הערה קצרה וכואבת על הציור "מאין מקום"

 

 

 

ב- 2016 בקירוב צייר אסף בן-צבי ציור הנושא בראשו את המילים – "מאין מקום". המילים רשומות בכתב-יד לבן ועבה על פני משטח ירוק, הקובר מתחתיו טקסט סמוי, בלתי ניתן לפענוח (ספק טקסט "סודי" ומחוק וספק ציור קודם שהאמן לא עוד חפץ בו). בתחתית הציור, על פני שטח ירקרק-בהיר, וכאנך ל"מאין מקום" האופקי, רשם בן-צבי במכחול שחור (הגובר על לבן) – "אין סוף". עוד יצוין דימוי של גוף שחור מופשט, המוטל לתוך המשטח הירקרק ואשר במאמץ רב של הכושר המדמה ניתן לזהותו כדמות אדם.

 

ציור מסתורי ומאתגר.

 

את הציור "מאין מקום" ראיתי בתחילת 2017 בתערוכתו של אסף בן-צבי בגלריה "גורדון" שברחוב הפלך, סמוך ליפו. האם הייתה זו המילה "מקום" שמשכה אותי, או שמא הייתה זו החידתיות של הציור? כך או כך, צילמתי אותו ושמרתיו על "שולחן העבודה" של מחשבי. עכשיו, שעות ספורות בטרם יחליט בית-המשפט אם לקבל או לפסול את עדותם של נאשמי ההצתה בדומא, 2015, הציור קורא לי, ואיני יודע על שום מה.

 

אנחנו זוכרים, אנחנו תמיד נזכור: 2 ביולי 2014: הנער מוחמד אבו ח'דיר, בן ה- 16, נחטף סמוך לביתו בשועפת בידי קבוצת יהודים, נלקח ליער ירושלים ונשרף חיים. שנה לאחר מכן, ב- 31 ביולי 2015, השליכו "נערי גבעות" בקבוקי תבערה על שני בתי מגורים בעיירה דומא. כתוצאה מהשריפה, נספו בני הזוג סעד וריהאם דוואבשה ותינוקם בן השנה וחצי, עלי סעד. אחיו בן הארבע, אחמד, נפצע קשה.

 

מה הקשר לציורו של אסף בן-צבי?

 

תחילה, אני תר אחר מקור הביטוי "מאין מקום" ומוצא אותו ב"ירמיהו" ז, פסוק 32:

"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא ייאמר עוד התופת וגיא בן הנום, כי אם גיא ההריגה וקברו בתופת מאין מקום."

 

אסף בן-צבי הוא צייר ירושלמי, ובדומה לירושלמים רבים (בהם המחבר, המתגורר ממש מעל גיא-בן-הנום), הוא מודע היטב למיתוס האפל האופף את הערוץ המשתפל מתחת לסינמטק הירושלמי ומזרחה. וכשהוא רושם במכחולו, "מאין מקום", הוא זוכר את פולחני הקרבת הילדים, קרי – שריפתם – וקבורת המוני שרידיהם בתופת "מאין מקום", כלומר מחמת כמות קורבנות-האדם. כל שנשאר הוא לקרוא ב"ירמיהו" את השורות שלפני ואחרי הפסוק הנ"ל:

"…כי עשו בני יהודה הרע בעיני נאום ה' […] ובנו במות התופת אר בגיא בן-הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי."

ולאחר מכן, העונש משמים:

"והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול שון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהייה הארץ."

 

ציורו הנדון של בן-צבי מגיב לזוועות שריפת הפלסטינאים בשנים 2015-2014. בהקשר זה, הכתם השחור בציור יובן כגופה מפוחמת. המילים "אין סוף" מגיבות לגודש הקורבנות הנשרפים על מזבחות גיא בן-הנום (עד כי אין מקום לקבורתם) ועל מזבחות השנאה ביהודה דהיום, ובה בעת, מהדהדות את מושג האינסוף התיאולוגי ואף הקבלי – בבחינת ציון מקור נעלם ובלתי ניתן לתפישה בשכל האדם.

 

על כל השאר אין אלא לשתוק, גם כשהלב מתפוצץ.

 

ידועים לי שני אמנים ישראליים בלבד שהגיבו ביצירתם לפשע הצתתם של פלסטינאים תמימים: אסף בן-צבי וישראל רבינוביץ.

 

אני ממתין להחלטת בית-המשפט.

 

נ.ב.,

מספרים לי, שבוגרת "המדרשה", רונית צתרי, הציגה ב- 2017 עבודת וידיאו שצילמה ביער ירושלים במקום-הפשע. עוד צדקת.

 

 

 

על עוד ציור אחד של גרשם שלום

          

כולנו שמענו וקראנו על "מלאך ההיסטוריה" (1920), ציורו של פאול קליי, שאותו הוריש ולטר בנימין לחברו הטוב, גרשם שלום. המלומד הירושלמי כתב וחקר את הציור, שהיה תלוי בדירתו לאורך עשרות בשנים, עד שהעניקו למוזיאון ישראל, וכל אינטלקטואל מצוי חייב להתייחס אליו במוקדם או במאוחר.

 

מעטים שמעו או קראו על ציור נוסף שהיה תלוי בדירת משפחת שלום בשכונת רחביה. זהו דיוקן ליצני, דמוי מסכה מוזרה, שמעוררת חיוך ואימה בה בעת, מעוצבה כולו בתצורות עגולות. ה"מוקיון" (או ה"לץ") צויר בשנות ה- 40 בפסטל (בגוונים פוביסטיים) בידי טרודה קרוליק. ברצוני לספר מעט על הציור הזה.

 

את פרופ' שלום הכרתי לראשונה בראשית שנות ה- 70 בבית חותני דאז בשכונת רחביה. הייתי אז דוקטורנט צעיר ומרצה זוטר באוניברסיטה העברית. הוא, גרשם שלום, כבר היה אגדה באוניברסיטה ומחוצה לה, בארץ ובעולם. לחצנו ידיים בנימוס, לא יותר. מאוחר יותר, משנישאתי לעליזה אורבך, למדתי עד כמה היה כרוך גרשם שלום אחר צילומי הדיוקן שלו, שאותם צילמה, ושבתמורתם העניק לה הפרופסור היקה את ספריו עם הקדשה. מכאן המדף בספרייתי, הקורֵס תחת ספרי גרשום שלום. באותן נסיבות, נקלעתי פה ושם למפגש חטוף עם חוקר הקבלה הנודע, אם בדירתנו ואם בדירתו שברחוב אברבנאל 28, וזכור לי כיצד דחה בנימוס תקיף את כוונתי להעניק לו ספר מספריי בטענה (שלימים, למדתי עד כמה מפורסמת היא בקרב חוקרים וביבליופילים) שהוא מקבל לספרייתו אך ורק אותם ספרים מסוימים שעליהם הכריז ברשימה שפרסם ברבים (ספרים, שמחירם האמיר ביותר, כמובן, בגין פרסום זה…).

 

השלמתי עם גורלי, עד לאותו יום ב- 1979 בו הוזמנתי על ידי ד"ר שלמה קרוליק, ידידו של שלום, לכתוב מאמר לקטלוג תערוכת ציורים של רעייתו ז"ל, טרודה קרוליק (1976- 1900 – ארכיטקטית וציירת, שהייתה תלמידתו של אריך הקל, האקספרסיוניסט הגרמני הנודע), תערוכה שתוצג ב"בית יד לבנים" בפתח-תקווה (כיום, מוזיאון פתח-תקווה). ביודעי על אודות הקשר האינטימי של בני הזוג קרוליק עם ג.שלום, מאד נזהרתי בכתיבתי, ובפרט שביססתי את פרשנותי על תורת הארכיטיפים של קארל יונג, זו המשיקה למיסטיקות ומיתולוגיות למיניהן. לטקס פתיחת התערוכה לא הגעתי, אך כפי שנאמר לי, פרופ' שלום, שנשא את דברי הפתיחה, לא התפעל מדי מפרשנותי, אף הסתייג ממנה, הגם שעודני עומד מאחוריה עמידה איתנה.

 

במכתב מ- 30 לאוקטובר 1979, למחרת פתיחת התערוכה, כתב לי ד"ר קרוליק:

"ועוד פעם לגבי ה'התקפות', כביכול, של חברי גרשם שלום עליך: שאלתי את […] ואחרים אם הם קיבלו הערותיו על ספקותיו לגבי הפירוש שלך, או יותר נכון של יונג, בנוגע לזהותו של המוקיון עם ה- trickster כהתקפה, וכולם שללו את זאת. הוא אמנם הזכיר אותך וחיפש אותך בין קהל המבקרים ('איפה הוא?' – עם החן וההומור שלו). למעשה, הוא הסיק את מסקנותיו מתוך המוקיון שלו [הציור של טרודה קרוליק שהיה תלוי בדירת מש' שלום/ג.ע], עליו הוא אמר כשראה אותו בפעם הראשונה אצלנו: 'Das bin ich', זה אני, ואשתי נתנה לו אותו במתנה. וברור שהוא כלל את זה בנאומו, והקהל צחק. מה שהוא לא ראה – ואתה כנראה כן ראית – היו אותם המוקיונים האחרים, הדמוניים, הדו-פרצופיים (במובן האמיתי של המילה) שאינם בתערוכה. ואם יונג כותב, כפי שאתה מצטט, שאותו המוקיון – ה-trickster – הוא גם מבשר את המשיח, את הגאולה, הרי זוהי כל הדיאלקטיקה האימננטית, הטוב הנברא מהרע, הלבן מהשחור וכו', הנושא, הבעיה הנצחית בה גם נאבקת אשתי ביצירותיה."

 

כיום, דומני שבכוחי להבין את פשר סירובו של גרשם שלום לפרשנותי היונגיאנית את ציור "המוקיון" של טרודה קרוליק. על זיקתו של יונג לתורת הקבלה נכתב לא מעט. יונג, שהואשם על ידי בני זמנו בגנוסטיקה, ביסס לא מעט מפרשנויותיו הפסיכואנליטיות לאלכימיה על סמלים ואידיאות קבליים, וזאת חרף התבטאויותיו האנטישמיות החמורות (אשר די בהן בכדי שגרשם שלום ירחיק את עצמו ואת הספרות הקבלית מקרל יונג). כך, למשל, ראה ביחסי ספירות "מלכות" ו"תפארת" ביטוי ליחסים ארכיטיפים של אם-בן. במכתב שכתב יונג ב- 17 בפברואר 1954 לכומר, אראסטוּס אֶוָונְס, הוא ביטא את התלהבותו ממפגשו הראשון עם הסמלים הקבליים של "שבירת הכלים" ו"תיקון העולם":

"בנתיב הקבלה הלוריאנית, מפותח הרעיון המרשים, שתעודת האדם היא לשמש עוזרו של אלוהים במאמץ לתיקון הכלים שנשברו כאשר חשב אלוהים לברוא את העולם. רק לפני שבועות ספורים, נתקלתי בדוקטרינה מרשימה זו המעניקה משמעות למעמדו הנעלה של האדם בזכות האינקרנציה. אני שמח שביכולתי לצטט לפחות קול אחד התומך במניפסט הבלתי רצוני שלי."[1]

 

גרשם שלום לא אהד את הפרשנות הפסיכואנליטית של יונג לתורת הקבלה. נזכיר, שבכנסי "אראנוס" לחקר הדתות, שהתקיימו מאז 1933 בשווייץ, מפגשים בהם נכח והרצה גרשם שלום, השקפתו המיתית-סימבולית של קרל יונג היוותה מוקד להתקפות מלומדים. בה בעת, נציין את ההפניה שמפנה ג.שלום לטקסטים של ק.יונג, וזאת במסגרת מחקריו של הראשון על דמות הגולם או על מושג הצדיק.[2]

 

למי התכוון אופק בדיוק?

                          

 

את הסוד הזה של אברם אופק שמרתי במשך עשרות שנים מתוך נאמנות להבטחתי לו שלא לגלות. זמן לא רב קודם מותו הוא לחש לי את שם האיש, ועתה – לרגל התערוכה במוזיאון תל אביב, אני חש, שחובי לזיכרון התרבותי הישראלי – ולו גם לסערותיו בכוסית מים דלוחים – גובר על ההבטחה ההיא.

 

ובכן, אנחנו ניצבים בשער אוניברסיטת חיפה מול הקיר השמאלי, אחד משני הקירות הארוכים (כ- 30 מ' כל אחד) המרכיבים את ציורי הקיר – "ישראל: חלום ושברו". אנחנו חוזרים לשנים 1988-1985, התקופה בה כבר היה אברהם אופק פרופסור בחוג לאמנות-יצירה באוניברסיטת חיפה, אך מקדיש את רוב זמנו להכנת וליצירת האפוס הציורי הגדול שלו, צוואתו הרוחנית.

 

במרכז הקיר השמאלי אנו צופים בהר, המורכב כולו מדמויות אנושיות עם דגש על פרצופיהן, כולן רשומות בשחור-לבן. הדמויות מיוצגות בקריקטוריות, רובן מקיאות, והן מלוות במילים בלטינית. בראש ההר ניצבת דמות (בעצם, יותר צללית של בובה דחלילית) המניפה זרועותיה לצדדים, ספק בתפילה. מאחוריה, פרה אדומה גדולה שענפים קשורים לגופה – גרסה מצוירת לפסל בד-משי אדום, מרופד וכפות בענפים. את הפסל הזה תראו מוצג בתערוכה במוזיאון תל אביב. אפרה של פרה אדומה שנשרפה, אנחנו זוכרים מהכתוב בספר "במדבר" (פרשת פרה), בכוחו לטהר שבט מחטאיו. אם כן, הדמות שבפסגה נושאת זרועות בתפילה לטיהור השבט. טיהורנו. ואנו, המקיאים, חולים מאד.

 

זהו "הר המחלות". אני מצטט מתוך ספרי האחרון על א.אופק:

"'הר המחלות' […] ערימת תחלואיה של החברה הישראלית, כפי שראה אותן אופק במחצית שנות השמונים. […] כשהוא מושפע מציורי הקיר של דייגו ריברה, המכסיקני, עיצב אופק ערימה של דמויות גרוטסקיות, מקיאות, חלקן גדועות ראש, כאשר לכל אחת ואחת מוצמדת מילה לטינית המציינת מחלה: קמצנות, חקיינות, נקמנות, צביעות, פחד, אכזריות, נפיחות, התהדרות, ייאוש, ועוד. דמות מרכזית בערימה שראשה בוקע מטלוויזיה המקרינה את דמותה, מייצגת משורר ישראלי נודע, שאופק לא נמנה על אוהדיו. גל החולים הוא גל פסולת, שנמצא בו גם מכונית, בלוק-בניין (וטלוויזיה, כאמור) – מושאי החמדנות החומרית הישראלית החדשה. 'ערימת זבל', כתב אופק בשולי מתווה לציור והוסיף: 'הראוותנות מסכנת את המפעל הציוני'."[1]

 

מה מקור ה"מחלות", שאותן ציין אופק בקטע הציור הנדון? המקור הוא ספרו הנודע של סזארה ריפָּה מ- 1645, "איקונולוגיה", ספר בו עיצב המחבר דימויים אלגוריים לשורה ארוכה של מידות טובות ומידות רעות, ואשר השפעתו הרבה נודעה בציורי הבארוק האירופאי, למשל בציורו של יאן ורמיר, ההולנדי. מכאן אימץ אופק את שמות החטאים החברתיים (לעתים, עם שגיאות כתיב קלות): invidia – קנאה, ipocrisis-צביעות, imitatio – חקיינות, avaritia – קמצנות, timoa – פחד, desperatio – ייאוש, crudelitas – אכזריות, vindicta – נקמנות, ועוד.

 

עוד יצוין: בשנת 1306 צייר ג'וטו בכנסיית סקרובני שבפדואה את "שבעת החטאים". הציורים – פרסקאות – מייצגים שבע נישות, המכילות כל אחת מעין פסל-אבן המייצג חטא. ציורי שבעת החטאים עונים לשבעה ציורי המידות הטובות, שצוירו בצד האחר של הכנסייה. החטאים: ייאוש, קנאה, בוגדנות, אי-צדק, זעם, אי-עקביות, טיפשות. מקור החטאים הוא, כמובן, במסורות הנצרות. אופק אימץ ל"הר-המחלות" שלו רק חלק מהחטאים הנוצריים והוסיף אחרים (כעשרה במספר). ויודגש: מהעיצוב האלגורי של ג'וטו (ושל ציירים נוספים שציירו את החטאים, הירונימוס בוש ביניהם) – התעלם אופק כליל.

 

מילים לטיניות נוספות, דוגמת calamitas sola (אסון לבדו), או peccatum (חטא), או mors omnes reddit (זה גורם למותו), משובצות אף הן בערימת המחלות הישראליות, התל דמוי "חירייה". אך, העין נמשכת לדיוקן הממוקם ממש במרכז ההר, אשר עיצובו מרמז לנו על מקור ריאליסטי (להבדיל מהראשים הגרוטסקיים-קריקטוריים האחרים). הדיוקן – ראש גבר בעל בלורית וזקנקן – מייצג את… נתן זך, מי ששימש באותה עת פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת חיפה, משמע קולגה של אברהם אופק.

 

אופק ייצג את זך כפרוטומה (פסל-ראש) שבסיסה טלוויזיה. בבלוריתו של המשורר רשם אופק – pompa paupertatis (בציורו, השמיט אופק את ה- r של המילה השנייה), ביטוי שמשמעותו – צניעות מזויפת, ואשר אף הוא לקוח מ"איקונולוגיה" של ריפה. זאת ועוד: על תיבת הטלוויזיה, בה נראה נ.זך פעם נוספת, רשם אופק: non nisi grandia canto. שוב, המקור הוא ספרו של ריפה, בו מיוצגת השירה כמלכה יושבת על כס, שמלתה כוכבי השמים, זר המשוררים לראשה, שרביט בידה האחת, גוויל-נייר באחרת, ומשמאלה מלאך-פוטי אוחז חצוצרה שעליה תלוי "דגל" עם הכתובת non nisi grandia canto – "אני שרה רק דברים גדולים". למותר לציין, שאופק אירוני.

 

בין אברהם אופק לבין נתן זך של ימיהם באוניברסיטת חיפה לא שררה אהבה. מבלי להיכנס לפרטים קטנוניים, נסתפק באמירה, שזך לא נמנה על מעריצי אופק, וסביר שלא התלהב מהמינוי שקיבל מפרופ' אברהם קמפף, ראש המחלקה לאמנות, לפאר את הכניסה לאוניברסיטה בציורי הקיר. אופק היה אמן לוחם, ובתור שכזה, הוא לא טמן ידיו בצלחת והשיב מלחמה שערה, בהנציחו בציורי הקיר את המשורר כפיגורה נפוחה מחשיבות עצמית.

 

אגב, אופק היה קרוב אצל השירה בכלל ושירה ישראלית בפרט. את ציורי הקיר "ישראל: חלום ושברו" הוא פתח בציטוט משיר של ידידו הקרוב, ישראל פנקס.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אברהם אופק: הבית והמשכן", ירושלים, 2016, אמ' 350-349.

משלי שועלים של אברהם אופק: double bind

                            

בתערוכתו של אברהם אופק במוזיאון תל אביב אתה נעמד מופתע ומאותגר מול סדרת רישומי עיפרון מהשנים 1987-1985, בהם מציע האמן ז"ל (1990-1935) את גרסתו היהודית והאוטוביוגראפית למיצג או ל"פעולה" של יוזף בויס מ- 1974 – "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי". כידוע, לאורך שלושה ימים שהה בויס בגלריה ניו-יורקית, מצויד רק בשמיכת-לבד ובמקל-הליכה (או מטֶה), ובמחיצתו קויוט, זאב-ערבה. הרבה נכתב על יחסי תרבות-טבע א-פרופו המיצג הזה, ולא נרחיב בנדון. לעומת זאת, אבקש להתעכב על פרשנותו המיוחדת של אופק לעבודה זו של בויס, ואנסה להוסיף משהו על ניתוחה המפורט של האוצרת בקטלוג.

 

מה רשם אופק? שמיכה המכסה כ"הר" דמות בלתי נראית, כאשר מקדקוד ה"הר" בוקע ראשו המתעקל של מוט-ההליכה. ומנגד – החיה. מכאן ואילך, טרנספורמציות מסתוריות ומילים מלוות, שמאירות ומחשיכות בה בעת. ברוכים הבאים למבוך.

 

 

מופלא בעיניי, כיצד זה שסדרת הרישומים המרתקת הזו חמקה מהכרתי במהלך "חיטוטיי" הרבים בשפע יצירותיו של אופק, המרוכזות ברובן בביתו שבירושלים. אך, יותר מזה, אני מוטרד מהעובדה, שלא זאב-ערבה, אף לא Canis Lupus מהזן הארצישראלי המצוי, ולא שום זאב אחר רשם אופק, כי אם… שועל. והשאלה המציקה לי ברשימה זו היא: מדוע שועל ולא זאב?

 

בטרם נעיין ברישומים ובמה שמתרחש בהם (וכאמור, את הניתוח המפורט של הרישומים תמצאו בקטלוג התערוכה), נזכור, שלא אחת, אברהם אופק של שנות ה- 80 מבקש לענות למיתוסים זרים (מצריים, נוצריים ואחרים) בפרשנות יהודית: כך עשה, למשל, לדימוי המשפחה והחמור (דימוי שהפך מהתיאור הנוצרי של "הבריחה למצרים" לייצוג עקידת-יצחק).[1] בהתאם, עתה, ברישומי בויס שלו, המקל או המטה השאמאני המגיח מפסגת הר-השמיכה יובן כ… מקלו של "היהודי הנודד". אלא, שהיהודי של אופק אינו נודד (כפי שנדד בציורי-הקיר שלו בכפר-אוריה, 1970), אפילו לא יושב לנוח (שני מצבים שיוצגו רבות בציור היהודי לדורותיו), כי אם מתחבא מפני החיה. היהודי מפחד.

 

בתחתית רישום מ- 5 במאי 1987 (הרישום: ראש מזוקן מציץ עם המקל מפסגת הר-השמיכה; מולו החיה, הנראית הפעם דומה לזאב, חושפת שניים נגד הדמות) כתב אופק:

"הצד השני של המטבע. הרישום נעשה על פי צילום של פעולה של ג'.בויס. העניין הוא כזה: כתוב בבולגרית: תגיד לי איסָצְ'קֶה מדוע אברם, יהודי, פוחד? התפחד או לא? ולא ברור מי שואל את מי. ועוד עניין: בבולגרית, המילה התפחד היא בּואיש לִי סֵה אִילִי נֶה. המילה הבולגרית התפחד זהה בצלילה לשם בויס. בויס – בויש."

 

היהודי פוחד מהשועל. דווקא היו לו לאופק, מי שנדרש למקורות יהודיים מאז 1976, סיבות טובות להישאר נאמן לדימוי הזאב של בויס. שהלא, ב"ירמיהו" (ה', 2-1, 6) יכול היה לקרוא:

"שוטטו בחוצות ירושלים וראו-נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה, ואסלח לה. […] על כן הִִכַּם אריה מיער, זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם, כל היוצא מהֵנָה ייטָרף, כי רבו פשעיהם…"

 

אז, מדוע לא נשאר אופק נאמן לזאב של בויס? הדעת נותנת (וזאת בהסתמך על זיקת חיותיו המאוחרות של אופק למקורות תנ"כיים ותלמודיים – הנחש, העורב, הסלמנדרה, היונה), משום חד-משמעותו המאיימת של הזאב במקורות היהודיים, לעומת דו-משמעות טורפת-גואלת של השועל במקורות הללו. מה גם, שאופק, שהיה כה בקי במדרשים תלמודיים, לבטח הכיר את המדרש מ"מסכת סנהדרין" על ערמומיותו של השועל, זו שגברה על הזאב:

"משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת, ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת. […] בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו. ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים. נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה. אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם? אמר לו: יש כאן בשר וגבינה לאכול ולִשְבוע, והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול, כמין גבינה עגולה. אמר לו: אני היאך ארד? אמר לו: היכנס אתה בדלי העליון. נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו – עלה. אמר ליה: היאך אני עולה? אמר לו: צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו…"[2]

 

גרסת אהרון מסג

                        

למחרת פטירתו של הצייר הנפלא, אהרון מסג, התבקשתי מטעם כתב-העת המקוון, "ערב-רב", לכתוב מילים לזכרו. חיברתי מאמר קצר שנשא את הכותרת "אהרון מסג מת", שמתוכו אני מצטט להלן מספר שורות נבחרות:

 

"בוקר ה-14 במרץ 2018 יצאה נשמתו של אהרון מסג במושבה מגדל. בשקט יצאה. ערב לפני כן עוד קראה לו סבינה שירים, כדרך שנהגה בשנים האחרונות. עם שחר מת. למחרת היום, בשעה 14.00, נטמן באדמת כליל, שבה בנה במו ידיו בית וסטודיו לתפארת, סיקל סלעים ונטע גן. בן 76 שנים היה במותו, לאחר עשור של מלחמה הרואית בקריסה גופנית-נפשית, אותו עשור שבו גם חדל לצייר. […] את העורבים פגש מסג מדי יום ביומו בשדות שהקיפו את ביתו לשעבר, במושב חמד. אלא שלא ציפור שיר צייר מסג בציוריו, אלא ציפור נפש שסימנה אימה. אווירה של שריפה, אסון וחרדה אפפה את הציפור המיוצגת על הבדים והניירות. זהו עורב-חולד פוחלצי שהוא שד פנימי המגיח מעומק אפלת נפשו של אמן ערב משבר. זהו עורב-חולד של טורף נבלות ושל חופר-במחשכי-מחילות, שבואו והשתלטותו על הציור נושאים בשורה מורבידית לאמן. […] באחד מביקורינו האחרונים בכליל, תחילת שנות האלפיים, הראה לנו אהרון ציורים אקספרסיוניסטיים-דרמטיים של תפרחות כלניות אדומות ושחורות, ואני נבהלתי כי אבחנתי בציורים צל נפשי גדול ומאיים. אהרון היה מעט נבוך למשמע תגובתי. זמן לא רב לאחר מכן אירעה ההתמוטטות."

 

חלפו מספר חודשים מאז הלך מסג לעולמו, והנה אני מקבל מייל מהדסה וולמן, ציירת מחוננת ורגישה מאד ועורכת-לשעבר של מדור הספרות ב"קול ישראל", ובו היא מספרת לי על אהרון מסג כך:

"הוא בא לאולפן לשיחה לאחר שהפצרתי בו. לא ידעתי אז שמצבו התחיל להתדרדר. כשהגיע אמר שלא ידבר והושיט את הנייר המצורף. (ריגש אותי כל-כך שבכלל טרח ובא וכתב. לא היו לי מילים. הרגשתי אשמה שכאילו הכרחתי אותו לבוא). זו הפעם האחרונה שנפגשנו. הוא נראה אז מקסים כתמיד. רק כשקראתי הבנתי שמשהו קרה."

 

הדסה וולמן מספרת על מפגש שהתקיים במחצית שנת 2003. מזה מספר שנים שנקלע למצב מצוקה מתגבר. עתה, ב-27 במאי, הוא הגיע לאולפן-הרדיו ובידו הדף הכתוב. אני מצטט ממנו מילה במילה, תוך שאני עורך קומץ מילים ואת מבנה השורות לצורך הנהרתן:

 

"לילד מקום מעשה אָלים

בחרתָ להיות כאן

לטעת עץ להקים בית

כאן בראשית

זרוע ב(ו)גר חובקת פיסת טבע

מניפה באוויר פיק-ברכיים

לפתע אתה עומד על גודל האחריות

מתכנס לתוך עצמך

למצוא שקט מנוחה

לעשות את הנכון

בחרת לחיות כאן לצד הטבע

להקים בית לטעת עץ

בשקט

און ענוג ממלא אותך

עוצמת הב(ו)גר זורמת דרכך

לפתע הכול הופך למעשה עדין, מדויק,

בחרת לחיות כאן

הנה המקום להקים בית

וכל היתר בראשית

ימים רבים אחר-כך אתה עמל

לאחות את קו-התפר

לטעת עץ להקים בית

לעשות שלום בין החצר לבין הבר."

 

מעולם לא שמעתי מפי אהרון גילוי לב מילולי שכזה. מעולם לא הסגיר את הצל הפנימי ולא הודה בו. להפך, הכחיש והמשיך לתפקד כטיטאן כל-יכול, שבעבורו הטבע והתרבות הם כחומר ביד היוצר. עד שהגיחו השדים, בציורים ובצייר גם יחד. עתה, ברשימה הקצרה שנשא עמו לאולפן ההקלטות, גילה אהרון מה שלא התיר לעצמו לגלות בדיבור, שהיה עצור מלכתחילה, אך הפך דומם יותר ויותר.

 

"לילד מקום מעשה אָלים": משהו אלים התרחש בבית ילדותו של אהרון מסג. ניתן רק לנחש מהו, אך ברור שה"משהו" החסוי הזה הוא מקור תהומי וטראומטי לחיים ויצירה שביקשו אחר הפיצוי: מקום תמורת מקום. גן-עדן תמורת מרחב תוקפנות. והמקום האלטרנטיבי בבחינת אוטופיה של מעשה "בראשית", "לטעת עץ להקים בית", לברוא עולם, לעצב חלל הרמוני של טבע ותרבות, שיצמית את "פיק-הברכיים". זהו מעשה הבגרות המבקש לרפא את פצע הילדות. הטקסט חוזר פעמיים על המילה "בוגר". " למצוא שקט מנוחה / לעשות את הנכון". כאן יתממש ה- Juissance המבוקש, אותו "און ענוג" הזורם בעורקים ובוורידים, העונג האורגזמי כמעט של המימוש העדין והמדויק שתכליתו "לאחות את קו התפר". קו-התפר כקו-גלד, כסימן פצע שמתקשה להבריא, ורק מעשה ה"בראשית" של "לטעת עץ להקים בית", בין אם בבית הנבנה במושב חמד ובין אם בבית הנבנה בכליל, רק הוא יאחה. וכל זה בתקווה "לעשות שלום בין החצר לבין הבר."

 

איני משוכנע שהמילה האחרונה בכתב-היד היא "הבר". אך, אם זו אכן המילה, הכוונה היא, ככל הנראה, למתח הניגודים בין הטבע הפראי ("בר") לבין אילופו כגן ("החצר"). אהרון מסג חושף נפש מיוסרת המבקשת לשרוד את ה"בר" באמצעות תרגומו ל"חצר" ול… ציורי טבע. רק בזכות העצים והערוגות שנטע ורק בזכות ציורי החיות, העצים והבית – נושאיו הקבועים של מסג – רק בזכות אלה אפשר שייעשה השלום, תתאפשר אחדות הנפש בין המקור האפל לבין חדוות גן-העדן.

 

לדאבון-הלב, האפלה ניצחה, ואהרון מסג גורש מגן-העדן של חלומו. אהרון איננו, ורק ציוריו נותרו כסימני דרך על שביל הייסורים שבין המודחק לבין המדומה.