קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

Quicky

                      Quicky      

 

לאחר שנכנענו לשיווק האגרסיבי של "המזון המהיר", ולאחר שמותגי האופנה הגדולים החלו קורסים בפני גל "האופנה המהירה", שלא לציין את "הנתיב המהיר", "הדיוור המהיר" ו"האינטרנט המהיר", הנה נכבשנו, בשעה טובה, גם על ידי "הציור המהיר". תמצאו אותו כיום במוזיאון הרצלייה, כפי שתפגשו בו בתערוכות עכשוויות רבות אחרות: מכחול וירטואוזי זריז, צבע שטוח, ציור "שלאחר-יד-לכאורה", "אאוטסיידרי" לכאורה, אנקדוטי-פרטי בתכניו, בדיוני, נע בין קוטב ניאו-אקספרסיוניסטי ואף ניאו-סוריאליסטי לבין קוטב אירוני ולעתים היתולי (קריקטורי). וכן, כמובן, ציור המושתת על הלגיטימציה הפוסט-מודרנית של מה שקרוי "ציור רע".

 

להוותי, מסתבר לי, שאותו תחביר אמנותי שפעם נראה לי חינני, בלתי אמצעי ואפילו כובש, התחביר הזה עשה את שלו והוא הופך, יותר ויותר, למניירה שמותירה אותי, יותר ויותר, מנוכר.

 

מה יש לנו, שהתמכרנו לכל הסיפוקים המהירים הנ"ל?! לאן אנחנו ממהרים?! או, שמא, מפני מה אנחנו נָסים?! האם הפכנו קורבנותיה של מהפכת הטכנולוגיה המודרנית ושיאיה (נכון לעכשיו) האלקטרוניות, הקיברנטיות, הדיגיטאליות? ומה אנו עושים עם הזמן ה"מורווח" אם לא להמשיך במרוץ על מנת "להרוויח" עוד זמן, ובעצם, להחמיץ את החיים?! ומה הרוויח "הציור המהיר"?

 

ספק אם בכוחנו להאט את הקצב. ספק אם בכוחנו להאט את "הציור המהיר". ובל תטעו: לא לשבֵּחַ את "הציור האטי" באתי. שהרי אנחנו מכירים, למשל, את הציור האטי הישראלי, ההוא מהריאליזם האקדמי החדש, תסמונת הרשברג – הגוון העכור, הבנייה הדרגתית של השכבות והקונקרטיזציה התהליכית של הדימוי הפיגורטיבי הניזון מזיכרונות הרנסנס והבארוק. לא, לא למניירה הזו יוצאת נפשי. כי "ציור אטי" הפך מניירה, בה במידה ש"ציור מהיר" היה למניירה.

 

זוכרים את הציור המנייריסטי מהמחצית השנייה של המאה ה- 16? אותן תגובות ציוריות ברומא ובפירנצה להרמוניה וליופי האידיאלי של "הרנסנס הגבוה" (דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל), אותן תגובות שהולידו את האובססיה ל"סגנון" ולווירטואוזיות, הנטייה לחוסר איזון, להחרפת ניגודים, להגזמת פרופורציות: האיברים המוארכים, הפרספקטיבה המושטחת, המשיכה לביזארי… לרגעים, אני חש כמו נקלענו ל"ניאו-מנייריזם" סטייל שנות האלפיים: גם אם לא ברור לאיזה מין דה-וינצ'י מגיבים ציירינו, התוצאה היא המניירה הווירטואוזית של הביזארי, הפרופורציות המוגזמות, הניגודים הדרמטיים, חוסר האיזונים, האסתטיקה של הנון-אסתטי ושל הפרימיטיביסטי והתמים. לכאורה, בלתי-אמצעיות, ספונטאניות שאמורה להנכיח אותנטיות, לא כן? אך, לא, טריז ה"סגנון", גם לא אחת האירוניה, ותמיד – המודעות הלשונית – אלה מבטיחים את האַל-אותנטי שהפוסט-מודרנה נשבעת בו.

 

לפני כשמונה שנים סחנו ב"אמנות מינורית". לפני כחמש שנים סחנו ב"אקוורליסטים החדשים". לפני כשנה וחצי סחנו ב"ציור פ(רע)". בכל אלה הבשיל הניאו-מנייריזם הישראלי העכשווי, אשר ממנו יינצלו רק אותם שמחוברים, למרות הכול, לאני פנימי אותנטי (ואז, הביזארי והפרימיטיביסטי משיק בציוריהם לשֵדים פנימיים). רשימה שמורה במערכת.

 

אני שב לעניין "הציור המהיר": מה מאפיין את המושא המהיר (מזון, ביגוד וכו')? לבד ממהירות נגישותו הַזמינה, מחירו הזול, איכותו (התזונתית, הטקסטילית וכו') הפחותה, הסיפוק לטווח קצר, נישולו מטקסיות (סעודה חגיגית, שמלה חגיגית וכו'), טעמו המפתה (מליחות, שומנים וסוכר במזון המהיר; אטרקטיביות אפקטיבית של "הלבוש המהיר"; וכו'). עניין המחיר הזול אינו רלוונטי, כמובן, לתחום "הציור המהיר". אך, נגישותו הקומוניקטיבית-ידידותית, ויתורו מראש על ערכי "ציור (פיגורטיבי) טוב", פתיינותו ברובד ה"סיפור" או ה"דרמה", אולי גם החומרים ה"מתוקים" לעתים, – כל אלה משרתים צרכים מיידיים וסיפוקים מיידיים ולו במחיר פיחות הערך (חישבו על פיחות ערכה של כתיבת המכתב, זו האטית והארוכה, לטובת מהירות התקשורת הקצרצרה, הפונקציונאלית ב"ווטס-אפ" ובשאר הערוצים הדיגיטאליים המהירים).

 

האם קברתי בזאת את הציור האקספרסיוניסטי (שמאז ון-גוך, מונק, קירשנר וכו'), שהוא ציור מהיר על פי הגדרה? כמובן, שלא: שכאמור, לא משך הזמן של היצירה הוא הקובע. מה שקובע הוא עושרה, רב-ממדיותה, משמע עומקה. אלה מוצפנים בתכני היצירה ובצורותיה. כך, למשל, משיחת המכחול האקספרסיוניסטית עשויה לאצור בתוכה עולם שלם של רגשות, שלא לדבר על רגשות ויצרים האצורים ביחסי הצבעים, ועוד. ועתה השאלה: מהו הנפח הרגשי של עבודת מכחול של "הציור המהיר", כאשר היא מסגירה מראש על בלימת רגש אישי מעורטל ועל נקיטה במכחול "כמו-אקספרסיוניסטי" כנקיטה ברגיסטר אחד מני מבחר רגיסטרים. והאקוורליסטים של שנות האלפיים – כלום איננו חשים אצל רבים מהם נגינה בכלי בעל מיתר אחד בלבד? ו"ציירי הפ(רע)", האומנם "ברבריזם", או שמא מופע תיאטרוני של ברבריות, מופע המאושש את הפגנת הווירטואוזיות של הצייר?

 

חשבתי על כל זה בתערוכתו של אלעד רוזן ב"רוזנפלד": תערוכה של נוכחות קולוריסטית ניאו-אקספרסיוניסטית עזה, זיקה לפיליפ גסטון המאוחר ו… עליצות אלימה נוסח הג'וקר מ"באט-מן". כאן מנשבות רוחות הפרודיה, הקומיקס, הקריקטורה, מעין "סטנד-אפ" ליצני/אכזרי של ציור. דקות קודם לכן, ראיתי ב"אמנות גולמית" (היא גלריה RawArt) את תערוכתו של רועי מנחם מרקוביץ: המוני פסלונים זעירים המתגודדים על "רהיטי-סרק" משומשים ומשדרים (לי) זחיחות יצירתית. ותמהתי ביני לביני: מה פשר רוח המשובה, העליצות הזו שקפצה על אמנינו הצעירים ברובם, "סניף" (לא הכרחי) של המגמה הנ"ל של אמנות-ה"אינסטנט"?!

 

אלעד רוזן הוא בוגר "בצלאל". רועי מנחם מרקוביץ הוא בוגר "המדרשה". כמדומני, מורשת "האמנות העולצת" הישראלית עוברת בעיקרה, לא רק אבל ברובה, החל מ"עשר פלוס" (1970-1965) והמשך ל"מדרשה" – רפי לביא, יאיר גרבוז, גיא בן-נר, בועז ארד, רועי מנחם מרקוביץ… ושלא תבינו לא נכון: יש ברשימה הזו כמה אמנים מפוארים.

 

באשר לפסליו העכשוויים של מרקוביץ, לפנינו "מינימנטים" (כניסוחו של האמן) משחקיים, מאולתרים מחומרי-מצאי למיניהם, "דלי-חומר", ננו-אסמבלאז'ים המגחכים אנדרטאות (קצת עייפנו מאנטי-אנדרטאות, הלא כן?), המרבים בפאלוסים קומיים אַ-פרוידיאניים, מתחזים בקריצה לחפצי-נוי בסאלונים בורגניים, קלילי ביצוע, מרפרפים נון-שאלאנטית על מורשת בראנקוזי לטובת ה"כיף" היצירתי, ובקיצור – פיסול שהוא לכאורה לא מחויב ולא מחייב. Take it easy art.

 

לאה אביר, אוצרת הגלריה והתערוכה, אומרת לי שדווקא רועי מנחם מרקוביץ מייחס מרב כובד-ראש אמנותי לכל פריט ופריט. אני מאמין לה, אך קשה לי לקבל: כי, כשאני מבודד מהריבוי שלפניי מוצג אחר מוצג, איני פוגש אלא תרגיל זריז, משקל נוצה, לא הרבה יותר. ובלשונו של מרקוביץ' הוא עצמו:

"פסלים ממבט ראשון [ובמבט שני?!/ג.ע]/ נכסי צאן ברזל מפלסטיק/ […] פיסול שורה תחתונה/ גזורה עם פוליטורה/ קקמייקה עם פורמייקה/ דיני פרוטות שמתעסקים בזוטות/ […]/ פיסול חוצות למגירה/ קל וחומר שמוסיף קיסם למדורה/…"

 

ובה בעת, ברי לי כישרונו של האמן הצעיר הזה.

 

פעם, כתבתי כאן, ב"המחסן של…", על פסל של רועי מנחם מרקוביץ שהוצג בגלריה "המדרשה" ואשר לא היה כי אם עותק אחד-לאחד של הפסל "חושן" שיצר יצחק דנציגר. סיימתי אז את דבריי כך:

" … רועי מאכזב אותי בוויתור שלו על אמירה אישית שמעבר להיקסמותו מיצירת האחר. […] רועי מציג את 'חושן' כי זהו – כדבריו – פסל 'שנורא מרגש' אותו. דהיינו, עניין לנו עם נהנתנות מפונקת ומשועממת, שמנכסת לעצמה יצירות לא-לה. בשביל הכיף. כמו האזנה לשיר X או צפייה בסרט Y ש'הורדו' מהרשת. […] ומה בדבר האפשרות הנשכחת ההיא-ההיא ליצור פסל מקורי, פסל שלך-עצמך?"

 

עכשיו, בגלריה "רו-ארט", מול כל ה"בלהפך" וה"נמוך" וה"לכאורה" והפסוודו וה"יעני", אני שואל את האוצרת בכנות ובסקרנות של ממש: במה, בעצם, מאמין רועי? מה חשוב לו באמת?! נדמה לי, שאת השאלה הזו אני מפנה כיום להרבה תערוכות של אמנים צעירים – הללו ה"מהירים" וה"עליזים". שאחרי כל ה- Quickies – האם אין כבר צורך באהבה?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s