Archive for מאי 27th, 2018

מאי 27, 2018

למה לא כל יום שבת

                         למה לא כל יום שבת

 

 

מדוע שָבַת אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה? הן, לא יעלה על הדעת שאלוהים היה עייף וזקוק למנוחה. ואם קראנו: "וביום השביעי שבת וינפש" ("שמות", לא, 17), הרי שנבקש להבין את "וינפש", לא כאומר – יצא לנופש, אלא כאומר – עשה לנפשו. ב"שמות" כ"ג, 12 מבחין, אכן, הכתוב בין "מנוחה" לבין "נופש": "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגֵר": הבהמות נחות, האדם נופש – עושה לנפש. ואם נזקק אלוהים לשַבּת מסיבות אחרות, שננסה לגלותן להלן, נשאל: מה לו כופה על האדם את הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו"?! שאדם הוא אדם ואלוהים הוא אלוהים; ואם בחר אלוהים לשבות ממלאכתו, מדוע צריך גם האדם לשבות? ואם תענו: "בצלם אלוהים ברא אותו", אקשה: אם כך, מדוע לא ציווה הקב"ה על האדם גם את ציוויי הבריאה הקודמים לציווי השבת (כוונתי לציווי הבריאה כציווי של יצירה אנושית)?! ואולי, דווקא כן מוצפן ציווי הבריאה/יצירה בציווי שמירת השבת?

 

האם אמצא בחוּמש את התשובה לשאלותיי? אני בודק: מן הכתוב בתחילת פרק ב' ב"בראשית" בכוחי להסיק רק, שהיום השביעי הוא יום בו הכיר אלוהים בהשלמת מלאכת הבריאה. זהו גם היום בו ברך אלוהים את היום השביעי וקדשו בתור יום בו כלתה המלאכה והומרה בלא-מלאכה. כמו היה המסר כדלקמן: ישנם ימי מלאכה, ימי יצירה, אך סיום המלאכה/יצירה ראוי ותובע, הן ציונו התוחם (תיחום של כל יצירה המחויבת להתחלה, אמצע וסוף) והן פסק-זמן מקודש שבטרם המלאכה/יצירה הבאה. ב"שמות" לא, 17-12, רגע בטרם ייתן אלוהים למשה את לוחות-הברית (ונשים לב לסמיכות זו, המעמידה את צו זיכרון-השבת במקום גבוה במיוחד), הוא מבהיר לו באריכות את משמעות השבת: השבת "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מְקַדשכם." (שם, 13) עתה, כבר עלתַה השבת מדרגה: לא רק האתנחתא (זמן הסיום והפרידה מהמעשה הקודם, שהוא גם זמן הדגירה וההבשלה של המעשה בא) שבין מעשה למעשה, אלא השבּת כסמל-ברית וקבלת מרות: "כי אני ה' מְקַדשכם". קדושת השבת כקדושה שמקורה באלוהים.

נדגיש: אם בשלב הראשון, הוצגה השבת כצורך אנושי בקידוש פרק-הזמן שלאחר זמן-החולין ובטרם זמן-החולין הבא, כי אז עתה מוצגת קדושת השבת כתזכורת למקור-הקדושה, לקב"ה. ולכן, "שבת שבתון קודש לה'" (שם, 15): קדושת השבת היא התקדשות אשר כל-כולה התמסרות רוחנית טרנסצנדנטית. ולכן, גזר-דין-המוות יחול על כל מי שמחלל את קדושת השבת. שחילול כגון זה הוא התרסה ישירה נגד בורא עולם שהוא גם בורא אדם (וממיתו). ישנו, אכן, קשר בין השבת לבין המוות: ב"ילקוט שמעוני" אף מובא המדרש, לפיו "כי אני מקדשכם" מרמז על השבת שהיא בבחינת העולם הבא.

 

זאת ועוד: "כי אני מקדשכם" גם אומר את קדושת האדם. קדושה במשמעות של אחרוּת ושיגוב. אלוהים קדוש ומקַדש, האדם מקודש וקדוש, ואת זאת באה השבת לסמל. וקדושת ה"וינפש" היא בעשייה לנפש, קרי – בפעילות רוחנית לשמה. דוגמת הטקסט שאני כותב עכשיו בשבת. לא לחינם, מודיע ה' למשה: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת […], שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי." ("שמות", טז, 29): הדגש אינו על אי-עבודה בשבת, אלא על הישארות במקומך, משמע – התכנסות אל עצמך, אל רוחך, אל שאר-הנפש שבך, אל היסוד האלוהי שבך.

 

לכן נכתב ב"זוהר" על "וינפש": "ולא עוד אלא שגדלה נשמתו" (של הקב"ה).[1] ורבי יהודה החסיד אמר: "שמכאן יש רמז לנשמה יתירה בשבת."[2]

 

"זכור את יום השבת לקדשו", נכתב; ולא הסתפק הכתוב ב"זכור את יום השבת". בהתאם, כשנכתב ב"ויקרא" – "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (כ"ו, 2) – אין הכוונה, כמובן, לבית-המקדש, כי אם "מקדשי" כ"קודשי". כי עצם אי-עשיית מלאכה בשבת אינה קיום מצוות השבת. "לקדשו", ציווה הדיבר: רק מי שמקַדש את היום השביעי מממש את זכירתו. מכאן גם הכפילות של "זכור" ו"שמור" בכל הנוגע למצוות השבת: כי "שמור את יום השבת" אומר – להגן על השבת מפני פלישת החולין; להגן עליה מפני חדירת הלא-רוחני.

 

וזה ההבדל בין ה"שבת" של שנת השמיטה "ושָבתה הארץ שבת לה'" – "ויקרא", כה, 2), שהיא מתן מנוחה לאדמה בשנה השביעית, לבין ה"שבת" של היהודי, שעניינו קידוש היום בסימן קידוש רוח אלוהים ורוח אדם.

 

ואז, באה התזכורת הנוספת בספר "דברים" ומחַברת את דיבר השבת ל… זיכרון יציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים והוציאך ה' אלוהיך […] על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת." ("דברים", ה, 16-15) שבת כסדר ליל פסח?! שני טיעונים: א. עבודת החולין היא סוג של עבדות, גלגול של העבדות במצרים. ב. נס יציאת מצרים בבחינת הוכחה לגדולת אלוה, שיום השבת מאזכר את קדושתו. יום שבת כיציאת מצרים, כיציאה מעבדות לחירות. רוצה לומר: חוויית קידוש השבת כהכרה בערך החירות. ומהו שורש החירות אם לא הרוח האנושית.

 

שני אירועי-על מאזכרת השבת: את פלא בריאת העולם ואת נס יציאת מצרים. מצאנו, שתמצית שני האירועים הללו היא כוח היצירה וכוח הרוח המתאחדים בחֵירות. שבת שלי היא בקידושם של שני הכוחות הללו. ובעיקר בשבת.

 

 

 

[1] "זוהר", השמטות, כרך א (בראשית) דף רסה, ע"א.

[2] "דעת זקנים", מבעלי התוספות.