קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

יה ירח, מה עשית

 

                        

ארץ שמש היא הארץ הזאת; שמש עזה, קופחת, מסנוורת, לעתים – קשה מנשוא. אנו יודעים: אורה החריף של השמש לא חדל להטריד/לאתגר את אמני ישראל עוד מאז ימי העליות השנייה והשלישית ועד לימינו (צילומי דליה אמוץ, ציורי מיכאל גרוס ואליהו גת, פסלי דני קרוון ויגאל תומרקין של הבטון וכו'). ואפילו בגלגולה המאוחר ל"שמש שחורה"[1], כשסימְנה אֵבל, עדיין החזיקה השמש בשרביט האקלים של האמנות המקומית. פה ושם צוירו אצלנו נופים ליליים – החל בליאופולד קראקוור של 1926, המשך ביוסף הירש וכלה במאיר פיצ'חדזה של שנות ה- 90 והאלפיים, אלא שמקור האור האפלולי לא היה מוגדר. לעומת זאת, שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2]

 

מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3]

 

ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… אינספור משמעויות יוחסו לירח: לידתו מחדש (שהנצרות מצאוה בו אות לתחיית ישו), זיהויו עם כסף (להבדיל מהזהב של השמש), זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות:

"וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."

 

לא התפלאנו אפוא למצוא בציוריה היונגיאניים של טרודה קרוליק (1976-1900) משנות ה- 70-60 הידרשות חוזרת לדימוי הירח:

"קודם כל, הארכיטיפ של הירח, האחראי על צורת היסוד בציוריה של טרודה קרוליק ועל תכנים רבים ('לונה', 'ראש ירח', 'שמש אדומה, חרמש הירח וכוכבים במעגל', 'מעגלים, שמש וחרמש הירח', ציורי הסהרוריות ועוד): הירח הוא תחום הלילה, תחום הרע. הירח מסמל את העולם הדמוני של החשיכה. הירח הוא כוח מושחת המזוהה עם הנשי, הפאסיבי והקר. הירח הוא תת-ההכרה האפלה המולידה את ההכרה הבהירה, הנקבי המוליד את הזכרי. ארכיטיפ הירח הוא ארכיטיפ של היריון, הירח מעובר בשמש."[5]

 

בהתאם, גם בציוריו של דוד רקיע (2012-1928), שהיה שבוי במיסטיקה קבלית, נמצא תכופות את הירח כשהוא משולב בחזיונות קוסמולוגיים-תיאולוגיים.

 

לאור כל האמור ובצֵל שלל המקורות האזוטריים הנלווים לו, אנו פונים אל תולדות האמנות הישראלית, וראשית כל, אנו פוגשים ב"קידוש הלבנה", חיתוך העץ של ראובן רובין מתוך סדרת "מבקשי אלוהים" (1923): מימין, ניצב חסיד מתפלל, המַפְנה גבו באימה אל הירח המלא המאיר מעליו. משמאל, נראים מגבם צעיר וצעירה עירומים החבוקים מול שני אוהלים וקומץ ביתנים ונוכח סירת מפרש המיטלטלת בים סוער. בין החסיד המבועת לבין הארוס של הצעירים מלבלבים פרחים. תמונה עתירת סער ואימה, בה ניגודי השחור-לבן טעונים בתחושות טרנסצנדנטיות הרות-גורל. זהו ציור ציוני ו"דתי" גם יחד, המעמת את הטקס היהודי המסורתי של ברכת הלבנה (סמל למחזוריות השפל והגאות של העם היהודי, שעתיד להיגאל כשם שהירח עתיד לשוב ולהאיר כשמש) עם עלומי החלוצים והארוס של החיים החדשים בארץ ישראל. שני האוהלים ממוקמים במרכז התמונה בבחינת מוקד למתח הדו-ערכי, עת מעליהם מתנגשים סירת הנדודים (שנידונה לסער ההיסטוריה) והירח המלא כהתנגשות של אתמול (הנדודים) ומחר – הלידה מחדש (מולד הירח וניצת הפרחים).

 

המסתורין והאימה המיוחסים לירח (אורי צבי גרינברג: "אימה גדולה וירח", 1924) מצאו ביטויים גם בציוריו המוקדמים של נחום גוטמן: בציורו מ- 1926, "רועה העזים הערבי", הזדקר הערבי בצדודיתו כישות מיתית מארץ לשמים, לרקע ירח ושמש בו-זמניים המסמנים "לא יום ולא לילה", דהיינו שעה גורלית. מאוחר יותר, באיורים לאגדות מאת ח.נ.ביאליק, שילב גוטמן במסתורין הלילי את הירח המלא או את החרמש. ולא במקרה, גם תלה אותו בשמי צפת: ב- 1931 היה זה ירח מלא מעל התחריט – "צפת בליל ירח"; ושוב, חרמש הירח מימין להר מירון בציור "רימונים בצפת", 1949. כמו תפקד הירח כאטריבוט צפתי בהקשר היותה "עיר המקובלים".

 

אמני העלייה מגרמניה נשאו עמם משיכה מיוחדת לירח, ולו בדין זיקתם ללֵיליות. כך, כבר בחיתוכי העץ המוקדמים של יעקב שטיינהרדט, בשנים 1912-1911, עיצב האמן את "עיר-הצוק" ואת "אוהבים" ועוד לרקע חרמש-ירח. בחיתוך העץ, "המוות" (1918), נראה ששלד סמוך לקבר וצלב ולרקע חרמש-ירח. ב- 1919, בחיתוך העץ "ברכת הלבנה", יהודי עיירה מתפללים מתחת לירח מלא. הירח לא הרפה מיצירת שטיינהרדט: השדים הגרוטסקיים שלו מ- 1922 ומ- 1950 הופיעו לאור חרמש-הסהר; דמותו של מתפלל בסדרת "תהילים" מ- 1952 עוצבה מתחת לאורו הדואלי של ירח מלא וחרמש; וגם חיתוך העץ של "עץ מת" מ- 1960 עוצב לרקע ירח מלא.

 

איזה מין ירח הוא הירח השטיינהרדטי? תמיד, ירח של חרדה, ועל פי רוב, הוא מבשר רָעות. זהו ירח גורלי העוטף באור-הרה-אסון את הקיום האנושי והיהודי.

 

תפישה קרובה-משהו מוכחת בסדרת ,בראשית" – 7 ציורי גואש וקולאז' של שלום (זיגפריד) סֶבָּא מ- 1945-1944. כאן, לרקע חודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה וימי שיא השואה, עיצב סבא את הבריאה בסימן ירח טראגי ואסוני: "האור הראשון", כפי שנקרא הציור הפותח, קורן באפלה מתוך עיגול שמימי, שחרמש בהיר בתוכו (מעין ליקוי-ירח), והוא מוקף גופים קרועים. ציורי "אדם (טיט)" ו"הולדת חווה (לילה)" – שניהם לאור ירח. כאלה הם גם ציורי בני-הזוג ב"גן-עדן" וב"הגירוש". רוצה לומר, שלום סבא עיצב בריאת עולם בסימן קטסטרופה ואימה, שעה שהמיר את "ויהי אור" הופע והאופטימי של ספר "בראשית" בחשיכה ובאורה הקלוש של הלבנה.

 

כזה היה מסלול התאורה המאגית שלאורכו נע גם מרדכי ארדון: בציורו מ- 1951, "ילד עם שעון-קוקייה", חרמש-ירח מאיר את השעון שמתוכו מתעופפת ונסה הקוקייה, עת מימינה מסתבכים חוטי המנגנון סביב הסהר, שעה ילד תם יושב ומצייר ציפור. ב- 1959 תלה הסהר החרמשי מעל ציורי מחנה אוהלים ("האוהל הכחול") ועל "מעברה", כמו גם בציור "ירח מעל אילת" (1959), או "שמים מעל דימונה" (1961) ועוד, כולל הטריפטיכון "מחווה לירושלים" (1965). אפילו כשצייר ארדון ב- 1968 את "השכם בבקר באביב", הוא בחר לתלות את חרמש הירח מעל הנוף.

 

כל ירחיו של ארדון נוצְרים באורם זיכרון טראגי של השואה. בכולם צפונה מטאפיזיות טראגית של קטסטרופה שהייתה ו/או קטסטרופה שעלולה לשוב. כי כזה הוא הירח באמנות הישראלית. ולכן, נמצא את החרמש מזווג עם השמש (פעם נוספת, זמן הגורל שהוא "לא יום ולא לילה") בציורי העקידות והקורבן של משה קסטל משנות ה- 40; ולכן הגוף השמימי העגול – ספק ירח ספק שמש שחורה – הקורן מעל ומימין לחיה הארכאית המכונפת בציורו של משה טמיר מ- 1963 – "המבשר".

 

ברם, אין להגביל את המאגיה הירחית לציור הארצישראלי המוקדם. שהרי, זכורים אולי לקורא(ת) דברים שנכתבו לא מכבר באתר זה בהקשר לציורי לארי אברמסון:

"…ומתחת לריבוע, החרמש השחור: זהו החרמש שהיה לבן, ירח צעיר שהאיר בשנות ה- 80 המאוחרות את ציורי "מה יפים הלילות" (בכנען…), שעה שבקע כלהב-שברייה מתחת לריבוע השחור, או מעל לקורה אופקית, או בקצה ענף, תוך ששב וסימן לילה, סהר מוסלמי וסכנה (חרמשו של מלאך המוות…), מכשיר את הקרקע לירח הדיאבולי המלא והעגול של "לילית" ו"אגרת" – אימהות השדים (2000)."

 

והוסיפה גנית אנקורי על הירח בציורי אברמסון:

"…הבבואה הנשקפת מאורו המושאל, המחזורי, כרוכה בכוחות הקמאיים של הים והנשיות, הגאות והשפל, הביוץ והפריון. בסדרת עבודות חדשה מצייר אברמסון את עוצמתה האפלה והמהפנטת של לילית כירח מלא ובוהק […]. היא מוקיעה את הסדר הנזירי שהגדיר הריבוע השחור ומתפרצת כמפץ גדול, כחומדת זרע וכבוראת שדונים. […] בסדרה 'עדי ראייה' (2000) צמדי ירח מופיעים כזוגות עיניים בוהקות או, לחילופין, כחורים שחורים. […] הם דומים לחורי הצצה שמזמנים הנאה סקופופילית אסורה, או חדירה, שהיא בגדר טאבו…"[6]

 

קישור הירח לארכיטיפ הנשי, אף לטירוף ולכאן/עכשיו הישראלי נעשה ב- 1976 בידי תמר גטר בעבודתה הצילומית-מילולית בנושא כוכבה לוי, גיבורת המתקפה הטרוריסטית על מלון "סבוי", תל אביב 1975. כשהיא עוקבת אחר התיעוד הטלביזיוני את דמות כוכבה לוי, גטר הפכה את כוכב(ה) ללונה, תוך שמצטטת מתוך התסריט של "פיירו המשוגע", סרטו של ז'אן-לוק גודאר (כידוע, פיירו, הליצן העצוב, מוכּר כידידו הקרוב של חרמש-הירח) ומביאה שורת הגדרות מילונאיות למונחים דוגמת "לונה" (אלת הירח הרומאית) ו"לונטיק" (סהרורי, מטורף, הוזה, שוטה) וקרוביהם הלשוניים.

 

אצל משה גרשוני הופיע דימוי הירח ב- 1986 בצורת סהר בשרני – אדום או שחור או לבן – מלווה בכוכבים (מגני-דוד) שחורים ואדומים, כתמי דם, סימני שאלה ורקפות נובלות. הייתה זאת סדרת "במראה ובחידות" (שיָנקה מ"שירים רציניים" של ברהמס, המבוססים על פסוקים מתוך "האגרת הראשונה אל הקורינתים"), שהתגלגלה גם לציורי "לילות ירושלים", בהם כבר ניתן לזהות את הסהר והכוכב כסמל האיסלם. בכל גילוייהם, ירחיו החרמשיים של גרשוני מייחלים לגאולת האהבה מתוך זוועות הקיום הגיהינומי של אש ודם. בכל גילוייהם, הירחים הבשרניים הללו עורגים לרוחני הטרנסצנדנטלי.

 

אך, היה זה מיכה אולמן שהפך את הירח לגיבור של ממש ביצירתו מהשנים 1995-1994, עת יצר את שלוש עבודותיו בסדרת "ירח", שתוארו על ידי מרדכי עומר כך:

"'מולד' (1994) – פסל סביבתי גדול (שקוטרו 16 מ') […] בכיכר שבחזית Schloss solitude, אחוזת ארמון מהמאה ה- 17 המרוחקת כחצי שעה בלבד מהעיר שטוטגארט. […] אולמן חצב 28 גומחות באבני המרצפת של הכיכר, וגומחות אלה – יחד עם גומחה חסרה המייצגת את המולד, שבוׄ הירח אינו נראה כלל – יוצרות עיגול המסמן את מסלול הירח במחזורו בן 29 הימים, בין מולד למולד. […] קו היפותטי הנמתח בין מרכז העיגול ('הארץ') לבין הגומחה המציינת את הירח במילואו, מצביע במדויק לעבר ירושלים […]. עבודת הירח השנייה היא 'ספלולים' (1995), פסל סביבתי נוסף שהקים אולמן במצפה-רמון, בשיתוף עם עזרא אוריון. […] שני סלעים, בכל סלע חצובה שקערורית בצורת חצי כדור […]. השקערורית הגדולה מתאימה בגודלה לכדור-הארץ והשקערורית הקטנה מסמנת את הירח […]. שקערורית כדור הארץ נוטה אל השמש בזוויתה החורפית ושקערורית הירח פונה אל השמש בזוויתה הקיצית, וכך רושמת בהן השמש, מדי יום ביומו, את מופעי הירח. בין 'מולד' שבשלוס-סוליטוד בגרמניה לבין 'ספלולים' שבמצפה-רמון, נולדו 29 רישומי הירח […] בטכניקה אחידה של צבע טמפרה וחול אדמדם, שהונחו על הנייר במגע אצבעות ישיר."[7]

 

ואציין, לסיום, עבודת וידיאו של בתי, עדן אורבך עפרת, שהציגה ב- 2007 בגלריה "נגה" מיצב-וידיאו בשם "לונה", שתיאורה מובא להלן:

"חלל חשוך. 8 חביות גדולות ניצבות על הרצפה בחלל החדר. כל חבית מלאה מים המשקפים על פניהם ירח מלא. על התקרה מוקרנת הקרנת וידיאו המגלה רשת קורי עכביש ודמותה של עלמה המטפסת במעלה הקורים בניסיון להגיע לירח המאיר במרכזם. משמצליחה העלמה להגיע לירח, נעלמת דמותה בתוכו, עת הירחים המוקרנים בתוך החביות משתנים במקביל והופכים לעין, אשר הסהר שבמרכזה מתגלה כאישון בעל מראה חולני. העין שבחביות מעפעפת קלות, נעצמת ונעלמת אט-אט, עד כי פני המים שבחביות נותרים שחורים וריקים. עתה, מתוך הירח המוקרן עדיין על התקרה מגיחה עכבישה שחורה וגדולה, המשוטטת קמעה על רשת הקורים עד כי ההקרנה כולה משחירה ונמוגה בהדרגה. המטפסת מטפסת אל לונה. מטפסת אל הירח שהוא עין. עין של מי? שמא עינה העצמית של המטפסת. ואולי, עין אחת מתוך שמונה עיניים של אשת-עכביש טורפת, טרנטולה האורבת מעל? טיפוסה של אמנית אל עצמה, מבט עצמי שהוא גם אובדנה. אישור עצמי שבשלילה עצמית? היא מטפסת. מטפסת על קור-העכביש כאותה אָרָכְנֶה מיתולוגית, אמנית הטוויה המהוללת שאָתֶנָה הפכה לעכביש התלוי על חוט. עוד רגע קט ותגיע. עוד רגע קט ותראה. עוד רגע ועינה תיעצם, ועמה שמונה עיניים, עיני עכבישה, המקריבה והקורבן."[8]

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "הציורים השחורים", 2011, בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] ראה: גדעון עפרת, "אור פיזי ואור מטאפיזי באמנות הישראלית", 2011, בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[3] C.G.Jung, Mysterium Coniunctionism, Trans. R.F.C.Hull, Princeton University Press, 1977.

 

 

[4] שם, עמ' 135.

[5] גדעון עפרת, "המנאדלות של טרודה קרוליק", קטלוג תערוכה במוזיאון יד לבנים, פתח-תקווה, 1979. ללא מספרי עמודים.

[6] גנית אנקורי, "גופים של ידע: ציוריו של לארי אברמסון", בתוך קטלוג תערוכת ,"לארי אברמסון: מקרה לילה", מוזיאון חיפה, 2001, עמ' 28.

[7] מרדכי עומר, "מיכה אולמן: 'ראה והתקין צורת לבנה', בתוך קטלוג לתערוכת "מיכה אולמן: ירח", מוזיאון תל אביב, 1996, ללא מספרי עמודים.

[8] דף מידע מטעם גלריה "נגה", תל אביב, מארס-אפריל 2007.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s