ומה קיבל מנשה קדישמן מאברהם אופק?

           ומה קיבל מנשה קדישמן מאברהם אופק?

 

אמנים לוקחים מאמנים, מקבלים מאמנים ונותנים לאמנים. הדברים ידועים. אין הכוונה להשפעות היסטוריות, שהן מרכיב יסודי, לעתים אף חיוני, בתהליכים יצירתיים ובחדשנות אמנותית (כזו המבוססת על פרשנות חדשה לנתון אמנותי קודם, דוגמת הולדת הקוביזם מתוך פרשנותו של פיקאסו לסזאן, או מקרה רפי לביא המגלגל הלאה את שרבוטיו המתיילדים של אריה ארוך). כי כוונתי לאמנים בני אותה עת ואותה סביבה, לעתים חברים ולעתים מתחרים, שלוקחים זה מזה, בין אם יודו בכך ובין לאו. כך, אני נוטה לקשור את תגזירי הפלדה הפיגורטיביים של תומרקין שמאז מחצית שנות ה- 80 בתגזירי הפלדה של קדישמן שמאז שחר שנות ה- 80 (וברור שתומרקין יטען את ההפך). ברור גם, שאיקה בראון לקח בפאריז של 1960 מתומרקין בכל הקשור לאסמבלאז'ים של חומרי-מְצַאי. או, הוויכוח שלעולם לא יסתיים בשאלה הרת-העולם – מי קדם למי ביצירה הסביבתית הראשונה בישראל ומי נטל מה ממי – תומרקין ב"מצפה ערד" (1966-1962) ודני קרוון ב"אנדרטה לחטיבת הנגב" (1968-1962). ולשני הצדדים הוכחות ניצחות. ומי לקח ממי, אם בכלל, א-פרופו הרישומים המושגיים של נוישטיין ובני אפרת סביב 1970. דיני נפשות, שלא נדע.

 

מה שמביא אותנו לכותרת הרשימה הנוכחית.

 

את היפוכה של הכותרת כבר ידענו. כלומר, מה קלט אופק מקדישמן, כיצד הגיב ליצירתו של ידידו הטוב – על זאת כבר עמדנו בהזדמנויות שונות (ובפרט, התעכבנו על פרשנותו התנ"כית והקיומית של אופק ל"התרוממות" – אלכסון שלושה העיגולים החלודים מכיכר "הבימה" בתל אביב, אולי המקור לאלכסוני הדמויות והנופים הקורסים בציורו המאוחר של אופק). אך, טרם נתנו דעתנו לשאלה החשובה לא פחות, שהיא: מה למד מנשה קדישמן מאברהם אופק? כי, אפשר-גם-אפשר, שהאמן התל אביבי חייב לא מעט לאמן הירושלמי. ולהפך, כאמור.

 

קחו, למשל, את ציור "עקידת יצחק" של קדישמן מ- 1985 (אוסף איילה זקס): מימין, דמויות ההורים – אברהם ושרה; משמאל, החמור; במרכז, דמותו של יצחק (ראשו גולגולת) לרקע הר נוטה, הר המוריה. בדרך אל העקידה. הציור הפוביסטי הזה היה מצעדיו הראשונים של קדישמן בכיוון המוטיב שיהפוך, כידוע, לנושאו המרכזי, עקידת יצחק. ובכן, מזה שנים שאופק היה עסוק באינספור רישומי וציורי עקידת יצחק.[1] במרכזם, סדרת רישומי "ההולכים אל ההר" מהשנים 1984-1982, אשר לאורכם עקב הצייר אחרי אברהם, יצחק, הנערים והחמור במסעם בן שלושה הימים אל הר המוריה. בכמה מרישומים אלה, נראה ההר נוטה לכיוון ההולכים, כאילו מפתה אותם אליו. אין לי כל ספק, שעניינו של קדישמן בייצוג עקידת-יצחק מאז 1985 – מלבד מחרדתו לבנו המתגייס לצבא ולצד תגובתו המוסרית למלחמת לבנון ולמלחמות בכלל – ינק מעיסוקו האובססיבי של אופק בנושא. ולא פחות מכן, ציורו של קדישמן את המשפחה ההולכת בדרכה לעקידה, כולל החמור וההר הנוטה, חייב לסדרת הרישומים הנדונים של אופק. כך אני סבור.

 

אין בדברים הללו משוום הפחתה כלשהי מעוצמתו האמנותית וממקוריות שפתו של קדישמן, אלא אך ורק משום הצבעה על השראה. אהין אפוא אף לטעון, שגם את עיקרון הפיסול התגזירי בברזל פיתח ושכלל קדישמן בהשפעת-מה מפסלונים דו-ממדיים שיצר אופק בראשית שנות ה- 80.

 

1982-1981: אופק משמש יועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. בערבים, בדירתו, הוא מתחיל לעצב בדונג (שיוקפא במקרר שבמטבח, בטרם יוּצָק בארד) פסלונים פיגורטיביים זעירים (כ- 20 ס"מ גובהם) המאופיינים בפרימיטיביזם ובדו-מימד: אדם ניצב סמוך לשולחן שעליו פרושים איברי אייל ("אייל העקידה", קרא אופק לפסלון מ- 1981); אדם פוסע ועל כתפו ציפור/חיה גדולה, מכונפת ובעלת ראש-חיה, סל גדול קשור לפיה/מקורה והוא משתלשל לידי האיש ההולך ("השליח", קרא אופק לפסלון זה מ- 1982). אלו הן רק שתי דוגמאות מתוך סדרה עוצמתית ביותר, שראשיתה ב- 1981 ואשר תימשך עד 1988 (ובעצם, לא תחדל עד למות האמן בינואר 1990, שעה שייצור "סירות-הצלה" קטנות מתגזירים מקופלים של פח-נחושת).

 

אין לי ספק, שכאשר גזר אופק את פסלוניו בפח, וכוונתי לסוף שנות ה- 80, הוא כבר היה מודע לתגזירי הפלדה של קדישמן. אך, אני מבקש לטעון, שכאשר קדישמן החל גוזר בפלדה בשנת 1985 (גם אם מספר קטלוגים מציינים 1985-1982) – הוא מצא השראה בפסלונים הדו-ממדיים של אופק מ- 82-81. יודגש: אופק, כידוע, לא המציא את הפיסול הדו-ממדי, ה"פלנארי": לא זו בלבד שהושפע מפסלונים נוּראגיים קדומים מסרדיניה, אלא שידע היטב על אודות פסליו הדו-ממדיים (ואף התגזירים) של פיקאסו. וברור, שפיקאסו הוא מקור חשוב להכרת המהלך התגזירי של קדישמן. ואף על פי כן, אני טוען שקדימן קיבל מאופק.

 

או, קחו את מוטיב העלמה המחללת בחליל, זו שכיכבה בפסליו התגזירים של קדישמן בסדרת "ארץ מולדת" (1995-1994): בפסל אחר פסל, גם ברישומים, חזרה דמותה של העלמה היושבת על הארץ וחליל-צד בפיה. בקטלוגים היא נקראה "רועָה". מקור הדימוי הוא בציורים שצייר אופק בגואש ועיפרון בשנת 1989, "אשמורת אחרונה", סדרת המופת האחרונה שלו. בכמה מציורים אלה נראתה דמותה הדו-ממדית (בכחול) של נערה יושבת על הארץ ומחללת בחליל-צד. הנערה ייצגה את אפרת, בתו הבכורה של אופק, שניגנה, אכן, בחליל ושמה קץ לחייה ב- 1986. אני זוכר את קדישמן מגיע ל"שבעה" בחיפה. ה"רועה" המחללת שלו היא אפרת, אותה הכיר ואשר ממול לסטודיו שלו דאז ברחוב אחד-העם בתל אביב קפצה מגג גבוה.

 

 

קדישמן ואופק, שני אמנים נפלאים שהיפרו האחד את השני. שניים, שבקשרים האמנותיים העמוקים ביניהם חורגים מהצבעה על דימויים אנלוגיים. ניתן לומר, למשל, שהכבשה/כבש של קדישמן כמוה כפרה/פר של אופק (מאז ציוריו ב- 1957 בעין-המפרץ), וזאת חרף ההבדלים התהומיים בכל הקשור לעיצוב ולפשר החיות הללו ביצירתם של שני האמנים. אוסיף, בהקשר זה, שאופק שמר בביתו כל השנים פסל בזלת שטוח וארכאיסטי של ראש-כבש(ה), שנחקק בידי קדישמן ב- 1953 (!), הימים בהם למד פיסול אצל רודי להמן בעין-הוד.

 

כאמור, עסקינן בהפריה הדדית של שני אמנים מצוינים, הפתוחים ורגישים זה אל זה, שניים שיודעים לתת ולקבל איש מרעהו.

 

 

 

[1] ראו: גדעון עפרת, "ההולכים אל ההר: אברהם אופק – רישומי עקידה", בית אבי חי, ירושלים, 2008.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: