קטגוריות
Uncategorized

אלוהים אוהב ציור

                            אלוהים אוהב ציור

 

דרור בר-יוסף הביא לתודעתי את הקטע הבא מתוך "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב, ועל כך אני חייב לו תודה:

"…כי כל המקומות הם אצלו יתברך, כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו […] אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית המקדש, […] רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעבדא דבראשית וציורא דגן- עדן […], על כן המשיך לשם קדושתו יתברך […]. היינו, שהשם יתברך המשיך רק קדושתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו…"[1]

 

מדהים, הלא כן? – הנה כי כן, חרף הווייתו האל-מקומית, אלוהים אהב לשכון בבית-המקדש בגלל… הציורים הנאים שאהב להתבונן בהם שם…

 

ציורים בבית-המקדש? אם להתחיל במשכן הטרום-מקדשי, לא זכור לנו מהמקורות, שבצלאל בן-אורי צייר: לכל היותר, עסק בפיסול ובנגרות. יתר על כן, זכור לנו היטב, שהקב"ה הכתיב במפורש למשה את הדיבור השני – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…". אם כך, מהיכן והכיצד ציורים בבית-המקדש?

 

אל תצפו שנספק לכם תשובה על שאלת שם הצייר או הציירים העלומים. שכידוע, אמנים לא חתמו על יצירותיהם קודם לרנסנס האיטלקי. השאלה המעניינת יותר היא, מדוע נהנה כל כך אלוהים מהציורים? ובכן, מעדותו הנ"ל של ר' נחמן עולה, שהציורים האהובים על השם-יתברך היו בנושאי מעשה בראשית וגן-עדן. לכאורה, משהו מסוג ציורי ספר "בראשית" של אבל פן משנות ה- 20 וה- 30 של המאה הקודמת. אלא, שסביר להניח, שלקב"ה העדפה אמנותית פחות פיגורטיבית ופחות תיאטרלית. אם כן?

 

מקור רעיון הציורים המענגים את אלוהנו, כפי שציין ר' נחמן הוא עצמו, ב"תיקוני הזוהר" (ואנו נוסיף, במחילה, ש"זוהר"-"בראשית" גדוש בדימויי ציורים ("ציורא") של הבריאה האלוהית). וכאן, אכן, מסופר לנו בפרוטרוט על אודות הציורים הללו. בתרגום מארמית לעברית נקרא כדלקמן:

"והמשכילים הם היכלות וציורים דגן-עדן, שכולם מצוירים ומרוקמים באותיות. א' היא ציור של היכל גנוז, והיא רומזת לאנכ"י […] והוא מצויר בנקודות, שהם ככוכבים המאירים ברקיע ובהם בנקודות מצוירים נשמות ורוחות ונפשות של הצדיקים. […] והציור שלו כעין זה [ופה מופיעה צורת האות אל"ף כמורכבת רק מאלכסון מרכזי וקו עולה מימין/ג.ע], הוא צורת קמץ הפוכה שהוא ניצוץ ורקיע. […] ניצוץ הוא כוכב, דהיינו חמה המאירה ברקיע, והיא עטרה על ראשו. למטה נחלקת א' כעין זה [ופה מופיעה צורת האות אל"ף כמורכבת מאלכסון מרכזי וקו יורד משמאל/ג.ע], לבנה מתחת הרקיע, ושניהם, חמה ולבנה, נכללים בציור זה של א'."[2]

 

ובכן, על פי "הזוהר", עסקינן בציורים וריקמות (משמע, ציורים על יריעות בד שבמתכונת המשכן, דוגמת הפרוכת, או מסך-הפתח – "שמות", ל"ה) – העשויים נקודות-נקודות, מין פואנטיליזם טיפוגראפי, כלומר דימויי אותיות. הנקודות, כך נאמר לנו, מסמלות כוכבים (שהם נשמות, נפשות ורוחות של צדיקים), כאשר על האותיות שולטת האות אל"ף, בה הקו העולה מימין מסמל את השמש, ואילו הקו היורד משמאל מסמל את הירח. והרי לנו התזכורת לימי הבריאה.

 

אם כן, ציור מושגי, ציור-כתב, ציור סמל מופשט.

 

על התהליך היצירתי של הציור האלוהי, כולל הסתמכותו על רישומי הכנה, הרחיב "הזוהר":

"כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם הסתכל במחשבה, סוד התורה, ורשם רישומים, ולא היה יכול לעמוד עד שברא תשובה, שהיא ההיכל הפנימי העליון ורז סתום, ושם נרשמו ונצטיירו האותיות בגילופיהן. כיון שנברא זה היה מסתכל באותו היכל ורשם לפניו ציורים של כל העולם. […] רשם לפניו כל הנקודות של כל העולם, והן שישים וחמש […] וכולו רשם לפניו כשברא את העולם."[3]

 

אך, מה לו לאלוהים לטרוח להגיע לגלריה של בית-המקדש ולהתבונן להנאתו בציורי אותיות מנוקדות בנושא ששת ימי בראשית ושל גן-עדן? הדעת נותנת, שהקב"ה בא להתענג על ימים שחלפו ואינם, ימי התום הראשונים שבטרם קלקולי האדם, שבטרם ציביליזציה, שבטרם תרבות ואמנות, בטרם ייסוד ערים, בטרם מודרנה ופוסט-מודרנה… "אויה!", חש אבינו שבשמים, "אנה נעלמה ההתלהבות הראשונית ההיא, זו שאחזה בי בבוראי את פלא הבריאה, נוכח יופיו של הגן, חיותיו, ובהן חווה ואדם שבטרם החטא והגירוש!"

 

כן, אלוהים אוהב ציור מנחם, ציור של עולם שכולו טוב, אולי גם ציור נוסטלגי-משהו…

 

עניינו של אלוהים בציור אינו מקרי, כמובן. שהלא, צור ישראל וגואלו, בכבודו ובעצמו, היה צייר. זכורה לנו פרשנות חז"ל במסכת "ברכות" לפסוק מספר "שמואל א'" (ב', 2): "אין צור כאלהינו": "אל תאמר צור, אמור ציור."[4] כן, אין צייר כאלוהינו. ובהקשר זה, נביא את המשל שהמשיל הבעש"ט:

"מעשה בצייר מומחה, יחיד במינו, שעמל בציור של סוס. חודשים ארוכים הוא עקב אחר הסוס שטייל בחצרו, לטש עיניו באוזניו ובנחיריו, סרק כל שריר בגופו, עקב אחר תנופות זנבו וקלט את מצמוצי עיניו; והיה חוזר אל הבד ומצייר. היה שב אל הסוס ומתבונן, עד שיצאה מתחת ידו יצירה מרשימה, סוס בגודל טבעי. הגיעה השעה לקבל תגובות. לקח הצייר את יצירתו והציבה בשוק. הוא כבר הכין לעצמו כמה סוגי תגובות למחמאות שיקבל, אך אנשׁים חלפו אדישים ליד יצירת המופת, כאילו עברו ליד דוכן תפוחים ישׁנים. הוא לא היה מסוגל להכיל את התסכול הנורא. חבר למקצוע הבין מיד את הבעיה. הציור טוב מדי. הוא שכנע את הצייר לעשות את הבלתי-יאומן – לחצות את היצירה לשתיים ולהציב את שני החלקים במרחק-מה זה מזה. תוך כמה שעות פשטה בעיר השמועה על סוס חצוי לשׁניים העומד במרכז העיר. […] אמר הַבעש"ט: הקב"ה צייר כה מומחה עד שאפשׁר לטעות שהכול מתנהל בטבעיות מאז ומקדם. […] כל כך פשוט שאֵלוּ פלאי פלאים, המערכת המופלאה הזו."

 

מסקנה? לא סוס חצוי במתכונת דמיאן הרסט ואפילו לא ציור היפר-ריאליסטי של סוס – לא זה ולא זה בכוחם להתמודד עם הציור האלוהי שהוא עצם הבריאה. כפי שנכתב ב"תלמוד הבבלי":

"…האדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני-מעיים, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני-מעיים."[5]

 

מה פלא שאלוהים מתמוגג מציורים המזכירים לו, שָם בבית-המקדש, את ימי בראשית ופלא הבריאה. שעתו היפה.

 

 

 

[1] רבי נחמן, "ליקוטי מוהר"ן תנינא", חלק ב', תורה א', סימן י"ד. הסימונים שלי/ג.ע.

[2] "הקדמת תיקוני הזוהר", תרגום הסולם, כרך כ"ב, שנ"ג-שנ"ד, ירושלים, תשנ"ה, עמ' קעה-קעו.

[3] "משנת הזוהר", תרגום: ישעיהו תשבי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, עמ' שצז.

[4] "תלמוד בבלי", מסכת ברכות, דף י', ע"א.

[5] "תלמוד בבלי", מסכת מגילה, דף י"ד, ע"א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s