אוטובוס ושמו ניכור

                           אוטובוס ושמו ניכור

 

ב- 2011, לרגל הצגת המיצב "בית-ספר יסודי" במוזיאון הרצליה, חיבר גיל מרקו-שני טקסט קצר, שכותרתו – "מחשבות על סביבה מלאכותית", ואשר מתוכו אני מצטט את השורות הבאות (בתרגומי מאנגלית):

"ענייננו המשותף [מרקו-שני ניסח את הטקסט בעקבות דו-שיח בינו לבין ארכיטקט] מבוסס על חוויות חלליות של ההקשר המיידי בו אנו חיים, בבחינת מבט על החברה […] ועל האימה ((terror של הקשר זה. העבודות ניצבות כתיעודים, כמבנים מלאכותיים של מציאויות אורבאניות; לא פסלים אלא מצבים. זהו דו-שיח בין הצופה לבין החלל בו הוא עומד, כהרחבה, כהגזמה של משהו קיים. […] חללי-ביניים, אַל-מקומות ((non-places, אתרי אסון. […] הדו-שיח בין דגם לבין מבנה ממשי מוליך לעובדה, שבכוחנו רק לחשוף את האמת של החלל. […] הסטייה (perversion) מוצאת ביטויה שעה שאנו יוצרים מציאות מקבילה, אמיתית יותר מהמציאות עצמה. […] זה יוצר אימה. […] חוויה גופנית היא פונקציה של חלל, זמן, ידע וזיכרון. המשחק עם יסודות אלה בורא את המצב המלאכותי, מאלץ את הצופה להיות 'מציצן' במציאות פורנוגראפית, כזו המנותקת מהקשרה הטבעי, ולגלות את הפרוורטיות של הסביבה המוכּרת והידועה. […] היא מחייבת את הצופה להתבונן במציאות ובאסתטיקה הממשית שלה, תוך חשיפה של מגרעותיה הבסיסיות, של מומֵיה וחשיפת האבסורדיות שבקבלתנו המשותפת אותה. אקט המסגור, הבידוד, הוצאת הסיטואציה לרגע מהקשרה, חושפים את האימה ((terror שבה. הרדוקציה של המציאות בדקדקנותה נושאת מוות וסטריליות למקום. […] דו-שיח אחר נוצר באמצעות האקט של הבאת המקומות היומיומיים, שהם חלק מסביבתנו הטבעית, אל תוך הקובייה הלבנה של המוזיאון. השם-בחוץ הופך לבפנים, או הבפנים הופך חוץ…"

 

קשה להאמין, שהטקסט הנ"ל לא נכתב לקראת או לרקע מיצב צמד ה"אוטובוסים" שהציב גיל מרקו-שני במוזיאון ישראל. שהלא הטקסט הזה מתאר במדויק את מעשה ההסטה של האמן, כאשר שחזר באמצעים מלאכותיים, אחד לאחד, חניון אוטובוסים במרחב עירוני קר, מנוכר, ריק, אַל-מקום טעון ב- Angst. ומה עושה מיצב האוטובוסים הנדון אם לא לגרום לנו "להציץ" בקטע מציאות שנותקה מהקשרה המקורי והועתקה למוזיאון, מוסד שכל הווייתו היא ה"מסגור" המנתק את האובייקט מהחיים-שם-בחוץ?! ומה יש לומר על המיצב הירושלמי הזה של מרקו-שני אם לא שהוא משדר חוויית "טרור", אימה, אבסורד.

 

אך, לא: הטקסט הנ"ל נכתב, כאמור, לרגל מיצב אחר, מלפני שבע שנים, ואשר תוּאר על-ידי שרית שפירא כדלקמן (בתרגומי מאנגלית):

"'בית-ספר יסודי' הוא מודל ריאליסטי של בניין בן שתי קומות המכניס את הצופה לתוך מבנים הזכורים לו מימי בית-הספר. ואולם, בית-ספר זה הוא יותר חלומי ונוקטורני מאשר כל דבר אחר. המבנה חשוך ברובו, עם תאורה דלה המאירה מחלונות הקומה הראשונה […]. הכניסה למיצב היא מבעד לעמדת-שומר צרה, שדרכה ביכולתך לראות את כל הבניין במרכזה של חצר בוצית מלאה בשלוליות ועצי דקל. בתוך הקומה הראשונה פוגש הצופה בכיפת-הזהב הירושלמית, האתר הידוע והשנוי במחלוקת, כשהוא מוקף גגות ורודים. הכיפה ממלאה לגמרי את חלל הקומה הראשונה. האתר אינו נגיש והוא נותר מרוחק. מבחוץ מוקרנת תחושה של קור ושל מזבלה. לקומה השנייה מגיעים דרך מעלה-מדרגות צר ושם, מבעד לחלון גדול, ביכולתנו לראות את החצר האחורית בה נעות צמרות הדקלים ברוח. בקצה מסדרון זה נמצאת כיתה. על השולחן – מָאקֶט של נוף מדברי בסגנון תנ"כי: תגזירי גמלים מקרטון [הד למיצב, "L'enterprise", מוזיאון תל אביב 2009, שתפקד כסטודיו לייצור בובות-גמלים מקיפולי נייר ובד/ג.ע]. […] אקט נטילתו של סימן קדוש וסמלי, דוגמת כיפת הסלע המוזהבת, והפיכתו לריק ומאיים, הוא מעשה דה-קונסטרוקציה של הפתולוגיות שהונחלו לנו מהאטמוספרות של ילדותנו, וזאת באמצעות עקירתם ((displacement של סמלים אלה."

 

אם כן, במיצב "בית-ספר יסודי" לא הסתפק גיל מרקו-שני במעשה ההזרה שבשחזור המוציא-מההקשר המקורי; לא, הוא הוסיף רכיבים של אבסורד (כיפת-הסלע הגודשת את התפנים) ואף של פסוודו-אקזוטיקה, רכיבים המהדהדים ממרחק את שילוב הסטריליות והפסוודו-אקזוטי במיצב "הלנה" מ- 2002, בו חדר-המעון של החופשה בספארי עוצב בקרירות מוחלטת באמצעות המיטות עם הסדינים הלבנים והקירות הכהים המחופים עץ. אני גם נזכר בפן האקזוטי-כביכול של מוצגי "מוזיאון הטבע" שמרקו-שני הציג בתוך ויטרינה (במיצב "Woods", "מוזיאון אסירי-המחתרות", ירושלים, 2005). הרושם הוא, שמרקו-שני השתחרר מקסם הקיטש הפסוודו-אקזוטי לטובת החוויה הסטרילית נטו.

 

קרוב הרבה יותר למיצב האוטובוסים הנוכחי הוא המיצב "חדר-מדרגות" מ- 2011, שנבנה והוצג במוזיאון הרצליה, ובו שחזר מרקו-שני במדויק (בחומרי עץ, גבס, זכוכית,פי-בי-סי ועוד) מעלה-מדרגות בנוסח בית דירות תל אביבי שגרתי. הקרירות והריקות שנשבו מ"חדר-המדרגות" יועצמו במיצב חניון-האוטובוסים. וכפי שבדרך ל"חניון" עלינו לחלוף בחללי המוזיאון שהותמרו על ידי האמן, כך גם "חדר-המדרגות" הוסתר מאחורי מסדרון אפלולי וצונן (הודות למזגנים), שנבנה במעלה המדרגות המקורי של המוזיאון (כאן נאלצנו ללכת ב"מנהרה" חשוכה, בטרם הגענו לדלת זכוכית החוסמת את דרכנו ומבעדה צפינו במעלה-המדרגות המלאכותי, שמוביל, הן לקומה הראשונה של בית-הדירות והן כלפי מטה, למרתף (למקלט?). גם במוזיאון ישראל אנו צופים בשני ה"אוטובוסים" רק מבעד לזגוגית. ה"מסדרון" במוזיאון הרצליה נבנה כך שהעניק לצופה תחושה של אי-יציבות, בדומה למעבָר אל מיצב החניון במוזיאון ישראל, אשר גם הוא מקנה תחושה הקרובה לצעידה על פיגום.

 

במילים אחרות, במיצב חניון-האוטובוסים שבמוזיאון ישראל חזר גיל מרקו-שני על תחביר מוכר מעברו הלא-רחוק. מה חשבתי על המיצב הזה? יותר משחשבתי, חשתי: חשתי היטב ב- Uncanny (המאוים), בתחושת ה"סכנה" ששידר החניון העזוב, חשתי בביזארי וב- Unheimlich שבערעור המוכר והידוע. אך, אז גם סיכמתי ביני לביני, שכל המיצב השאפתני הזה אינו הרבה יותר מתפאורה "קולנועית" המחקה אווירת מתח, דהיינו נוקטת באפקט "קולנועי" די אלמנטארי. אלא, שבמחשבה נוספת, אמרתי לעצמי: אולי לא יצירה דגולה, אך לבטח פרודוקציה מרשימה, ולבטח, אישור לשפה אמנותית עקבית של גיל מרקו-שני. ומי כמוני יודע, שאין אצלנו יותר מדי אמנים עכשוויים שניסחו באמנותם עולם רוחני עקבי.

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: