קטגוריות
ציור ציוני תרבות עברית

מרטין בובר: אסתטיקה ציונית ואקסטאזה

         מרטין בובר: אסתטיקה ציונית ואקסטאזה

 

 

שני מקורות עיקריים משמשים את ההיסטוריונים בבואם לדון בתפיסת האסתטיקה הציונית של מרטין בובר: האחד, נאומו בקונגרס הציוני החמישי בבאזל, 1901; השני, המבוא שחיבר לאסופת "האמנים היהודיים", שראה אור בברלין ב"הוצאה היהודית", שהיה ממייסדיה ב- 1903. רבות נכתב בקיצור על הנאום והמאמר הללו, אך דומה שראוי להרחיב בהם, ולו כבסיס לעיון בזיקה אפשרית שבין תפיסתו התרבותית המוקדמת של בובר לבין השקפתו המיסטית/אקספרסיוניסטית שצמחה וגובשה באותן שנים ממש.

 

 

חלקו האחרון של הקונגרס החמישי הוקדש למה שקרוי "פולמוס הקולטורה", ובלטו בו נאומיהם של מקס נורדאו ומרטין בובר בנושא תעודתו של האמן הציוני. נורדאו, נאמנו של הרצל, איש "הציונות המדינית" ומבקר קשה של ה"אמנות למען אמנות" (ושל האמנות המודרנית בכלל, וראו ספרו מ- 1892, "ניוון"), ייעד לאמן הציוני תפקיד מעשי-תעמולתי בשירות המוסדות הציוניים. לעומתו, בובר, איש "הציונות התרבותית", ייחס לאמנות היהודית החדשה תפקיד של הבראה רוחנית לאומית באמצעות שיקום הפן החושי-טבעי של הרוח היהודית שהייתה נעולה במשך הדורות בבתי-המדרש ובספריהם. בובר, שהתלונן על כך שאין ב"אלטנוילנד" של הרצל "אף סגולה אחת המבטאת את האופי העממי של התחייה העברית", חָבַר ל"פלג הדמוקרטי" האופוזיציוני, שראה בציונות התרבותית (וביצירה הרוחנית היהודית) אלטרנטיבה לציונות המדינית של הרצל ונאמניו.

בהתאם, בנאומו סבר בובר, שתפקידה של האמנות היהודית לחנך חינוך תרבותי-אסתטי, להוות מכשיר להבראה לאומית ולתפקד כחיל-חלוץ תרבותי לעם. לאורך אלפי שנים לקה העם היהודי בחסר, טען בובר: רוחניותו מצאה ביטויה באפיק הדתי, אך התעלמה והתנזרה מיפי החיים והטבע, שממנו יונקת הוויטאליות האנושית. כל פריחה טבעית הייתה זרה, שנואה ונחשדת. עתה, המשיך בובר, באה התנועה הציונית כתנועת שיקום: היא באה לעשות שימוש בכושר היהודי, כפרטים וכעם, לשחרור ופיתוח של העם, הבאתו לשלמות אחדותית גבוהה יותר. במדרגה חדשה זו תלבלב הכמיהה המדוכאת ליופי ולטבע ותמצא ביטוייה ביצירות אמנות. לא עוד כושר אינטלקטואלי (מילולי-פרשני-התפלפלותי) בלבד, כי אם ביטוי עצמי, חווייתי ושלם, של מלוא האורגניזם היהודי. האמנות תהא כלי אידיאלי להשבת העם אל עצמו ואל ידיעתו את עצמו. לכן, חשובה האמנות לתנועה הציונית כאמצעי המחנך לרגשות, ליופי ולאחדות רוחנית. כי רק עם שלם, שהתחבר למהותו, ראוי לגאולה, הדגיש בובר. ובאשר אין כאמנות להבעת אמת, תהא זו, אכן, האמנות היהודית החדשה שתבטא את מהותו האמיתית של העם כיהודי, כציוני ואנושי. בתור שכזו, תשמש האמנות היהודית החדשה, לא רק ככלי חווייתי גואל, אלא אף תשמש עדות, תעודה תרבותית להתעוררותו של העם. אני מצטט מהנאום:

"במשך אלפי שנים היינו עם עקר. […] השינוי הגדול התאפשר עם כניסת היהדות לציביליזציה המערבית […], כאשר בחיים האירופיים צעדה המודעות העצמית הלאומית הַבּריאה לכיוון האידיאל של אנושות ללא שפיכות דמים […], כאשר כל אומה החלה משרתת את הציבור באמצעות הפעלת כישרונותיה לטובת פעילות יצרנית, כאשר ההכרה החברתית של המבוקש נטמעה בהכרה הלאומית של הקיים. היה זה אז ששודכנו לציביליזציה המערבית והתאפשרה חשיפת תשוקתנו הקדומה לקיום לאומי בצורתו המודרנית הקרויה 'ציונות' – תשוקה שבמשך מאות בשנים ביטאה עצמה בציפייה שבכמיהה או באקסטאזות משיחיות פרועות. והייתה זו גם אותה השתדכות שאפשרה את כמיהתנו ליופי ולפעולה – כמיהה ששוב ושוב עונתה עד מוות בגטו – וכך התגבשה לקראת כוח צעיר שבצורתו הנוכחית הבלתי גמורה אנו מכשירים את העתיד הגדול ואשר נעניק לו את השם 'אמנות יהודית'. העובדה ששוב יש לנו אמנים – ובאמנים אין כוונתי רק לפַסלים אלא גם למשוררים ולמלחינים – אין די בה בכדי לאשר קיומה של אמנות יהודית. לאחרונה, פסענו אל מעבר לצעד הראשון של עצם קיומם של אמנים ממוצא יהודי."

 

בהמשך נאומו תיאר בובר את הופעתם של אמנים יהודיים באירופה שבעקבות האמנציפציה ולאחר עידנים של רחק בין יהודי הגלות לבין היופי. טענתו בזכות קיומה של סגנון יהודי אופייני ביקשה את ביסוסה ביחסי אור-צל, גוף-חלל ועוד (אף כי ספק אם הוכיחה זאת). עתידה של האמנות היהודית, סבר בובר, בצמיחתה הלאומית מהקרקע ומתוך קהילה מגובשת. ולכן, תעודתה של האמנות היהודי החדשה להפנים ולבטא את נשמת האומה בגלגולה הציוני. מכאן המלצותיו המעשיות של בובר בהרצאתו לייסודם של מוסדות ופעולות לטיפוח האמנות היהודית החדשה. בחזונו, הבעת הנשמה היהודית תמצא ביטויה בחומרי השפה העברית, במנהגים, באמנות העממית של שירים וניגונים, בחנוכיות ובטליתות, ומכל אלה יצמח "יופי חדש". אלא, שלא די בזאת: האמנות היהודית החדשה נזקקת לטריטוריאליות הציונית, שתשלים דואליות יהודית של ארציות ורוחניות:

"אמנות לאומית זקוקה לקרקע שתממנה תצמח ולשמים שאליהם תערוג. לנו, היהודים דהיום, אין לא מזה ולא מזה."

 

כך דיבר מרטין בובר ב- 1901. שנתיים לאחר מכן, בהקדמתו לאסופה שערך, "האמנים היהודים", ביקש בובר להתמודד עם טענתו של ריכרד וגנר ("היהדות במוזיקה", 1869), שהיהודים נטולי כישרון לאמנות חזותית. במפתיע, בובר לא חלַק על טענה זו והודה ש"היהודים הקדמונים היו יותר אנשי-אוזן מאשר אנשי-עין ויותר אנשי-זמן מאשר אנשים בעלי תחושת חלל. חוש השמיעה תורם ליצירת תמונת עולמו של היהודי יותר מאשר כל חוש אחר." אלא, שבניגוד להשקפתו האנטישמית של וגנר, מצא בובר נימוקים היסטוריים-תרבותיים להעדפה היהודית של הזמן והאוזן (המוזיקה, השירה) על פני העין והחלל (ציור, פיסול). כגון, הכתבים היהודיים העתיקים ה"בולטים בעיקר באופיים האקוסטי", הטקסטים המופשטים באופיים, הדלים בדימויים חומריים-חושיים. זאת ועוד: "החומרים אינם נתונים למבט – כל שניתן לראות הם יחסים…". בובר לא ממש הוכיח את טיעונו זה (מה פירוש "יחסים"?), טיעון שגם הורחב למנטאליות של יהודי הקדמון המושפע מנוודי המדבר הפראיים ומהנטייה לשחרור רגשות בזעקה בלתי מעובדת, מה שאחראי לתופעת הפאתוס היהודי. דרכו הקדמונית של היהודי, טען בובר, לא הובילה לכיוון האובייקט והתמונה.

 

חמור מזה, בובר נכון היה לקבל את ההשקפה האנטישמית המייחסת ליהודים התמחות בכספים – דהיינו בערך הסמלי של הדברים, וגם בתכונה זו מצא ההוגה נימוק לאי-התחברות יהודית לקונקרטיות של החיים. אלא, שבובר הצביע על שינוי מהותי במצבו ההיסטורי-תרבותי של היהודי, כגון בעליית החסידות – יהדות מלאת חיים, יופי ואהבה, וכמו כן – האמנצסיפציה, שעודדה יציאתם של יהודים מחומות הגטו אל ההתערות ביצירה ותרבות, כולל אלו החזותיות. כי בעוד יהודי הגטו היו שבויים בהלכה דתית המנותקת מגוף וטבע, היהודים החדשים יצאו לחופשי, אף צמצמו את תלותם בכלכלת הממון ובזאת מעצימים את זיקתם לטבע, לגוף, לחושים. ולא רק הציור והפיסול ניעורו לחיים בעולם היהודי, אלא גם אמנות התיאטרון: "את השחרור האקסטאטי ואת הפאתוס הנרגש חווה היהודי (החדש/ג.ע) בעזרת אמנות המשחק."

 

                               *

כמה פרטים ביוגראפיים הקשורים לענייננו: מרטין בובר נולד בווינה בשנת 1878, אך בשנת 1892 חזר אל בית אביו בלמברג. בעקבות משבר דתי פרק מעליו את עול המצוות המעשיות, והוא החל בקריאת הפילוסופים עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה. בשנת 1896 חזר בובר לווינה, שם נרשם לאוניברסיטה ללימודי פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות. בשנת 1898, בגיל עשרים, הצטרף בובר לתנועה הציונית ובשנת 1899 היה ציר בקונגרס הציוני השלישי, בו פיתח את ההשקפה, שראוי לה לציונות להיות מיוסדת על התעוררות רוחנית. עתה גם הצטרף ל"פלג הדמוקרטי". בשנת 1902 התמנה בובר לעורך השבועון הציוני הרשמי, ""Die Welt, בו הטיף להתחדשות היצירה הרוחנית של עם ישראל בסימן הדואליות המפורטת לעיל. באותה שנה גם החל לפעול, יחד עם חיים וייצמן וברתולד פייבל, להקמת מוסד יהודי ללימודים גבוהים. בשנת 1904 נטש בובר את הפעילות המדינית והחל לעסוק במחקר, במיוחד בנושא החסידות.

                                 *

הצטרפותו של בובר למחנה הציוני ב- 1898, בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, אירעה לאחר תקופה של התקרבות ואף מעורבות בחוגי האבנגרד האקספרסיוניסטי הווינאי והברלינאי. בין זיקתו של בובר הצעיר לאקספרסיוניזם לבין ההשקפה הציונית-תרבותית ולבין העניין שהחל מגלה בחסידות ב- 1904 – מוביל חוט מקשר אחד, שמצא ביטויו במאמריו המוקדמים מהשנים 1913-1909.

 

בווינה גילה בובר הצעיר את התיאטרון (ב"בורגתיאטר" ביקר יום אחר יום[1]) – מרחב הדיבור החי, שלא לומר, מרחב הדיאלוג – וגילה את השירה החיה, זו המבקשת אחר הצעקה הראשונית והפאתוס. כאן נזרעו זרעי מחשבתו העתידית של בובר. ל"שולחן יום חמישי" הקבוע הסב בובר במחיצת סופרים, משוררים, מחזאים, ציירים (אמיל אורליק היוגנדשטילי, אמיל רודולף וייס האוריינטליסט ואוטו מילר-דיפלו הרומנטיקון) ואחרים ודנו, בין השאר, ביתרון הדיבור הדיאלוגי החי והנוכח (סוקרטס) על פני הטקסטואליות ההגותית.[2] לימים, ימצא בובר בחסידות כר עמוק להעצמת השקפה זו.

 

ב- 1900, בברלין, הצטרף בובר בן ה- 22 לחוג "השותפות החדשה" – שבמרכזו רעיון המיסטיציזם הפנתיאיסטי.[3] כאן נכבש הסטודנט הצעיר על ידי האידיאה של חוויית העולם כאחדות בריבוי ואין בלתו. האני, סברו חברי החוג, הוא "הדבר כשלעצמו" ובכוחו להגשים את אחדותו עם היקום והנצח. החוויה המיסטית אינה אקט חברתי, כי אם ביטוי לרליגיוזיות של היחיד. עם זאת, אין החוויה המיסטית בריחה מהעולם ושלילתו, אלא חוויה של חיוב החיים והביקוש אחר האחדות עם מלאותם של החיים.

 

לאחר שהשלים ב- 1904 את הדוקטורט שלו בנושא כתביהם המיסטיים של ניקולא דה קוּזָה ויקוב בוהם, דיסרטציה שנכתבה במקביל למעורבותו הציונית, התמסר בובר לעריכה וכתיבה של אסופות בתחומי המיסטיקה והחסידות, דוגמת "וידויים אקסטאטיים", "סיפורי רבי נחמן" (1906), "אגדת הבעל-שם-טוב" (1908) ועוד. ב- 1909 חיבר בובר את "שלוש דרשות על היהדות" – הרצאות שנשא בפראג בפני חברי "בר-כוכבא", וב- 1913 פרסם את ספרו, "דניאל – דיאלוגים על המימוש". ללמדנו, שמחשבת בובר בנושאי הזהות היהודית החדשה (כולל ההגות האסתטית הציונית) נרקמה בד בבד עם הגותו הקיומית-מיסטית-אקספרסיוניסטית.

 

כבר במחצית 1907 דיווח בובר למוציא-לאור על אודות "אנתולוגיה היסטורית ובין-דתית של וידויים אקסטאטיים" בלתי-מילוליים שבעריכתה הוא עסוק. האסופה, הוסיף בובר, תעסוק "הרבה יותר באישור החיים וברוח חיובית מאשר בהסתגפות ובבריחה מהעולם."[4] הספר, "וידויים אקסטאטיים", יצא לאור ב- 1909. באותה עת, חוויה פנימית וחיפוש רוחני שמעל ומעבר למילים ולכוחות ההכרה – הנחו את בובר, כפי שעמדו ביסוד יצירתם של סופרים ואמנים, דוגמת וסילי קנדינסקי ("על רוחני באמנות", 1912) וחבריו ל"פרש הכחול" במינכן.

 

ב- 1909 כתב בובר את מאמרו, "אקסטאזה וביטוי", שבו הצביע על חוויית האקסטאזה כחוויה אמנותית של אחדות המבטלת כל שניות, כל מורכבות, כל אנליזה וכל תחביר:

"…האקסטאזה לבדה לפי מהותה היא הבלתי-ניתן-לביטוי. כזאת היא, מפני שהאדם שחי אותה הפך לאחדות אשר שום שניות שוב אינה מגיעה לתוכה."[5]

 

באקסטאזה מתממשת אחדות האני וכמוהו כאש ("עתה שוב איננו חבילת-נצרים, הוא אש.") בה מתמזגים האני והעולם ("עתה… נתלקחו כל הניצוצות ללהבה אחת."). בתהליך זה נפרד האדם מההכרה ומהלשון, דהיינו ממערכת הסימנים ההכרתיים – שביסודם "הכרת הקירבה או הרוחק".[6]

 

עוד משחר המאה ה- 20 דגל בובר ברעיון, שהאדם ניחן בכושר מימוש עצמי, שמקרבו אל הזולת, אל הטבע ואל אלוהים. הדי קולו של פרידריך ניטשה נשמעו ברעיון זה. ואכן, במאמר מ- 1901 העניק בובר לניטשה את מעמד "המעורר והבורא של ערכי חיים חדשים ושל תחושת עולם חדשה."[7] מניטשה ינק בובר לא רק הסתייגות מריחוק אינטלקטואלי, אלא גם את הכרתו בחשיבות הקונקרטי והאקטואלי ("הקרקע"?) שבתהליך המימוש, וזאת בניגוד למופשט ולאידיאלי. וכמובן, השפעת הגותו של סרן קירקגור בכיוון המימוש העצמי של היחיד ב"זינוק האמוני" לבלתי-רציונאלי.

 

במאמר אחר מ- 1901 טען בובר, שאת השלמות הפנימית המרבית יגשים אדם ביצירתיות, שאינה מוגבלת לאמנים. כי יוצר הוא אדם עז ומורכב המכוון כל-כולו להתפתחות הרוח והמעשה. בשורש מהותה של היצירתיות החיוב הגואל של קונפליקט. כי באישיות היוצרת מתאחה פיצול פנימי בהרמוניה.[8] במאמר נוסף מאותה שנה (שעניינו יקוב בוהם) כתב בובר, שהעולם – בבחינת התהוות מתמדת – נתון בידינו להמשיך ולבוראו ללא הרף.

 

"דניאל" הדהד את שלל הרעיונות המוקדמים הנ"ל של מרטין בובר. הטקסט הורכב מחמישה דיאלוגים, המתרחשים בחמישה חללים שונים ועם חמש דמויות שונות (המלוות את הדובר האחד). לכל אורך הדיאלוגים נפרשת האידיאה של הגשמת האחדות המהותית, אף כי לא עוד במונחי אקסטאזה, אלא במונחי מימוש בחיי היומיום. בדיאלוג הראשון ("בהרים"), יורד דניאל מההר, מתבטא כנגד "ענני האינסוף" ונועץ את מקלו בגזע כמי שמחייב את הקונקרטי. כאן, ברמת "קיום מוגבה", יגלה האדם את הדואליות הראשוניות של היש – שניות התופעה והממשות – אך, כאדם יוצר, יאשר באני שלו את האחדות ההרמונית:

"כל שירה היא דיאלוג: משום שכל שירה היא עיצוב של קוטביות. […] הקוטביות שהאדם חווה בתוכו תרה אחר אחדות. […] אחדות היא זה שמתהווה לנצח. לא מתוך העולם: מתוך פעולתנו תיוולד האחדות."[9]

 

                                 *

כפי שראינו, הגותו האסתטית-ציונית של בובר מצאה ביטויה בלב לבה של התקרבותו למיסטיציזם ולאקספרסיוניזם של האקסטאזה. התבוננות השוואתית על שתי המגמות הללו – האסתטית-ציונית, מחד, והמיסטיציזם האקספרסיוניסטי, מאידך – עשויה ללמד על מספר עקרונות משותפים:

  1. רעיון הגאולה הרוחנית: מימוש עצמי רוחני, כתעודתו של האדם, הוא גם רעיון היסוד של "הציונות התרבותית". כאן, מימוש אינדיבידואלי הורחב אל מימוש קולקטיבי.
  2. רעיון האחדות השלמותית: בעבור היחיד כבעבור הרבים, קרי – העם, המגמה היא לאשר אחדות פנימית של דו-קוטביות יסודית. ברמה האמנותית-יהודית החדשה, תהא זו אחדות ה"שמימי" (רוחני) וה"ארצי" (גופני, חושי). משמע, אחדות "הקרקע" ו"השמים" כדואליות ציונית-טריטוריאלית ורוחניות יהודית, פוגשת באחדות הניגודים האקזיסטנציאלית של "דניאל" (בו הגשמה עצמית רוחנית מתקיימת, כזכור, ברובד הקונקרטי של נעיצת מוט-הטיולים בגזע-עץ).
  3. שלילת ההוויה המילולית שכלתנית כאופן של הגשמה עצמית: ברובד הלאומי, זוהי תשובתו של מרטין בובר למהלך התרבותי ההיסטורי היהודי, בו הופרד היהודי מהטבע לטובת התעמקות במילה ובפרשנות. ברובד היחיד, זוהי האידיאה של האקסטאזה בה מבוטלת כל הכרה סימנית.
  4. רעיון האקסטאזה: אקסטאטיות משיחית של היהודי הקדמון, כך בובר בהרצאתו מ- 1901, תמצא את אפיק הביטוי במו חומרי האמנות היהודית החדשה הנוקטים באמנות עממית-נאיבית יהודית ובמנהגים יהודיים. הנתיב החסידי, שבובר אמצו באותה עת, יעצים את המבע האקסטאטי. האקסטאזה, בה מתאחדים הניגודים באני, היא אפוא אופן של הגשמה עצמית ברמת האינדיבידואל וברמת העם.

[1].Maurice Friedman, Martin Buber and the Theatre, Funk and Wagnalls, New-York, 1969, p.3

[2] שם, עמ' 6.

[3] Martin Buber, Ecstatic Confessions, ed. Paul Mendes-Flohr, Harper and Row Publishers, san Francisco, 185, p. XVI.

[4] שם, עמ' XIII.

[5] מתוך: בנימין הרושובסקי, עורך: "יורשי הסימבוליזם בשירה האירופית והיהודית", בית ההוצאה של אגודת הסטודנטים, אוניברסיטת תל אביב, 1973, עמ' 85.

[6] שם, שם.

[7] Martin Buber, Daniel: Dialogues on Realization, Translated with an Introduction by Maurice Friedman, Holt, Rinehart and Winston, New-York, 164, p.4.

[8] שם, עמ' 8.

[9] שם, עמ' 124.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s