קטגוריות
Uncategorized

אמני האבסורד

                         האמנים והאבסורד

 

במוזיאון פתח-תקווה, מציג גיא גולדשטיין תערוכה חזותית-קולית, ובה גם מיצב-קיר בשם "נושא הערב…", שיונק ממחזה-הרדיו של סמואל בקט, "מילים ומוזיקה" (1961). עבודתו, אחת מתוך שלוש (אוצרת: דרורית גור-אריה), מורכבת ממקבץ קירוני "טאפֶּטי" של רישומי גרפיט מופשטים, המסמנים באופקיות תדרי אור-קול (צלילי מקדחה, אני קורא בחוברת מלווה), אך גזורים לרצועות אנכיות. כאן משתלבים קולות מושמעים שגם מוצגים בכתובת-ניאון אדומה, קולות שמקורם בתסכית-הרדיו הנ"ל של בקט (בתרגומו של שמעון לוי). שלוש דמויות – חרחור, ג'ו-מילים ובוב-מוזיקה – חוברות ביחסי אדון (חרחור)-עבדים. להלן תקציר התסכית כפי שמופיע בחוברת התערוכה:

"חרחור מאופיין ברחש נעלי הבית שלו, בסגנונו הקטוע, בזעפו ובמקלו החובט בקרקע כל אימת שמשהו לא מוצא חן בעיניו. תפקידו של ג'ו-מילים לשאת הרצאות ונאומים מוכנים מראש, בתגובה לנושאים שמעלה חרחור. […] בוב-מוזיקה פועל כמו באופן מילולי, ולא כפי שמוזיקה מתנהגת בדרך כלל. הוא מגיב בדרכו לדרישותיו של חרחור, אך חירש לניסיונותיו של ג'ו-מילים להשתיקו."

 

רישומי-הקיר, המונוטוניים מאד בתדריהם (והמזכירים רישומים של מיכה אולמן משנות ה- 70, ואף עשויים להתקשר לרישומים של משה קופפרמן), משרים רוח של דכדוך ונייחות על חלל התצוגה ועל מילותיו הנשמעות-נראות. האסוציאציה לצליל הצורמני של המקדחה הופכת את הצפייה-האזנה לחוויה של תא-עינויים, בו אנו כלואים ללא-מוצא ביחד עם שלישיית המענה (חרחור)-עבדים.

 

עבודתו של גיא גולדשטיין מצטרפת לקבוצת עבודות אמנות עכשוויות בישראל, המבקשות אחר דיאלוג עם מחזאות האבסורד (על שתיים מאלו עמדנו במאמרים קודמים). כזו היא תערוכתה של רונית אגסי, בעקבות "הדייר החדש" של אז'ן יונסקו (1955); או עבודת-הווידיאו של רומי אחיטוב, בעקבות "סרטו האחרון של קרפ" מאת סמואל בקט (1958);

או תערוכתה של דלית מתתיהו (אוצרת), בעקבות המונולוג, "אלושם" של סמואל בקט (1953).

 

רונית אגסי עודנה מציגה בימים אלה ב"בית אנה טיכו" בירושלים את תערוכתה המרשימה, "הדייר החדש" (אוצרים: יונה פישר ותמנע זליגמן). ריבוי חפצים – אסמבלאז'ים עמלניים ופיוטיים ברובם, שנוצרו בידי האמנית לעורך חמש שנים – גודש את שלושה חללי התצוגה בדומה-לכאורה לרהיטים הגודשים ומחניקים בהדרגה את דירתו (ומעֵבר-לה) של "הדייר החדש", מחזהו של אז'ן יונסקו מ- 1955. קולו של האוצֵר – "כאן. תודה", "שם. תודה" – חוזר ונשנה ללא הרף מסרט-הווידיאו המלווה (עד למילותיו המסיימות: "כבו את האור", שהן גם מילות הסיום של המחזה, שסופו חושך רב-משמעי). חפצי ה"רדי-מייד" המשולבים של ר.אגסי טעונים באסוציאציות אוטוביוגראפיות מילדותה ועד בגרותה והם עומדים בסימן דימויים ארכיטיפיים חוזרים של "הרקדנית" (מארי, מציורי דגא), המדענית (מארי קירי), האהובה (מארי, מתוך גלוית-אהבים ישנה), והחייל –כמובן – גיבורה ההיסטורי של האמנית לאורך תערוכותיה הקודמות.

 

אלא, שלא כבמחזהו של יונסקו, בו החומר המתרבה מצמית את האדם – דהיינו, האני-אובייקט (הלז) בולע בכאוס את האני-סובייקט – האובייקטים הרבים הממלאים את חללי התצוגה הירושלמית מאורגנים בקפידה אוצרותית מתוזמרת היטב. לא פחות מכן, תערוכתה של אגסי מאשרת, בסופו של דבר, אני קיומי – אני יוצר, רגיש, מתַקשר, חם – אשר בכוחו לגבור, בדרך האמנות, על אֵימות האסון, האבדון והאפלה, משמע – לאושש את הסובייקטיבי.

 

ב- 2013, זמן קצר לאחר שסיים רומי אחיטוב ליצור את יצירת-הווידיאו העזה שלו, "הטייפ האחרון של קרפ" (כשם מחזהו של סמואל בקט מ- 1958), תיארתי את עבודתו כך:

 

"לנגד עינינו מוקרן חדר עבודה אפלולי, שבמרכזו שולחן עבודה ריק, אך בצדו הימני מוניטור המקרין שחקן אמריקאי […] המבצע את המונולוג של בקט. גבוה מעל השולחן, מותקנת צינורית – זרבובית דמוית אבר מין רפוי – הפולטת מתוכה זרזיפי דבש לפי קצב הדיבור של קראפ. תנועת המילים היא תנועת הדבש, אשר זולג/ניתז ומצטבר על השולחן ונוטף ממנו ארצה בטיפות דביקות. […] לא פחות מ- 300 ק"ג של דבש ניגרים ארצה לאורך המונולוג, 300 ק"ג של מיתרי מסמנים, הנקווים מטה וממלאים את אוויר החלל בריח מתקתק עז וכמו צבעו את הקיום כולו במתק. […] המיכל כמוהו כמין ישות אורגנית עליונה, מין חיה בלתי נראית, אשר כולה פליטה ויניקה, נעדרת עין והכרה, "אלוהות" בקטית עיוורת אופיינית […]. 'סרטו האחרון של קראפ' הוא מונולוג על הזמן החולף, על חיים בסימן זיקנה ומוות, על זיכרון, על אהבה שהייתה ואיננה, על אובדן התשוקה ועל המאמץ הנואש להקפיא את העבר בשפה. […] עתה, מטפטף לו הדבש השמימי, מציף את השולחן ואת הרצפה, כמעט כ'ארץ זבת …ודבש', הצפה של אושר אוטופי, שכאמור, נראה בצילום הווידיאו כבִיצה טובענית."

 

עודנו עם סמואל בקט: ב- 2017 אצרה דלית מתתיהו את תערוכת "אלושם", אחת ממקבץ תערוכות "קולקטיב", שהוצגו במקביל ונאצרו על ידי אוצרות נוספות ממוזיאון תל אביב. תערוכת "אלושם" ניזונה מהמונולוג הנושא שם זה (בתרגומה של הלית ישורון), שנכתב בידי סמואל בקט ב- 1953. ביוני 2017 תיארתי:

"שש יצירות אמנות, שני פסלים, רישום, תחריט ושני צילומים. ללא צבע. כל השש נוגעות במוות או נגועות בו, בנעדר, בפגום. כולן פליטות אסונות: הנה, צילום ראש גבר מזוקן (האמן?) מונח על טס, כאותו יוחנן המטביל שנערף בצו שלומית. והנה, רישום לא שלם של מסכת מוות, גבר לפי חתימת השפם. והנה, פסל ראש, מראהו כמת. אף הוא עבר התעללות, באפו ועוד. והנה תחריט ה"רואה את העתיד", יידעונית הקוראת בכוס, כאותה בעלת-אוב שבכוחה להעלות רוחות. והנה צילומו הפגום (הגזור. בידי מי? למה?) של דיוקן אורי אבנרי, צילום שהתעללו בו ואף הוא בסימן חידת הנעדר. והנה פסל אבן מופשט, שאיני בטוח בפענוחו. אולי עוד ראש. כך או אחרת, לפנינו, בעיקר, ראשים ללא גוף. כי כאן, בתצוגת "אלושם", הגוף נפסד לטובת הרוח. [… לכאן] מתווסף הדיבור, קולה של הלית ישורון (אף היא נוכחת נעדרת) הקוראת מתוך תרגומה ל"אלושם" של סמואל בקט, אותו מונולוג של דַבֶּרת אינסופית מפי ראש הבוקע מכד (כד-אפר? כד קבורה?), דַבֶּרת-סרק החרֵדה מהשקט, מהאין, מהריק, והמבקשת לגרשם באמצעות פליטת מילים."

 

                                 *

מה שקרוי "תיאטרון האבסורד" (מרטין אסלין, 1961) לא הותיר אחריו שובל של מחזאות דגולה. אחרי הגל הגבוה של יונסקו, בקט, אדמוב, אולְבּי, פינטר, אראבאל וכו' (אצלנו: עמוס קינן, ניסים אלוני, אלי קינן) – אחרי הגל הזה באה מחזאות מקרטעת שלא הולידה שיאים. תיאטרון רדיקלי, מחד גיסא, עיבודים ספרותיים מאידך גיסא – אלה תפסו את עיקר הבמות. ודומה היה, שתיאטרון האבסורד נפח נשמתו ונסתם עליו הגולל.

 

כל עוד שלטו מחזאי האבסורד ברמה, כלומר בשנות ה- 50 וראשיתה- 60, האמנות החזותית אישרה זיקות עקיפות בעיקר כלפי המגמה הדרמטית-רעיונית: אמנים דוגמת אלברטו ג'אקומטי, ז'אן דובופה, ז'אן פואטרייה, וולס ועוד – נתפסו כמייצגים את האידיאה האקזסטנציאליסטית של סארטר-קאמי וכו'. בהתאם, תערוכת "דמות האדם החדשה", שהוצגה ב- MOMA שבניו-יורק (1962) – המחישה בציור ובפיסול את המגמה באמצעות ייצוגי אדם חבול, מעוות, חרוך וכו'. ב- 2012 הציג מוזיאון "טייט-מודרן" שבלונדון שלוש תערוכות מקבילות (אדוארד מונק, פרנסיס בייקון, דמיאן הרסט) תחת הכותרת – "ייאוש, אבסורד, מוות – מוטיבים אקזיסטנציאליים באמנות העכשווית".

 

מעניינת העובדה, שאצלנו, סיפורי פרנץ קפקא דווקא הם שימשו השראה עזה לאמנים הצעירים משלהי שנות ה- 50[1], יותר מששימשו יונסקו, בקט וכו'. נכון, אביגדור אריכא הפאריזאי התקרב לבקט, רשם את דיוקנו והיה לידידו; ונכון שיוסל ברגנר הפך שותף יצירתי למחזות האבסורד של ניסים אלוני, דוגמת "הכלה וצייד הפרפרים"); ברם, לא נצליח להרחיק לכת במסלול היסטורי זה, ולכל היותר, ניזכר בטקסט של אביטל גבע משנות ה- 70 כנגד "הקרנפים" של החברה הישראלית, הד למחזהו הנודע של יונסקו, "קרנפים" (1959).

 

והנה, עתה, תחיית (תחייה? אולי מקריות גרידא?) מחזאי האבסורד באמנות הישראלית: מה פשר העניין האמנותי-עכשווי הזה במחזאות הצרפתית משנות ה- 50? בכתב-העת, "Inquiries" (כרך 1, מס' 11, 2009) מצאתי את מאמרה של אליזבת ל.בוליק (Bolick), בו היא בוחנת את השפעת מחזאות האבסורד על הרומן "רועם במיוחד וקרוב באופן בלתי רגיל" (Extremely Loud and Incredibly Close) מאת ג'ונתן ספרן פואר ((Foer, תוך שמגשרת בין משקעי האסונות משנות ה- 40 (מלחמת העולם, השואה, פצצת האטום) לבין משקעי אסון קריסת "מגדלי התאומים" הניו-יורקיים בספטמבר 2011, אירוע השוכן בשורש הרומן של פואר. לדעת המחברת, תחושות האבסורד, היעדר אלוהים, אובדן האמונה בתכלית וכיו"ב משותפים לאסטרגון וולדימיר של "מחכים לגודו" ולנער, גיבור הרומן, שאיבד את אביו באסון.

 

ייאוש, בדידות, חוסר-תכלית, תחושת אין-ביתיות (גלות) – כל אלה והנלווים להם אינם תלויים במחזאות האבסורד, ואף לא באקזיסטנציאליזם: האדם, באשר הוא אדם, חווה ויחווה את אלה במו קיומו. ועם זאת, עדיין מתבקשת שאלת ההידרשות האמנותית-ישראלית-עכשווית למחזאי האבסורד, גם אם היא מצומצמת. התשובה לשאלה אינה ברורה; לכל היותר, היא מעלה תהיות: האם משהו עמוק בהוויה הישראלית של העידן הנוכחי – פקיעת האחווה החברית בצל פיצולי גזע, מוצא עדתי, מין, מעמד, השקפה פוליטית ועוד – האם ה"משהו" הזה אחראי לאותה רוח-נכאים של בדידות ואובדן תקווה המפעפעת אצל חלק מהיוצרים הישראליים? שמא הקיום המתמשך בסימן הסכין, הדם, הפיצוץ, הטבח ההדדי הישראלי-ערבי – האם גם הוא מאשר תחושות של חוסר מוצא, ולבטח לאור ההימנעות המדשדשת מצד המדינאות הישראלית?

 

ואולי, עסקינן רק במקבץ מקרי של מספר הלכי-נפש אינדיבידואליים? והאם תופעה ישראלית בלבד?

 

 

 

[1] ראו: גדעון עפרת, "1958: על מצבו של האדם", בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s