קטגוריות
תרבות עברית

קולטורא וציונות

                           קולטורא וציונות

 

הגם ש"שאלת הקולטורא" לא נולדה בקונגרס הציוני החמישי בבאזל (1901) – שהלא שורשיה בתנועת "חיבת ציון" ובכתבי יהודה ליב פינסקר – שיא ביטויה במאמריו האמיצים של אחד העם שמאז הקונגרס הציוני הראשון. אין ספק: מתוך "חיבת ציון", שקדמה ל"ציונות", צמחה התביעה לגיבושה ועיצובה של תרבות יהודית חדשה, תוך שדנה עצמה לעמדת יריבות מרה אל-מול הציונות המדינית/המעשית של תאודור הרצל ונאמניו. כך, גם האסתטיקה הציונית של בובר המוקדם[1] ראוי לה שתובן כענף על גזע האידיאה התרבותית של "חיבת ציון". ויותר מכל: אפשר-גם-אפשר, שבכתביו הנטושים של אחד העם, דוברם הראשי של "חובבי ציון" האודסאיים בימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, אפשר שבהם נמצא את זרעי התהום שנפערה בימינו ובמקומנו בין התרבות לבין ההנהגה המדינית ועושי דבריה.

 

נפתח בציטוט גרעין הרעיון של ארץ ישראל כ"מרכז רוחני":

"…מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצועות הקולטורא האנושית, […] ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חופשית של עם חי ברוחו, כמו שהִכניסה לשעבר."[2]

 

הדברים נתפרסמו על ידי אחד העם ב"השילוח" בשנת 1898, שנים לאחר שמחברם לא חדל לשוב ולהשמיע את קולו הביקורתי והשנוי במחלוקת האומר, שרעיון מדיני חייב להישען קודם על הקולטורא הלאומית. אחד העם, ש"רתח" על דחיית הדיון בסוגיית התרבות לקצה סופו של הקונגרס החמישי, התייחס אמנם לתרבות היהודית בעיקר במונחי הספרות והסופרים, אך לא מנע את עצמו ממדיומים תרבותיים אחרים. וכך, ביקורתו הקטלנית והסרקסטית ב- 1903 על "אלטנוילנד" (1902), לא החמיצה את תיאורו של הרצל את ביקור צמד גיבוריו בירושלים ב"בית המלאכה של הצייר הגדול איזאאקס", אשר שמו יהודי אך יצירתו המתוארת חפה מכל יהדות "והוא מצייר את תמונתה של הליידי היפה. כל כך גדול כבודו של הצייר היהודי!".[3]

 

קודם לכן, ב- 1895, בכותבו באודסה את המבוא למהדורה הראשונה של כל כתביו, הבהיר אחד העם, כמי שמקדים תשובה לאידיאל "יהודי השרירים" שיעלה בנאומו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני (1898): "…צריך לא רק גוף בריא, כי אם גם נפש בריאה, […] כי פדות נפשנו קודמת לגאולתנו."[4] כאן הופיע לראשונה הביטוי "מרכז הרוח" כביטוי של "חיבת-ציון", כהכרה בקדימות "התרכזות הרוח" הלאומית – גיבוש תרבותי בסימן אמת ומוסר ה"טבעיים" לעם.[5] ללא גיבוש שכזה, אין טעם בקידום "העבודה הלאומית הגדולה". הייתה זו הכרזת מלחמה נגד "הציונים" שנתיים קודם לקונגרס הראשון בבאזל. בהתאם, זמן קצר לאחר הקונגרס, פרסם אחד העם ב"המליץ" את מאמרו – "לא זה הדרך" (1889) ובו האשים את ההרצליאנים כדוחקי-קץ –

"…כי בחפצם לעשות גדולות בלא עת, עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשייה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו…"[6]

 

כך הגיע אחד העם ב- 1891 למסעו הראשון ברחבי ארץ ישראל, שבעקבותיו הצהיר על רצונו לגלות "את הטפח היותר מכוער".[7] וגם אם איתר את ,עקבות הקולטורא החדשה" בבניית מסילת הברזל מיפו לירושלים, הרי שהודה כי "אבל עתה, שבאמת אין לנו אלא פרכוס של אברים מדולדלים, כל אחד לעצמו…".[8]

 

זוהי תעודתם של הסופרים העבריים, סבר אחד העם ב- 1891 – לתפקד כחוד-חנית אוונגרדי רוחני-תרבותי של תיקון והבראת הציבור היהודי: "לא כן הסופרים, אשר אין כוחם אלא בפה. הם, אם יאבו לתקן את העם, צריכים לתקן את האדם תחילה." ומהו התיקון? בהטמעת ערכים כלל-אנושיים בערכים הלאומיים ובעיצוב הערכי של הפרט, כתנאי לעיצוב הקולקטיבי-לאומי: "'היה אדם באוהלך – זאת היא אפוא התורה הגדולה החסרה לנו עד כה וזאת היא גם תעודת הספרות עתה."[9] הייתה זו תשובתו של אחד העם לי.ל.גורדון שטבע ב- 1863 ברוח ה"השכלה" את הביטוי – "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך". זה כל ההבדל בין "עם הספרות" לבין "עם הספר", סבר אחד העם: "עם הספר" הוא עם שהוא עבד הספר, עם השבוי בדברים שבכתב, בהלכות. "עם הספרות", לעומת זאת, הוא עם חי, עם בעל זהות דינאמית ("הפושט צורה ולובש צורה") המתפתח ומשתנה ביחד את הספרות הנוצרת בו.[10] "עם הספרות" הוא זה שקם לתחייה ב"מרכז הרוחני" מתפתח בחופשיות לפי רוחו על יסודות אנושיים כלליים.

 

שנת 1891 הייתה , אכן, שנה בה שכלל אחד העם את מהפכת "המרכז הרוחני". עתה פרסם את "עבר ועתיד", בו גזר מקיומו של האינדיבידואל את דרכו של התרבותית של הכלל:

"…כי ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחיבור זיכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. […] גם ה'אני' הלאומי של עם [… אינו אלא] תערובת עבר ועתיד: זיכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם."[11]

 

ב- 1893 ליטש אחד העם את חזונו התרבותי באמצעות המאמר המפורסם, "חיקוי והתבוללות", בו שלל את ה"חיקוי מתוך התבטלות" וחייב את ה"חיקוי מתוך תחרות".[12] בזה האחרון,"כל חפצו של המחקה הוא לגלות את רוחו העצמית".[13] זאת ועוד: ב"חיקוי מתוך תחרות" תתגבר האחדות על ההתפרדות לשבטים ולפלגים. ומה יבטיח התמדתה של אחדות זו? כן, המרכז הרוחני בבחינת השראה קדמונית: "…עתידים על כן כל הרוצים באחדות האומה להיכנע סוף סוף מפני ההכרח ההיסטורי ולשאת עיניהם למזרח, אל מרכז-החיקוי הקדמוני."[14]

 

 

עדיין ב- 1893 כתב אחד העם את מאמרו הנודע האחר, "כהן ונביא", בו הכתיר את הנביא כאיש "הכוח המקורי", המניע קדימה את החברה וגואל אותה מבינוניותה. כי הנביא הוא איש ההגשמה המוסרית המוחלטת, אידיאליסט, לוחם, בודד. לעומתו, הכהן אינו ניחן בכוח מקורי, הוא זה המתפשר עם המציאות, עם האפשרי. איתרע גורלו של העם היהודי, ובראשו התייצבה ה"כהונה", קונן אחד העם. ניתן להניח אפוא, שכאשר החל עורך את הירחון "השילוח" ב- 1897 הוא ראה בבמה זו מכשיר רוחני לקידום התרבותי-רוחני בכיוון המהפכה בה דגל לאורך שנים. "נולדה בקרבנו בעת האחרונה שאיפה חדשה: שאיפה לתחייה והתקדמות פנימית, אשר נתנה לספרותנו את הזכות לחיות […] בתור חלק עצמי מעולמנו הפנימי.", כתב בפתח החוברת הראשונה.[15]

 

מפתיע, לפיכך, שבמאמרו מ- 1900, "הכוהנים והעם", שלל ההוגה את העסקנות הציונית ומליצותיה לטובת חזונם הרוחני של אנשי הרוח, שאותם הוא כינה… ה"כוהנים": "זאת יעשו הכוהנים, אשר להם הכוח והעוז המוסרי הדרוש לזה, והעם יבוא אחרי כן…". עתה, הכוהנים הם אנשי הרוח שינהיגו את העם ב"מרכז הרוחני", להבדיל מהפוליטיקאים של התנועה הציונית:

"ולא מן הדברנים והכתבנים המצלצלים במליצותיהם ואף לא מן העסקנים המבקשים 'עסקים 'טובים וחושבים למצאם בארץ ישראל: כל אלה ביחד אינם אלא חומר לבניין, עצמות יבשות, אשר לא תחיינה עד כי תבוא בהן הרוח על ידי 'אנשי הרוח'."[16]

 

מנגד, ב- 1898, הצהיר אחד העם: "תשועת ישראל […] עתידה לבוא על ידי נביאים, לא על ידי דיפלומטים."[17]

 

ב- 1903 העפילה מחשבת אחד העם לשיא חריפותה הביקורתית. שנה קודם לפטירת הרצל (שתלווה, ראו זה פלא, במילות הספד חמות של ההוגה למפעלו ומורשתו של המנהיג) כתב את "תחיית הרוח". עודו דוגל במהפכה הקולטורית, כאשר ניסח: "'קולטורא' – מילה שאין אולי נעלה ונשגבה ממנה בכל אוצר הלשון האנושית". ומיד, בסמוך: "מאין אפוא באה האימה הזאת שמטילה הקולטורא על הציוניים?"[18] כי, עתה, אבחן ההוגה ציונות חדשה, זו המדינית, הדוגלת במשא ומתן דיפלומטי עם הטורקים ועם שאר ממשלות, כאשר רעיון "המקלט הבטוח" לעם היהודי קודם בעבורה לרעיון "העבודה לתחיית רוח האומה והתפתחות קנייניה הקולטוריים". אחד העם ראה את הסכנה התרבותית שבאמנציפציה ובאסימילציה (התבוללות) – שתי מגמות המאיימות לחסל את כוח היצירה העברי, ההוא המחבר את עבר העם ועתידו. דוגמא ידועה לסכנה זו ראה ביצירתו של הפסל, מארק אנטוקולסקי, שלרגל מותו קונן אחד העם על פרישתו מ"עבודת הקולטורא של עמו": "וכשהיה אנטוקולסקי לאומן גדול, לא זכר האיש ההוא את הגאון מווילנא…"[19] ומנגד, קריאתו של אחד העם להקמת "מרכז קבוע וחופשי להקולטורא הלאומית שלנו: למדע, לאומנות ולספרות…"[20]

 

במידת מה, "בצלאל", שיוקם בירושלים תוך שלוש שנים, יגשים את החזון. בביקורו כאן ב- 1912 ימנה אכן אחד העם את האקדמיה כאחד מביטויי "המרכז הרוחני". עם שובו ללונדון, כתב:

"מטרתו הגדולה (של "בצלאל"): – התפתחות האומנות העברית – הושגה עד כה אמנם רק במקצת, ועד האומנות העליונה לא הגיע עוד. אבל מה שהשיג כבר בענפי המלאכות השונות נותן רשות להאמין, כי פה יגדל כוח הביטחון לעשות נפלאות'. אם כה או כה – והנה נהיה כבר 'בצלאל' גם הוא למקור שפע רוחני, המשתפך מא"י לארצות רחוקות. ומי יודע, כמה לבבות רחוקים חזרו ונתקרבו לעמם מעט או הרבה על ידי 'השטיחים' וה'צעצועים' היפים של 'בצלאל'…"[21]

 

וקשה לדעת אם נכתבו הדברים בציניות-מה אם לאו.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "מרטין בובר: אסתטיקה ציונית ואקסטאזה", בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] מתוך: אחד העם, "מדינת היהודים ו'צרת היהודים'", "כל כתבי אחד העם", דביר, תל אביב, 1954, עמ' קלח.

[3] פרק מ"ב ב"ילקוט קטן". הפרק פורסם ב"השילוח" ב- 1903. שם, עמ' שיט.

[4] שם, עמ' ב.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' יא-יב.

[7] שם, עמ' כ"ג.

[8] שם, שם.

[9] שם, עמ' נ.

[10] שם, עמ' נא.

[11] שם, עמ' פא.

[12] "חיקוי והתבוללות", שם עמ' פו-פט.

[13] שם,, עמ' פז.

[14] שם, עמ' פט.

[15] שם, עמ' קכו.

[16] שם, עמ' יט.

[17] שם, עמ' קמ.

[18] שם, עמ' קעג.

[19] שם, עמ' קעז.

[20] שם, עמ' קפא.

[21] שם, עמ' תכח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s