אלן גינתון: הנוכחות האוצרותית

             אלן גינתון": הנוכחות האוצרותית

 

לפני כשנה, כתבתי את הטקסט שלהלן, פרק מתוך ספר בשם "האידיאה של האמנות הישראלית", בו – בין השאר הפרקים הרבים – סקרתי פועלם של כעשרים אוצרות ואוצרים בתולדות האמנות המקומית. לא מצאתי דרך להוצאת הספר לאור ולפיכך גנזתיו. עתה, עם פרישתה הקרובה של אלן גינתון מתפקידה כאוצרת ראשית לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, אני שולף את הפרק שלהלן. אני שב ומציין: הפרק נכתב לפני כשנה ולכן אין הוא מעודכן עד תום.

 

                                 *

אלן גינתון, ילידת גדרה, בגרה תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, מתגוררת בתל אביב ונשואה לאמן דוד גינתון. גם מבקריה יודו: לכל אורך פעילותה האוצרותית, הוכיחה אלן גינתון עבודה רצינית, מקצועית, הגונה, ומעל לכל, חיברה טקסטים קטלוגיים כתובים היטב. השאלה המכרעת היא, מהי המורשת של אלן גינתון? האם ניתן לאבחן ב- 28 שנות האצירה קו משמעותי ובשורה לאמנות הישראלית?

 

נתחיל ברשימת המלאי, התערוכות הקבוצתיות הנבחרות ותערוכות-היחיד הנבחרות שאצרה אלן גינתון:

 

תערוכות קבוצתיות:

 

"הנוכחות הנשית" (1990), "העיניים של המדינה" (1998), "אמנות ישראלית צעירה" (1998), "שמש" (2000), "הגובה של העממי" (2002), "סובטרופי" (2003), "אמנות ישראלית: אוסף ז'אק וג'ניה אוחנה" (2003), "חולמים את האמנות – חולמים את המציאות" (2005), קרן נתן גוטסדינר: הפרס לאמנות ישראלית (2006), קרן נתן גוטסדינר: הפרס לאמנות ישראלית (2008), "עץ/משפחה: רכישות קרן עוזי צוקר" (א. 2009, ב. 2010), "אוסף האמנות הישראלית" (2011), "המוזיאון מציג את עצמו" (2015).

 

תערוכות-יחיד:

 

ציבי גבע (1988), נחום טבת (1991), ג'ניפר ברלב (1992), יגאל תומרקין (1994), עסאם אבו-שקרא (1994), אתי יעקובי (1996), יוסי ברגר (1997), מיכל נאמן (1999), מירי סגל (2002), יצחק ליבנה (2005), דיתי אלמוג (2006), זויה צ'רקסקי (2006), נורית דוד (2007), לארי אברמסון (2010), אסף בן-צבי (2011), גיל מרקו שני (2011), דגנית ברסט (2013), דוד ריב (2014), גבי קלזמר (2014), עידו בר-אל (2015), יאיר גרבוז (2017).

 

נשוב ונבהיר: אין זו רשימה ממצה של סך כל התערוכות שאצרה אלן גינתון (וכך, לא פורטו, למשל, אמני הפרס ע"ש גוטסדינר, בהם יעל ברתנא, מאיה אטון ועוד). כמו כן, ראוי לציין את תערוכת פמלה לוי, אשר על הכנתה עמלה גינתון בימים אלה ביחד עם איתמר לוי.

 

מה אנו למדים מרשימת התערוכות הנ"ל?

 

קודם כל, מה שכמעט אין בהן: עיסוק בהיסטוריה של האמנות הישראלית, באמנים (ידועים או נשכחים) ובקבוצות שסללו את הדרך אל העכשיו. ניתן לקבוע, שלאורך מרבית דרכה, אלן גינתון די ניתקה עצמה מתולדות האמנות הישראלית. לאצירת תערוכות היסטוריות נשכרו אוצרי חוץ, או שגויסו אוצרות אחרות מהמוזיאון.

 

עובדה אחרת הבולטת ברשימה הנ"ל: היעדר תערוכת תזה כוללת, כזו שתצביע על מגמת יסוד של האמנות המקומית, ולו גם בזו המודרנית (אני מהרהר, למשל, בתערוכות דוגמת "מסלולי נדודים" של שרית שפירא במוזיאון ישראל, 1991). הרושם המצטבר הוא, שאלן גינתון ביכרה לצמצם את היקף הגותה למספר נושאי חתך, שאינם בהכרח מהותיים לאמנות המקומית (דוגמת תערוכות "סובטרופי" ו"הגובה של העממי"). ודווקא כשנפלה בידיה הזדמנות-פז לניתוח הגותי כולל, כמו בתערוכת "שמש" (2000), אִפְּקָה גינתון את עשייתה האוצרותית, חרף 30 האמנים המשתתפים וחרף התרחבותה הברוכה, אף כי הלאקונית, לשטיח-"בצלאל" ולציור של נחום גוטמן. היא, שגייסה ברוב-עניין את השמש השחורה של קריסטבה ואת השמש הרקובה של באטאיי, יכולה הייתה לקחתנו למסע מאלף לאורך תפישת האור (שמש) של האמנות הישראלית, מראשיתה ועד לפוסט-מודרנה, אלא שמשום-מה, הקטינה את האש, וגם הקטלוג הסתפק, למרבית הצער, בחוברת דקיקה ונזירית.

 

ברורה ביותר העדפתה של גינתון את האמנות הישראלית העכשווית, ויותר מכל – את האמנים בני דורה. היות חלקם הנכבד מקושר היסטורית ל"מדרשה" (נחום טבת, ציבי גבע, נורית דוד, דגנית ברסט, מיכל נאמן, עידו בר-אל) – סביר שמהדהדת את תריסר שנות עבודתה במחיצת שרה ברייטברג-סמל. וכך, לצורך אצירת תערוכות של אמנים ותיקים או כאלה שמחוץ לקאנון האוונגרדי, נשכרו אוצרי חוץ. בהקשר להצגתם של אמנים צעירים, יצוין עוד: שיתוף פעולה עם גופים דוגמת קרן עוזי צוקר (תרומה), או קרן נתן גוטסדינר (הפרס), סלל לגינתון דרכים אל אמנים צעירים מצוינים, כפי שהוכיחו תערוכות "עץ/משפחה" או "חולמים את האמנות – חולמים את המציאות" (בזו האחרונה, למשל, הציגו, בין השאר, יואב שמואלי, יוסי ברגר, מירי סגל, נלי אגסי וסיגלית לנדאו).

 

לאור הבחנה זו, בולט טיפולה של גינתון בשתי תערוכות האוסף הישראלי של מוזיאון תל אביב: את הראשונה (לרגל פתיחת האגף החדש ב- 2011) ירשה ממוטי עומר ז"ל, ימים ספורים לאחר פטירתו, אך ערכה בה שינויים: "ואצלי האמנות העכשווית קיבלה ביטוי גדול יותר", אמרה. ועוד: "הרגשתי שזה לא המקום להתעכב על ארבעה אמנים ידועים וברורים, אלא לפתח את הסיפור ואת הרצף."[1]

 

אך, רק בתערוכה השנייה של האוסף, "המוזיאון מציג את עצמו" (2015), הפתיעה אלן גינתון בגישה פתוחה וליבראלית כלפי אמני העבר הישראליים, בהם אלה המוזנחים (משה טמיר, משה פרופס, משה מטוסובסקי, רות שלוס – הגם שכל אלה כבר הוצגו תועדו בתערוכות פריפריאליות – או ציורי המצוקה של החלוץ הנשכח, מאיר לבבי, שהתגלה מחדש לראשונה בתערוכת "שבת בקיבוץ", שאצרה טלי תמיר באשדות-יעקב ב- 1998). אך, בעיקר, ראוי לשים לב לטקסט קצרצר בקטלוג, "מודרניזם חלוצי ומודרניזם ממלכתי" שמו, ובו הדגישה גינתון:

"לצד המודרניזם הזה מוצגות עבודות של אמניות שהתחילו לעבוד בשנות השבעים […]. זה הדור הראשון לנוכחות מכרעת של נשים באמנות הישראלית…"[2]

 

מעבר לזכויות-הראשונים המודרניסטיות של אביבה אורי, לאה ניקל וחגית לאלו, האוצרת כיוונה לעבודותיהן המוצגות של תמר גטר, מיכל נאמן, דגנית ברסט, פמלה לוי, נורית דוד ויהודית לוין.

 

מה שמקשרנו ישירות לתערוכה הקבוצתית הראשונה שאצרה גינתון בתפקידה כאוצרת לאמנות ישראלית, "הנוכחות הנשית" (1990). במבט לאחור, אפשר שזוהי תערוכתה הקבוצתית החשובה מכל תערוכותיה. כי ארבע שנים קודם ל"מטאסקס" (שאצרה תמי כץ-פריימן בעין-חרוד), תערוכתה של גינתון הייתה אמירה פמיניסטית מקיפה, חלוצית בישראל ונחרצת. אם מרים שרון ויוכבד ויינפלד בעיקר כיכבו במאמר, "אמנות נשים בישראל", שפרסמה שרה ברייטברג-סמל ב- 1979 (ב"Ariel"), הרי שעתה, בתערוכתה של גינתון, קבוצה מרשימה של אמניות איכותיות – אפרת נתן, יהודית לוין, סמדר אליאסף, דגנית ברסט, ג'ניפר ברלב, נורית דוד, תמר גטר, מיכל נאמן ועוד ועוד – הוצבה בחזית הזהות האמנותית הנשית בישראל. הייתה זו תערוכה נחשונית בעלת מסר חברתי חשוב.

 

 

תיזכר לטובה גם תערוכת "העיניים של המדינה" (1998), בה הוצגו יצירות סביבתיות, פעולתיות, מושגיות, פוליטיות ברובן, כולן משנות ה- 70 (עד למהפך של 77). כאן תועדו – גם אם לא לראשונה – פעולות "מצר-מיסר" מ- 1972, או פעולות בירושלים וברמת-הגולן של יהושע נוישטיין וג'רי מרקס, פעולותיו של פנחס כהן גן, מיצגים ראשונים, העבודות הפוליטיות של גרשוני, ועוד ועוד. קטלוג התערוכה הזו הוא מסמך מאלף על רגעי התעלות של האמנות הישראלית.

 

תערוכה מרתקת אחרת, שאצרה אלן גינתון, הייתה "הגובה של העממי" (2002): האוצרת קיבצה יחד קבוצה של אמנים ישראליים עכשוויים – ציבי גבע, מאירה שמש, לארי אברמסון, אורי ניר ואחרים – הנוקטים ביצירתם בחומרים ובדימויים של "אמנות עממית": על פי רוב, לקט של מושאים ששימשו אי-פעם בעבר שימוש דקורטיבי, אך הושלכו כגרוטאות תרבות וכקיטש, ואשר משמשים עתה כחומרי גלם ליצירה פוסט-מודרנית זו או אחרת. מאירה שמש, לדוגמא, יצרה קולאז'ים ואסמבלאז'ים של בובות פלסטיק המוניות, חרוזי עץ או חרוזי פלסטיק; ואילו אורי ניר פירק קבוצה נכבדה של פסלוני-קרן פסוודו-אקזוטיים על מנת להרכיב מהם, באמצעות קשירות, ארמדה ענקית של "ספינות", אותן כינה "צי יום כיפור". בין השאר, גם הוצגו בתערוכה אוספים פולקלוריסטיים פרטיים של מספר אמנים, דוגמת אוסף החרסינות של אריה ארוך. תערוכת "הגובה של העממי" הייתה יצירתית, מאתגרת, רעננה מאד.

 

ברם, האם תערוכותיה של אלן גינתון – גם הטובות שבהן – מתחברות לקו אמנותי כלשהו, להשקפה אמנותית-תרבותית כוללת? לא ממש. די ברור, שהאוצרת כלל לא העסיקה עצמה במשימה שכזו. היא פעלה מתערוכה לתערוכה, עושה כמיטב יכולתה המקצועית ויושרתה, ללא קונספציית-על, ללא "אג'נדה". האם נוכל להסיק מסקנה כלשהי מרשימת האמנים שהציגו תערוכות-יחיד באוצרותה? יותר בדרך השלילה מאשר בדרך החיוב: אין אמנים פריפריאליים, אף כמעט שלא אמנים מחוץ לתל אביב. ויותר מכל, דומה שגינתון, יותר משחשפה אמנים חדשים, מיסדה בתערוכות מכובדות אמנים שכבר עשו להם שם, אם לא בעידן האוצרת הקודמת (דוד ריב, גבי גלזמר, מיכל נאמן, עידו בראל ועוד), כי אז במוזיאון ישראל שבאוצרות יגאל צלמונה (דיתי אלמוג, נחום טבת, דגנית ברסט, לארי אברמסון) ובגלריות התל אביביות (לאמנים המוזכרים, הוסיפו את זויה צ'רקסקי, יצחק ליבנה ועוד).

 

תקופתה של אלן גינתון, יגידו מבקריה, לא הייתה עידן של כריזמה אוצרותית נועזת. זה נכון. ועם זאת, ההגינות מחייבת להודות בפעילות אוצרותית מתמשכת, ששמרה על רמה ויושרה אמנותיות, פעילות שראתה במוזיאון תל אביב מוסד של גושפנקא אמנותית הממסדת קנון עכשווי, כזו שמותירה את התעוזה ואת הסקרנות האוצרותיות למוזיאונים פריפריאליים ולגלריות עכשוויות.

 

 

 

[1] אלון הדר, "ז'ורנל", 24.12.2011. מהמרשתת.

[2] אלן גינתון, קטלוג תערוכת "המוזיאון מציג את עצמו" מוזיאון תל אביב, 2015, עמ' 10.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: