Archive for אוגוסט 5th, 2018

אוגוסט 5, 2018

כוכב הגאולה

 

       לידת המשיח הישועי עמדה בסימן "כוכב בית-לחם", שהופיע ובישר לשלושה חכמי המזרח את הדרך אל האבוס ("מי הוא זה אשר נולד מלך היהודים? אשר ראינו את כוכבו אשר זרח, ובאנו לעבוד אותו."[1]). עוד קודם לכן, זיווג כוכב וישועה – לעם ישראל – עלה בחזונו של בלעם: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת." ("במדבר", כ"ד, 7) ובעצם, ההבטחה האלוהית לאברהם כבר עמדה בסימן כוכבים: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם…" ("בראשית", כ"ב, 17) מכאן, ש"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג הוא אך דימוי מתבקש ככותרת לחזון האוטופי של ההוגה הגרמני-יהודי, הגם שכאן אין עניינו גאולה לאומית, אלא הומניסטית-אוניברסאלית.

 

האמנות הישראלית אישרה אף היא את הדימוי של הכוכב המושיע, ומבחינה זו, הכוכב מצטרף למקורות האור המטאפיזיים של היצירה המקומית.

 

תחילה, כוכבי ההבטחה האלוהית לאברהם, שנוסחו בשחר המאה ה- 20 כהבטחה ציונית: אפרים משה ליליין עיצב ב- 1908 את אברהם ניצב סמוך לאוהלו, לרקע נווה-מדבר, אוחז בידו האחת במטה וידו האחרת על חזהו, נושא עיניו השמימה אל עבר פינה ימינית הזרועה כוכבים בתבנית תכשיט אורנמנטי-יוגנדשטילי יפהפה (מסוג תכשיט-הכוכבים שליווה, באותה שנה, את איורו של ליליין את משה רבנו המקבל את התורה). הבחירה בכוכבים אינה מובנת מאליה: הנה כי כן, בציורו את "ההבטחה" (1902-1896), העדיף הצייר ג'יימס טיסו נהרת אור מופשטת המתגלה לאברהם הכורע על ברכיו. אך, ליליין, בבחינת צייר ציוני מגויס, בחר במופע הכוכבים כמי שמקשר בתודעתו בין כוכב לבין מגן-דוד. שהלא, עוד ב- 1904 קישט ליליין את שמלתה של "בת-ציון" בכוכבי-מגני-דוד (שער "אוסט אונד ווסט", 19004). וגם באיוריו לתנ"ך במהדורת 1912 יעוצבו כוכבי השמים בתבנית מגני-דוד. ניתן, אכן, לקבוע, שליליין, אמן השמש הציונית הסמלית (זו הקורנת במזרח), הוא גם אמן הכוכב הציוני הסמלי, כוכב ההבטחה.

 

איור "ההבטחה" של ליליין כבר זווג בעבר עם ציורו של אבל פן באותו נושא.[2] אך, עתה, דומה שהצייר הירושלמי מתמקד בפסוק מ"בראשית" ט"ו, 5: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." אבל פן בחר לצייר את אברהם במבט קרוב הרבה יותר מזה של ליליין: אברהם הישיש נראה בחצי גוף, נושא את ראשו וכפות ידיו למרום הזרוע כוכבים לרוב. הקישוטיות היוגנדשטילית פינתה מקומה לריאליזם אוריינטליסטי, ובהתאם, גם הכוכבים אינם מסודרים בתבנית כלשהי. כך בהדפס-האבן מ- 1923 וכך בציור-הפסטל משנות ה- 30. אפשר, שמשמעותית העובדה, שהדפס-האבן של א.פן בנושא בריאת האדם (1923) אופיין בקרן אור עזה הנוגהת על אדם מתוך שמים זרועי כוכבים. דהיינו, בריאת האדם וההבטחה לאברהם – שתיהן בסימן הכוכבים, מה שמטעין את המסר הציוני של הציור הנדון בשגב נוסף.

 

כוכבים לא הרבו לככב באמנות הישראלית המאוחרת יותר. אהרון הראובני כתב את "לילות ירושלים" ב- 1916, אך תרגם את הפואמה ב- 1956 והיא ראתה אור באותה שנה מלווה באיוריו בשחור-לבן של זאב רבן. "עת כוכבי מרום יאירו/ אל מחוץ לעיר נצא;/ אל ויקום פניהם ימירו מקצה אל הקצה./ כן, עולם חדש יברא לו/ אל חדש, שובב, מזיק;/ מהעב, מהבל-מעלה,/ יגחך, חציו יבזיק." כך פתח הראובני את הפואמה.[3] וסיימה במילים: "כוכבים בורקים ממעל/ וקירות בתים רומזים;/ אפפונו על כל שעל/ הפלאים והרזים…"[4] ולאורך הפואמה כולה, בה חוזרים כוכבי הלילה, איירו תמונותיו השחורות של רבן על כוכביהם הקורנים מעל הנוף הלילי וצמד האוהבים. פלאיים ומסתוריים ככל שהיו כוכבים אלה, לא היו אלה כוכבי גאולה. כי, האמנות הישראלית, ברובה, התמחתה בייצוגי ההתפכחות המרה מהבטחת הישועה של הכוכבים.

 

לרקע העשן המתאבך מאפר השואה, קשה היה להמשיך ולדגול בכוכב הגאולה המטאפיזי. וכך, מרגע שמרדכי ארדון "כיבה" את השמים בציוריו ממחצית שנות ה- 40 ואילך – קרעי עננים, קרעי גווילים, כוכבים אדומים וסימני שבר קבליים גדשו את רקיעיו. כך בטריפטיכון "מיסה דורה" מ- 1958, ועוד. ב"האוהל הכחול" מ- 1959, הכוכבים שמסביב לחרמש-הירח, הללו המאירים את מחנה האוהלים למטה, מעוצבים בצורת מגני-דוד, שהם כבר תזכורת בלתי-נמנעת ל"טלאי הצהוב". אך, גם כשכוכבי ארדון קורנים מתוך עיגולים ("בים האדום", או "שמים מעל דימונה", שניהם מ- 1961, או "ונוס בבאר-שבע", 1962, ועוד) הם זוהרים מתוך חורבן שמימי. עיי הרקיע הללו ישלטו בציורי ארדון עד שלהי שנות ה- 80.

 

עתה, כבר ידעה האמנות הישראלית את כוכבי האֵבל של משה גרשוני. תחילה, ב- 1970, רק סימן את ארבע פינות דף-המחברת המשובצת באמצעות ארבעה "כוכבי" לֶטֶרסֶט שחורים ולבנים, או ש"מסגר" באמצעותם את הדף לאורך ארבעה פאותיו, כמי שמגדיר את מרחב יצירתו. אלא, שכעבור כ- 20 שנה, 1993 למען הדיוק, יצר גרשוני (בסדנת ההדפס ירושלים) תחריטים גדולי מידות, צהובים כליל, ובפינותיהם הדפיס "כוכב" שחור בצורת-מגן-דוד, המוקף ב"הילה" (המזכירה את הכתם שהותירה קוביית המרגרינה הנמסה בעבודתו מ- 1970). עתה, הצהוב כבר אזכר את הטלאי הצהוב, וכמוהו הכוכבים השחורים, שקישרו בין הטלאי הצהוב לבין כיבוי האורות השמימי. שורש התחריטים הללו בסדרת ציורים (צבעי זכוכית ושמן על נייר אורז ספוג בלכה), משנת 1987 ("לילות ירושלים", קרא גרשוני לסדרה, וככל הנראה מבלי הכר את "לילות ירושלים" של א.הראובני/ז.רבן) בהם כבר הופיע כוכב/מגן-דוד שחור על רקע צהוב. מה שלא מנע מגרשוני, סביב 1990, שידוך כוכבים שחורים עם צלבים קטנים המרחפים מעל "נופי" שריפה אפוקליפטית. כי צלב הייסורים הנוצרי אומץ אף הוא למסכת הסבל האישית-קיומית-לאומית-שואתית.

 

באותה עת, כבר הביאה אביבה אורי לשיא את רישומיה וציוריה בנושא כוכבים מתפוצצים, אלה שגובשו לאורך שנות ה- 70. עוד ועוד גופים קוסמיים התפרקו והתרסקו ברישומיה, ומהם צנחו ציפורים מתות אל בורות-קבר (רישומי "רקוויאם לציפור"). על רקע מורבידי ונואש זה של ייצוג כוכבים באמנות הישראלית, בלט טיפולו האחר של מיכאל סגן-כהן בנושא כוכב הגאולה. כאשר צייר את עצמו ב- 1980(אקריליק על פח וקולאז') כצללית אדומה ומעליה מיין כוכב גדול מוזהב – לא היה זה ביטוי של אדם נואש, הגם שהציג עצמו כ"איש צללים". אך, עצם הבחירה בהזהבת הכוכב סימנה מה שכבר ב- 1977, בספר המתוות של סגן-כהן, כונה במפורש "כוכב גאולה". על כך פירט אמיתי מנדלסון:

"בגישושיו הראשונים אחר סגנון מקורי הגיע סגן-כהן לרעיון הציור בשישה צבעים. המפגש המושלם של ששת הצבעים הללו מצא את ביטויו החזותי בספרי המתווה שלו ובעבודותיו בצורת מגן-דוד. סגן-כהן קרא לו 'כוכב הגאולה' על שם ספרו הידוע של ההוגה היהודי הגרמני פרנץ רוזנצווייג שראה אור בשנת 1921. […] כוכב הגאולה המתואר בו בנוי משתי מערכות של שלוש צלעות כל אחת, המקיימות ביניהן יחסי גומלין: עולם-אדם-אלוהים; התגלות-בריאה-גאולה. […] סגן-כהן הקביל את שלושת צבעי היסוד לשלושת היסודות הראשונים [כחול, צהוב ואדום/ג.ע]: עולם-אדם-אלוהים, ואת שלושת הצבעים המשלימים [כתום, סגול וירוק/ג.ע] ליסודות הנלווים: התגלות-בריאה-גאולה.[…] השימוש הראשון שעשה בסכמה זו ביצירת אמנות היה בציור 'משה' מ- 1978-1977. […] באופק מצויר המראה שבחר סגן-כהן לתאר: מפת ארץ-ישראל נתונה בתוך 'כוכב הגאולה' הצבוע בששת הצבעים. רוזנצווייג טען […] שארץ-ישראל היא ארץ של כיסופין שאינה אמורה להתממש כקניין שאוחזים בו ונוחלים בו. רעיונותיו אלה השתלבו עם העניין הרב שמצא סגן-כהן בדמותו של משה ועם מצבו הוא, כישראלי הצופה על הארץ ממרחק."[5]

 

אך, מי שאימץ את רעיון "כוכב הגאולה", כרעיון אישי-קיומי-תיאולוגי, היה אברהם אופק בשנת חייו האחרונה, 1989. שעתה, בשלב סופני של מחלתו הקשה, יצר אופק את סדרת ציורי "מחפש כוכב":

 

read more »