קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

מיטה של מין ומוות

                       מיטה של מין ומוות

 

בתערוכה קבוצתית בשם "אני נזכר(ת)" (("Je me souviens", המוצגת בגלריה "דביר", תל אביב, נתפסתי במיוחד לעבודתה של האמנית הצעירה, תכלת רם, – פסל "רדי-מֵייד" אסמבלאז'י, הנושא את הכותרת "אהבת-אמת אינה מותירה כל סימנים". זוהי עבודה "קדומה", משמע מ- 2013, המורכבת אך ורק ממיטת-יחיד(ה) ועליה מזרון מצופה בסדין, עליו שרוע ארון בגדים ישָן שכבול למיטה בחבל ניילון. זהו.

 

כמובן, שאסוציאציות אֵבל צצו מיד בראשי: "גופת" הארון ה"מת", פינוי רהיטים מבית, השלכת חפצי ה"נפטר(ת)", מיטת המנוח(ה), בדידות, גלות… ובה בעת, כצפוי, ליצר-המוות נלווה יצר-המין: עתה, זיווג המיטה והארון הדהד משגל בסימן חידלון, כבילת השניים יחד סימנה עבותות של קשר כפוי או מיוחל.

 

כך או אחרת, מיטה וארון כצמד גופֵי אנוש וזוג מצבי נפש.

 

יש בי אהדה לפסיכולוגיה של רהיטים. פעם, בסוף שנות ה- 80, פרחה באמנות הישראלית הצעירה מגמת פסלי רהיטים, "הרפורמה הנַגרָרית" קראתי לה:[1] פסלי עץ מינימליסטיים בנו מעין רהיטים פסוודו-פונקציונאליים ואבסורדיים – מסורת נחום טבת המוקדם, יהודית סספורטס המוקדמת, דרורה דומיני, יצחק גולומבק ונוספים. ב- 1991 כבר השכבתי את הרהיטים האמנותיים על ספת הפסיכולוג: ה"טריגר" היו דווקא ארונות (בעקבות ארון-בגדים גדול מ- 1988, שהציג חיים סטיינבך במוזיאון ישראל בתערוכת "בגודל טבעי"). "מה נחבא בארון?", שאלתי, בהתייחסות גם לפסלי הרהיטים הבינלאומיים של ריצ'רד ארטשוואגר, ג'והן ארמלדר, ריינהרדט מוּכָה ואחרים. יותר מכל, אתגרה אותי עבודה מוזרה של ברנאר לָאבייֶה מ- 1987, שראיתי בפאריז ב- 1988 (ב"מרכז הלאומי לאמנות פלאסטית") – מקרר גדול שהאמן הצרפתי "הושיב" על כורסה:

"דימוי המקרר המחליף את האדם ויושב במקומו על הכורסה. אנו נזכרים בגופות השמורות במקררים, או חושבים על הקשר בין קרירות המקרר וקרירות מינית. […] 'הזדווגות' קרה, סטאטית, אנטי-ארוטית, מתה."[2]

 

באותה עת התחוור לי, ש"הארונות ושאר הרהיטים [בבחינת יצירות אמנות/ג.ע] הפכו לסימנים המאחדים תת-הכרה עם כוחות חברתיים."[3] הדרך מכאן ועד לדואליות של ארוס ותנאטוס הייתה קצרה:

"ב- 1986 החל רוברט גוׄבֶּר להציג את מיטותיו – מיטות ממשיות, פשוטות, המוחקות כל פער בין אובייקט לבין דימוי. מיטות לא אישיות, מסודרות סידור סטנדרטי של בית-מלון, מיטות שבהן אולי עושים אהבה, אך גם כאלה שבהן אולי מתים. גובר, הידוע גם בכיוריו הלבנים המאותתים מיניות סטרילית, זוהה גם כמי שבמיטותיו מחובר המיני עם הכוח החברתי: 'גובר הציג גם מיטות מבוגרים. כשהן תלושות מקודש-הקודשים של חדר-המיטות, הן הופכות לתזכורת לא-נוחה ליחס הדו-ערכי של התרבות שלנו למיניות, כמשהו שהוא בו-זמנית פרטי לחלוטין, וכשהוא פועל כנגד המוסכמות – נושא לוויסות חברתי'."[4]

 

ובכל הנוגע ל"רהיטים" ישראליים ביצירות של דרורה דומיני, סיגל פרימור ועוד:

"רהיטי שלילה, רהיטי פרידה, רהיטי אין. […] כיסאות ללא כבוד, שולחנות ללא קורבן, ארונות ללא גופה וללא תורה. רהיטים שלא יכפרו."[5]

 

אך, מוטב נתמקד במיטות. לפני שנים ספורות, העלה בפניי ידידי, המעצב הגראפי המעולה, מגן חלוץ, רעיון לאצירת תערוכה בנושא מיטות-ברזל באמנות הישראלית. מגן הרהר בצילומי שמחה שירמן שבהם שוכבות עירומות על מיטות-ברזל, או במיצבי מיטות-ברזל של חווה מחותן ושל יעקב דורצ'ין, ועוד. הגם, שבאותה עת, כבר אזלה בי תשוקת האוצרוּת, הרחבתי בזיכרוני את הרעיון אל מיטות-המעברה שהציג מאיר גל בגלריה "לימבו", אל מיטת-הברזל ששימשה את אפרת נתן ב- 1973 במיצג "מעברי הירדן" (בית-האמנים, תל אביב), ועוד.

 

אך, עכשיו, בעודי צופה בגלריה "דביר" בזיווג הארון והמיטה של תכלת רם, חשבתי על מיטות אחרות, בעולם ובישראל. חשבתי על מיטות ארוטיות, דוגמת הציור האסמבלאז'י, מיטה" שיצר רוברט ראושנברג ב- 1955 וזכה לפירושים בכיוון הומוסקסואלי. וכמובן, איך לא, חשבתי על "המיטה שלי" מ- 1988, עבודתה של טרייסי אֶמין הבריטית: מיטה זוגית, "שלאחר אקט": סדינים מזוהמים, שמיכות מקומטות, גרב-ניילון מופשלת, חפצים מושלכים למרגלות המיטה – סיגריות, מאפרות גדושות אפר, בקבוק וודקה, קונדומים משומשים, תחתונים עם כתמי דם, נעלי-בית וכו'. ואז נזכרתי, ש"המיטה שלי", בטרם הצגתה בלונדון, הוצגה בגלריה בטוקיו, עם חבל-תלייה שהשתלשל מהתקרה, שעה שבסמוך למיטה הוצבו, בין השאר, ארון-מתים ושתי מזוודות. המוות והמין הלכו יד ביד.

 

מכאן ואילך, לא עזבו הקשרים מורבידיים, ולפחות מלנכוליים, את המיטות האמנותיות: "מיתה משונה" של יגאל תומרקין (1984) , שהיא "מיטה משונה" בדין נקיטתה באלונקה של בית-חולים שדה; או "במיטה", עבודה בסימן בדידות ומחלה שיצר רון מיוּק הבריטי ב- 2005, – פסל היפר-ריאליסטי של עלמה שרועה במיטה ומכוסה בשמיכה לבנה; או פסל-חוץ מורבידי של מיטת שיש היפר-ריאליסטית – עבודה מ- 2018 של דורותי קרוס האירית, שיצרה מעין בימת מיטה לבנה הממתינה לגופת המת.

 

מוות ומין, מין ומוות – המוני יצירות של "מיטות" נוצרו בציור, בצילום, בפיסול "רדי-מֵייד" וכו', מבוא עשיר וטעון לעבודתה של תכלת רם ב"דביר"(וצודק אבנר פינצ'ובר, קורא האתר, שהזכיר לי את דוריס סלסדו, האמנית הקולומביאנית שהרבתה להכליא ארונות, שולחנות וכיסאות). וכך, גם אם מעמעם המבוא הזה את ייחודיותה של האמנית הצעירה בעבודה הנדונה, ברור לי, שתכלת רם היא אמנית מעניינת ומסקרנת, וכי יפה עשה דביר אינטרטור כשבחר להציגה לצד האריות והלביאות. בהתאם, אני זוכר את תערוכתה של תכלת רם ב- 2016 בגלריה "הקיבוץ", בה הפגישה חפצי "רדי-מייד" על הרצפה, כאשר בחדר אחורי סגרה שולחן וכונניות-ספרים מאחורי יריעת ניילון, ובחדרון נוסף הציבה מעל ערימת חול שחור מזרון-סְפוׄג מכוסה סדין לבן ועליו לוח בטון ואבן. היה זה, כך נראה, גלגול של האֵבל מהעבודה מ- 2013, זו המוצגת ב"דביר".

 

חג שמח.

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "נגרי האבסורד", "הארץ", 3.6.1988. פורסם בתוך: "לגעת", אמנות ישראל, ירושלים, 1988, עמ' 164-159.

[2] "סטודיו", מס' 18, ינואר 1991, עמ' 24. פורסם גם ב"וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 39.

[3] "וושינגטון חוצה את הירדן", עמ' 40.

[4] שם, עמ' 42. הציטוט הוא ממאמרה של אלינור הארטני בקטלוג "בגודל טבעי", מוזיאון ישראל, 1988, עמ' 116.

[5] שם, עמ' 43.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s