולים הנפתחים אל נוף גבעות, או בציורי הרימונים שיצוירו ב- 1967 לרקע חלון רחב הנפתח אל כרם-זיתים, רק אז ינהר האור מהחוץ הבהיר קדימה ופנימה.

 

האמת היא, שבמרבית ציוריו המוקדמים שמר ראובן רובין אמונים למוסכמת שמאל. אך, בציוריו המאוחרים, שמשנות ה- 30 המאוחרות ואילך, הרשה לעצמו תאורת ימין ("נער מחלל", 1938; "תפילה בדומייה", 1942). ובין לבין, החריגים, בהם פיזר אור עליון ורך ("מרקדים במירון", 1924; "משפחה ירושלמית", 1924; "ילד תימני, 1930; ועוד). ברוב המקרים, האור העליון, במו שמימיותו, תרם שגב למראה המיוצג.

 

דומה, שהמודרניסטים הארצישראליים המוקדמים נקרעו בין הצו האירופי לבין נתוני האור המקומיים. קחו, למשל, את מנחם שמי: את הדיוקן העצמי שלו מ- 1924 מיקם בסמוך לחלון שמאלי, שממנו מגיע האור ומטיל צללים רכים בצד ימין של הפרצוף וכובע-הקסקט. עד כאן קלאסיקה. זו גם תאותר בדיוקן רעיית-האמן, רבקה, משנת 1923. אלא, שאת תמונת הוריו הקשישים, משנת 1922, דווקא האיר שמי מכיוון ימין-עליון, חרף צמד החלונות שמאחור. וכך, גם בדיוקן עצמי עם משקפיים, מ- 1930, בו קורן האור מכיוון ימין ויוצר קיארו-סקורו דרמטי. כמוהו, למשל, דיוקן "פועלת ותיקה" (מרים זבין) מ- 1939 המואר מימין. וכו'.

 

ודוגמא מודרניסטית-ארצישראלית אחרונה, נחום גוטמן: את הפלח והפלחית המפורסמים מ"מנוחת צהריים" (1926) האיר הצייר מכיוון ימין; את "יום חג בפרדסי יפו" (1927) האיר מלמעלה; את "רועה העזים הערבי" ואת "נשים ערביות ליד פרדס" (שניהם מ- 1927) האיר משמאל; את "מאלמת האלומות הערבייה" (1927) האיר הן מימין והן משמאל… ללמדנו, גוטמן – כמוהו כציירים מקומיים רבים בני תקופתו – אלתר מקורות אור כאוות נפשו בדין שפיעת האור המזרח-תיכוני.

 

מגמות ההפשטה המודרניות באירופה של שחר המאה ה- 20, ערערו על עצם הרעיון של כיוון אור אחד. שהרי, ריבוי זוויות המבט הסימולטאניות של הקוביזם אמר ריבוי כיווני אור, מה שניתן לראותו ב"העלמות מאביניון" של פיקאסו (1907-1906), ואפילו בציור פוביסטי דוגמת "שמחת-החיים" של מאטיס (1906). בציורים מופשטים יותר של השניים ושל אינספור ציירים אחריהם – עניין כיוון האור נגוז כליל, כאשר המשטח כולו מואר באורח אחדותי (וראו אצל זריצקי, שטרייכמן, רפי לביא וכו').

 

כזו, אכן, הייתה ההפשטה הישראלית שמאז שנות ה- 60-50: היא הטמיעה בתוכה את האור הישראלי באורח שוויוני. השאלה המסקרנת היא, כיצד התמודד הריאליזם הישראלי החדש (שמאז מחצית שנות ה- 80), זה הקרוי בפי "ציור הסתכלותי", עם שאלת האור שלנו? והנה, חרף הציפייה לאתר בציורי ישראל הרשברג, אבי האסכולה, ציות ל"חוק שמאל", ולו בדין הנאמנות לתאורת הציור הקלאסי, אנו מופתעים למצוא את הציור "דומם על שולחן" (1986) מואר מכיוון ימין, וכמוהו הציור "לשון-פרה" (1987) מואר אף הוא מאותו צד. אך, הנה, חמנייה יבשה אחת מוארת מימין, אחרת מוארת משמאל. תלמידו הבולט של הרשברג, ארם גרשוני, צייר את עצמו ב- 2009 מואר מימין, אך את הכרוב צייר ב- 2006 עם תאורה שמאלית. ציור יעה (2010 בקירוב) של ערן רשף מואר מימין, וכמוהו ציור פרי החבוש (2012). עירום נשי שצייר דוד ניפו ב- 2003 מואר מימין, דיוקן גלית פורר שצייר ב- 2003 מואר משמאל, ואילו את עצמו צייר ב- 2003 מואר מימין. בהתאם, ציורי פרחים באגרטל, שצייר מאיר אפלפלד בין 2008-2007, מוארים לחילופין מימין או משמאל.

 

זו התמונה: הציור הישראלי, מראשיתו ועד זמננו, השתחרר מהצו הרנסנסי-הבארוקי. האור בו מגיע מכיוונים שונים (יש שהאור הוא פנימי, בנוסח ציורי ארדון, למשל, ויש שהאור הוא אחורי, כגון בציורי מאיר פיצ'חדזה שבהם זיו זוהר באופק), כאשר ניתן לאבחן העדפה יחסית של תאורה מצד ימין! כך, מרבית דיוקנאותיו העצמיים של אביגדור אריכא מוארים מימין. האם התגלה לנו במפתיע אפיון "יהודי" בלתי מודע בציור הישראלי? בלתי סביר. ובכל זאת, כאילו המחיש הציור המקומי את הכתוב ב"זהר" (שמות, ב', פרשת תרומה):

"…ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. שהימין הוא האור, והשמאל הוא החושך. […] חמש מדרגות […] שנפרדו ונמשכו מאור הראשון […] וכולן מצד ימין, שכל חמש ספירות חג"ת נ"ה [חוכמה, גבורה, תפארת, נצח, הוד/ ג.ע] נמצאות בשליטת הימין, חסד."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: