הערה קצרצרה על חיי אדם

                                

מוזיאון ישראל מציג את סדרת המופת, "יעקב ושנים-עשר בניו", שלושה-עשר ציורי שמן גדולים שצייר פרנסיסקו דה סורברן ((Zurbaran בין 1645-1640. אני מתבונן בדמותו של יעקב, מעשה ידי הגאון הספרדי, ואיני יכול שלא להשוותה לציור פסטל של יעקב שצייר אבל פן הירושלמי בשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בעבורי, חרף פער האיכויות האמנותיות, חיי אדם חולפים ביעף בין שני הציורים, בין הנעורים לבין הזיקנה.

 

התבוננו ביעקב של אבל פן: הוא בצדודית והוא בתנועה, תנועה נמרצת מימין לשמאל. הוא בדרכו, אוחז בשמאלו במוט-הנדודים (אטריבוט כמעט-קבוע באינספור ייצוגי יעקב בתולדות האמנות) – ענף בלתי מעובד – אך כמי שאינו נזקק לו. ברקע – נופי ארץ ישראל שחונים: "ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חרנה" ("בראשית", כח, 10): זהו יעקב הצעיר מאד, עלם הנמצא בדרכו מזרחה אל דודו, לבן, למצוא לו אישה. בילקוטו, מן הסתם, מזון שהכינה והניחה אמו האוהבת, רבקה. מבטו של יעקב לוהט, נחוש, יצרי. זקנקן ושפמפם רכים החלו לצמוח לא מכבר על פניו צרובות השמש, שיערו השחור גדל פרא. זהו יעקב שכולו ארוס וכוח, דבר לא יעצור בעדו, אך זהו גם יעקב גנדרן, עם התפרחת הצמודה לטורבן ועם הצעיף המתבדר סביב הצוואר. יעקב הולך נמרצות, עיניו לטושות אל האופק בציפייה נרגשת לקראת בת-הזוג שעמה יממש את ההבטחה לזרעו שהבטיחו אלוהים.

 

ועכשיו התבוננו ביעקב של סורברן: זהו יעקב הישיש, השחוח, הנשען בשתי זרועותיו על מקלו, מוט מהוקצע (לא עוד הענף המאולתר) המתפקד כרגל שלישית. זהו יעקב שזקנו הלבין והתארך מאד, בגדיו בגדי גביר, עודנו מתגנדר בטורבן ובצעיף הזהובים, אך עיקר לבושו נועד להבטיח את חום גופו. יעקב נייח, עייף, לא עוד בתנועה שאפתנית. מבטו של יעקב הזקן כבר אינו נישא קדימה: הוא ספק מביט לקרקע, צופה את קבורתו, ספק מתבונן פנימה, לתוכו, לזיכרונותיו, לעברו. ברקע – נהר. אולי הירדן, כפי שדמיין אותו צַייר הבארוק הספרדי. יעקב הזקן נזכר בימים היפים מפעם, ימי "כי במקלי עברתי את הירדן" ("בראשית", לב, 10), כשחצה מזרחה בחיפוש אחר האהבה, וכשחצה בחזרה מערבה עם רחל, לאה והרכוש הגדול- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקום ויעבור את הנהר…" ("בראשית", לא, 21); והוא זוכר את המאבק עם המלאך, שם במעבר-יבק, סמוך לירדן. הן, מאז הוא מתקשה בהליכה. כל זה מאחוריו. מלפניו – סוף הדרך, הקץ. אפשר, שזהו יעקב בן ה- 147, יעקב של "ויקרבו ימי ישראל למות" ("בראשית", מז, 29), יעקב שלקראת הברכות שברך את בניו ובסופן עצם את עיניו.

 

סורברן הפנים בקונטמפלציה של יעקב הזקן את סך חייו, על השיאים ההרואיים השונים. אין לו צורך להפגין את האירועים הדרמטיים. הם מובלעים בעיניים הכבושות. הגדולים שבציירי הבארוק הספרדי ידעו להתאפק. ראו, למשל, כיצד צייר חוזה דה ריברה ב- 1639 את חלום יעקב: הנה הוא, שוב, יעקב הצעיר. הוא בדרך לחרן, אל דודו, והוא בבית-אל (כפי שיקרא יעקב למקום). הוא שרוע על סלע ומנמנם. האבן שהמקרא מספר ששם למראשותיו – אינה משמשת אותו. היא מוצבת בפינה הימנית של הציור. יעקב ישן בעודו משעין את ראשו על מרפקו. לידו עץ, שאחד מענפיו שבור (דימוי שכיח בציור הנוצרי, סמל לחטא הקדמון ולגירוש מגן-עדן). בשונה מהמוני ציירים אחרים, בני תקופתו, גם מוקדמים ומאוחרים ממנו, ריברה אינו מציג בציורו את הסולם ואת המלאכים, שלא לומר את "שער השמים". בחריגה אמיצה מהמגמה הקתולית של ההמחשה החזותית את פרטי ספרי הקודש, ריברה מותיר לנו, הצופים, את מלאכת החלום על סולם המלאכים. כמעט מעשה פרוטסטנטי, רחמנא לצלן.

סורברן, קתולי אדוק אף הוא, מרים את הכפפה של ריברה, וזמן קצר מאד לאחר "חלום יעקב" הוא מצייר את יעקב הישיש ליד הנהר וללא הדרמות. בתור קתולי שהירבה לצייר סצנות מ"הברית החדשה", מכיר סורברן היטב את הפרשנות הנוצרית, הרואה ביעקב פרה-פיגורציה של ישוע. ואף על פי כן, אין הוא נדרש לרמזים, אף לא לקישור הירדן לסיפור ההטבלה.

 

שיעור ספרדי באיפוק אמנותי.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: