קטגוריות
Uncategorized

לא צריך אותנו

                            לא צריך אותנו

 

מבלי משים, מתחוללת לה מהפכה בעולם האמנות. אני מניח שהדבר נכון לא רק לגבי תל אביב, ולא רק ביחס לישראל. כוונתי לעובדה, שגלריות כמעט שאינן תלויות יותר בציבור החולף ברחוב ומגיע מהרחוב, דוגמת שוחרי האמנות של "סיבוב יום שישי", אלא הן ממקדות את ליבת עסקיהן בסחר-אינטרנט. המעבר הצפוי בקרוב מאד של גלריות "גורדון" ו"אלון שגב" הרחק לפאתי העיר, ממש על גבול יפו, מצהיר בריש גלי: אם תגיעו או לא תגיעו, אין זה כה מכריע בעבורנו; שהצרכנים שלנו אין מקורם ברחוב.

 

כאשר גלריות תל אביביות התמקמו במחצית המאה הקודמת ברחוב דיזנגוף ("כץ", "מסדה", "רוזנפלד" וכו'), או ברחוב בן-יהודה ("גורדון", "אנגל", "דן", "אוסמן" וכו'), או ברחוב גורדון ובסביבתו ("נלי אמן", "שטרן", אהובה פנקס", "הקיבוץ", "הדסה קלצ'קין" וכו') – המסר היה ברור: כאן, ברחובות המרכזיים והסמוכים הללו, מסתובבים רבים, גם קל להגיע לכאן, וגלריה היא מין מוסד המקיים תקשורת עם עוברים ושבים. בניו-יורק הייתה זו שדירת מדיסון, בפאריז רחוב סן וסביבו, וכיו"ב.

 

ואז החלו המסעות דרומה. עניין של שכר-דירה, כמובן: גלריות עברו לתחנה המרכזית הישנה, למרכז בתי המלאכה ברחוב שוקן, לדרום-רחוב הרצל, אף ליפו. צעד אחר צעד, עוד ועוד גלריות דרומיות. ודומה, שהצעד הבא – בת-ים. וויליאמסבורג ד'ישראל.

 

בד בבד, אספנים עשירים החלו ממלאים מקומם של צרכני אמנות מהרחוב העממי יותר. אלה הם האספנים הרוכשים יצירות במכירות הפומביות; אלה הם האספנים מהארץ ומהעולם, הללו שהגלריה הצליחה ליצור עמם קשר. מאלה יבוא הממון. ולכן, לדוגמא, גלריה "מעיינות" בירושלים חדלה לתפקד כגלריה: המקום סגור, ורק חלון-הראווה מציג את היצירות בתקווה לצוד בעל-ממון שיתקשר טלפונית. כי את העסקים עושה היום בעלת הגלריה בתקשורת אלקטרונית.

 

בינינו לבין עצמנו: מלבד התהליך הנדון, מנהג הסיבוב בגלריות הפך כמעט למשימה בלתי אפשרית: אם אתה נוסע במכוניתך, לא תמצא חניה ותיקלע לפקקים מקצרי-חיים. ואם במונית בחרת, מוטב תכין תקציב הגון למימון הנסיעות בין הצפון לדרום. כן, חלפו-עברו ימי הפנאי הנינוחים, בהם פסענו שפי בין גלריות המרוכזות ברחוב אחד או שניים.

 

הגלריה והציבור? כמעט רק בערב הפתיחה. כך, ימי ה' בערב, מועדי פתיחות התערוכות, המירו את בקרי יום ו'. אך, ערבי פתיחות אינם ערבי עסקים, כי אם ערבים חברתיים. אפשר, שבמהלך הוויתור על הרחוב ועל הציבור הרחב, מאשר עולם האמנות את כוח המסחר שהתעצם מאד. אין בזה שום פסול, כמובן. רק שהוויתור על הרחוב ועל הציבור מוכיח עד כמה התרחקה האמנות מזיקה ישירה לחברה, ועד כמה בודדה עצמה והתכנסה לה לתוך עצמה, ולו בבחינת מושא מסחרי. מה שמגדיל, כמובן, את תפקידם התרבותי הרחב של המוזיאונים ושל חללי התצוגה הלא-מסחריים.

 

לאור האמור, אין להתפלא על הבדידות האופפת אותך בגלריות הישראליות (מה לעשות, אין לנו את הציבור הניו-יורקי העצום, אשר גם בהצטמצמותו, עודנו גודש את גלריות צ'לסי): הגלריות שלנו ריקות, אתה כמעט לבדך. כי זו האמת: חללי התצוגה הללו לא נועדו לנו, לקהל הרחב, אלא לקומץ אספנים, למבקר אמנות נדיר ולמקורבי האמן ערב הפתיחה. סביר, שבפריפריות המצב מעט שונה, והברית האינטימית בין המוסד האמנותי לבין קהלו עודנה בתוקף. אני רואה זאת בשבתות בבית האמנים בירושלים.

 

במסגרת המהלך המדובר, יותר ויותר גלריות מתמקמות באזורים תעשייתיים. לשידוך הזה (ששורשיו בגריניץ'-וילג' ומשם לסוהו, ולאחר מכן לטרבייקה וכו') רגליים נטועות היטב במה שקרוי ג'נטריפיקציה, אך עדיין הוא גורר את הזנב הישן של המודרנה: ההתבדלות-לכאורה מהנוצץ, מהשבע, מהבורגני… זהו השורש האוונגרדי האנטגוניסטי של האמנות המודרנית, אשר נוח לה – לכאורה – בסביבה המוזנחת, השולית, הירודה, המחוספסת: כאן האותנטי! כאן עובדי הכפיים! כאן החיים האמיתיים בגובה פני הארץ! אלא, שכל זה מגוחך, כמובן, כאשר צרכני הגלריות הם אוליגרכים, הייטקיסטים ושאר עתירי מצלצלין בורגניים לעילא… נשאר, אם כן, השיקול הכלכלי – שכר הדירה הגבוה באזורים הצפוניים והיוקרתיים יותר. Fair enough.

 

כשאני חושב על כך, לגלריות הולך וקורה מה שהלך וקרה לעיתונים המודפסים: אלה האחרונים קיימים בעיקר על הצג הדיגיטאלי. כמו הפכה העיתונות המודפסת לאנכרוניסטית. האם אנו חווים, אם כן, את דמדומי הגלריה במתכונתה הזכורה לטוב? או, חשבו על מגמת הרכישות ברשת במקום הקנייה בחנויות: גם חנויות המותגים הבינלאומיים מאוימות מהתופעה. גם כאן נפגעו היחסים החיים שבין הרחוב לחנות. נכון, אין זה בדיוק המקרה של הגלריות, אך הרוח נושבת באותו כיוון. באשר לאלו האחרונות, דומה שרק הגלריות הממוסחרות וקלושות-הערך ביותר – אותן גלריות שאבחנתי במאמר אחר[1] בתור "אמנות סטטיק ובן-אל" – רק הן שומרות עדיין על עקרון הוויטרינה האטרקטיבית, המושכת עוברים ושבים ברחוב, וזאת באמצעות הצגת יצירות משעשעות, קליטות, דקורטיביות, ססגוניות ורדודות להפליא. רק אלו הגלריות שעודן פונות אל הרחוב בחלונותיהן הרחבים.

 

וראו: את הוויתור על הוויטרינה תאתרו בגלריה "אלון שגב" בקצה שד' רוטשילד, בגלריה "גורדון" שברחוב הפלך, ב"גולקונדה" שפעלה בדרום-רחוב הרצל, בגלריות "דביר", "רוזנפלד ועוד ועוד: כל אלה הן גלריות שוויתרו על מבטו של "המשוטט", והן מצפינות עצמן מאחורי קיר אטום, או שער אטום, או בקומה עליונה כלשהי.

 

 

 

מעבר לכל מה שנכתב לעיל, אך בכל זאת בהקשר לו, ואם איני טועה, לאחר ה"בום" הגדול של המוני גלריות בתל אביב, ניתן להתחיל לאבחן אצלנו מגמה של הצטמצמות: גלריה "הקיבוץ" עומדת בפני נעילה; גלריות "דביר" ייסגרו בקרוב בתל אביב; גלריה "נלי אמן" חלפה מהעולם; "גלריה "גולקונדה" איננה עוד.

 

משהו מתחולל.

 

 

[1] גדעון עפרת, "הסטטיק ובן-אל של האמנות", בתוך ה"מחסן" הנוכחי.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s