נאום ההיסטוריון

                             נאום ההיסטוריון (2013)

 

מהו חקר התולְדות אם לא מסע אל תוך הזיכרון המודחק. מיהו ההיסטוריון – ויהא תחומו אשר יהא – אם לא סוכנו של הזיכרון הקולקטיבי, זה הניזון גם מהזיכרון האישי. ומהו המקום החומרי אליו בא ההיסטוריון לַמסע ומתוכו דולה ומרכיב את מראה הזיכרון- קרי ההיסטוריה – אם לא הארכיון. אלא, שכאן, כידוע, מול קוטב הזיכרון פועל קוטב השיכחה. ויותר משההיסטוריון יוצא לקרב כנגד כוחות השיכחה, הוא נידון לנָצֵחַ על שני הקטבים גם יחד. כי מי כמוהו יודע את כְּזַב ההבטחה בנוסח חיים גורי – "ונזכור את כולם". שלא, לא נזכור את כולם; נשכח את רובם; ואין מנוס. ועוד הוא יודע: לא רק קללה בשיכחה, כי אם גם רבה בה הברכה. ומשימת ההיסטוריון היא לאשר את השיכחה, לא פחות מאשר להציל ממנה את הזיכרון.

 

ב- 2009 ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון ספרו של ויקטור מאייר-שונברגר, "מְחַק" (Delete). "אפשר שלא נאהב זאת, אך שיכחה היא משהו אנושי מאד", כתב שונברגר והוסיף: "היא חלק מהאופן שבו המוח שלנו פועל." מסתבר, שקרוב למאה מיליארד חיבורים נוירוניים, לא פחות, פועלים במוחו של (כמעט) כול אחד מאיתנו, ועל מנת לשרוד את אוקיאנוס הגירויים הנוירוניים הללו, נאלץ מוחנו לסנן את הנתונים בטרם יאחסן את חלקם הקטן בלבד בזיכרון לטווח-ארוך.

 

כיון שכך, עד כמה אמור היסטוריון האמנות, למשל, לזכור ולהזכיר? מה עליו לזכור ולהזכיר ביחס לאמנים ויצירות (גודל נעלי האמן? היקף החזה של האמנית? התקף שיהוק שנתקף בו היוצר בצהרי יום ב', ה- 17 במאי 1644?)? שהרי ניתן להעלות על הדעת הקשרים מחקריים בהם לפרטים התפלים הנ"ל עשוי להיות משקל. וכלום לא נכון לשכוח ולהשכיח חלק ניכר מהיצירה האמנותית, זו שראוי שתישַכּח? ומי הקובע? שאלות קשות ביותר, ובמיוחד בעבור איש דוגמת הדובר, שהקדיש אנרגיות רבות במאמץ להעלות מאוב אמנים נשכחים, אשר יש יאמרו שראוי היה שיישָכחו.

 

אנחנו עָם הזיכרון, לימדַנו יוסף חיים ירושלמי בספרו הדגול, "זָכור". 172 פעמים נזכר בתנ"ך הפעל "ז.כ.ר", ציין ההיסטוריון היהודי-אמריקאי המנוח. אך, כולנו יודעים עד כמה מכרעת השיכחה בהישרדותו של אדם ושל עָם: שיכחת טראומת מותו של קרוב, דהיית זיכרונו של אסון, של מחדל וכו'. אלמלא שכחנו, ולו חלקית, ספק אם היה בכוחנו לתפקד כיחידים וכקבוצה. אך, מנגד, אנו שהפנמנו את השקפתו של ולטר בנימין אודות "ההיסטוריה של המנצחים", יודעים היטב שקולם של המנוצחים אסור שיימחה. ומי כמו הדובר יודע, שלא כל ה"מנצחים" באמנות הישראלית לדורותיה ראוי שייזַכרו ברוב-תפארת, ולבטח, שלא כל ה"מנוצחים" ראוי שיימַח-שמם.

 

הנושא סבוך מאין כמותו. יצירות "בצלאל" המוקדם (1929-1906) הודחו על ידי המודרנה התל אביבית מאז שנות ה- 20 של המאה ה- 20, נשכחו בבוז לאורך שנים ארוכות, עד כי הועלו מאוב בסוף 1982 בתערוכה ומחקר מטעם מוזיאון ישראל. מאז ועד היום כבשו יצירות "בצלאל" המוקדם את אוספי היודאיקה ואת תודעת ההיסטוריה של האמנות הישראלית. ומכיוון מעט שונה, אבל פן, שמואל חרובי ולודביג בלום, אם להזכיר שלושה ציירים ירושלמים, שידעו תהילה כזו ואחרת בזמנם, אך קרנם ירדה לשפל לאורך עשרות בשנים, חווים תחייה בעשורים האחרונים – במוזיאונים, בגלריות, במכירות הפומביות ובאוספים. מה שומה עלינו להסיק מהתעללות זו של הזיכרון ההיסטורי? וטלו את שנות ה- 20 שלנו: אנו, שאוהבים לזכור את ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל (המוקדם!), ציונה תג'ר (המוקדמת!) וכו', האם ראוי שנזכור ונזכיר גם את שמואל מלניק, אריה אורלנד ואשר פלדמן השכוחים, שיצרו בשנות ה- 20 ואף זכו להותיר חותמם פה ושם לצד טקסטים שנכתבו על יצירתם?

שלא כזיכרון ושיכחה פרטיים, מלאכת הזיכרון האמנותי היא משימה מוסדית שהחברה נטלה על עצמה: מוזיאונים, הרצאות, שיעורים, ספרים, קטלוגים וכיו"ב. היסטוריון האמנות, שלא אחת הוא גם אוצר, מועסק במישרין או בעקיפין על ידי החברה על מנת שיזכור ויזכיר. אך, כאמור, ההיסטוריון חייב גם לשכוח ולהשכיח, אין לו מנוס. שיכחת האתמול היא "החלל הפנוי" המאפשר לנו את קבלת החדש. בניית החדש נזקקת לַתשתית של חורבות הישָן, את זאת כבר שרו מהפכנים בולשביקים כשה"אינטרנציונאל" בפיהם. ואולם, אוי להם למהפכנים המשמידים את זכר האתמול – מחריבים מִקדָשים בקמבודיה, מפוצצים פסלים באפגניסטן ובבגדד, מנתצים תרבות פרעונית מפוארת באקט איקונוקלסטי בלתי נסבל, שורפים את ארמונות האריסטוקרטיה בשם השוויון הפרולטארי.

 

אם כן, ההיסטוריון של התרבות חייב לזכור וחייב לשכוח. כן, אך מה המינון? כתיבת היסטוריה היא, כידוע, מעשה פרשנות. בתור שכזו, כתיבת ההיסטוריה נידונה דרך-קבע לסלקטיביות, משמע – להגבלה עצמית למרחב תָחום של נתונים, ובמילים אחרות – כתיבת ההיסטוריה אינה אמורה "לזכור הכול". הוסיפו לזאת את שלימדה אותנו הפוסט-מודרנה הפאריזאית – שהסלקציה הפרשנית של ההיסטוריון היא תמיד תלוית הגמוניות (כוחות, אידיאולוגיות, מוסכמות וכו') – והרי לנו דילמה כפולה ומכופלת השוכנת לפתחנו.

 

מכאן, שאין מנוס מ"חרדת השיכחה": כתיבת היסטוריה מלווה לאורכה באימת החמצת הזיכרון המסוים. אישית, מניסיוני המר, כמי ששכח בעברו אמן כזה או אחר במהלך כתיבת תולדות האמנות הישראלית, אני מכיר חרדה זו היטב (ולא אשכח את מבטם הנעלב והזועם של השכוחים). פנים שונות לה לחרדת ההיסטוריון: זה, המבקש לזכור הכול הוא control freak, אחד שזיכרון טוטאלי בעבורו הוא אופן בּוּלֶמי של פחד אובדן שליטה. בה בעת, חרדת הזיכרון העודף: הטביעה במידע אינסופי (חשבו על האינטרנט, מאה שנים מהיום: כמות המידע שתצטבר בו תטביע כל חוקר). וחמורה מכל, חרדת השיכחה (או ההחמצה, או המחיקה): האחריות העצומה המוטלת על כתף ההיסטוריון ה"מקיים וממית" במחי עטו/מקלדתו ו/או תערוכתו. כלומר: האם, כשאני כותב, למשל, על אמני "בצלאל", האם אכלול גם את דוד בקר הנשכח, את יוליוס רוטשילד האבוד (שנתגלה מחדש בארכיונֵי "יד בן-צבי") ואת אלברט רובין הזנוח, או שאסתפק במפורסמי "בצלאל", דוגמת בוריס ש"ץ, זאב רבן, שמואל בן-דוד ומאיר גור-אריה? וכאשר אני חרד לשכוח, כלום איני מבטא בזאת את התסמונת הבּוּלֶמית של "תאוות השליטה" הנ"ל?

 

ברי לי, שחובה עלי לעצור היכן-שהוא, לשכוח, להשכיח, אך האם יש בי את האומץ לעשות זאת? ומי אני שאחליט החלטה גורלית שכזו? ועל מה אבסס את החלטתי? כן, אני נוטה להתנגד ל"היסטוריה של המנצחים", ואני בהחלט נוטה להסתנן להיסטוריה זו ולחַבל בה מבפנים (כתביעת ו.בנימין), אך האם כל "מנוצח" אמנם ראוי ש"יונצח"? את הדילמה הזו הבאתי עד אבסורדום בתערוכה קטנה שאצרתי ב- 2011 במוזיאון פתח-תקווה ובה שחזרתי-לכאורה את חדר עבודתו הווינאי של צייר ציוני מוקדם, עלום-שם ומחוק כליל בשם אמיל רנצנהופר.

 

כהיסטוריון אמנות, אני נידון להלך אפוא על קרקע בוצית מאד, קרקע טובענית, אף מימית ביותר. לעתים, אף על מי-אפסיים. בהתאם, לא מעט שרירותיות מאפיינת את מהלכִי חסר הביטחון ואפוף החרדות. אישית, כמי שמינה את עצמו כאחראי על הזכרת אמנים ומגמות שהודחו לשוליים האפלים של הזיכרון התרבותי בישראל, הרבה שדים ורוחות רפאים אורבים לי, קוראים לי, מזהירים אותי, מפתים אותי. הגנזך המוחני שלי עולה על גדותיו בדמויות-צללים של אמנים שלא זכו להכרה, בצדק או שלא בצדק. אך, שוב: מי ישפוט את שאלת הצדק? האם טעמי נחות או נעלה מטעמם של קובעי טון והיסטוריה אחרים? הקונפיגורציה המתמדת של הזיכרון האנושי היא היא התשובה האחת האפשרית; דהיינו, העיצוב המשתנה ומתחדש תדיר של ההיסטוריה, כתולדת הקריאה הפרשנית האחרת והחדשה של היסטוריונים אחרים. ארכיונים חדשים, מגמות אידיאולוגיות-תרבותיות חדשות, דור חדש עם נורמות חדשות – כל אלה יכתיבו את ההיסטוריה האחרת, שבמתח בינה לבין הזיכרון ההיסטורי שלי (זה השרירותי והסובייקטיבי בחלקו) תתרקם התודעה ההיסטורית הציבורית, זו הדינאמית והפתוחה לעד. ההיסטוריה היא מלחמת-העַד על ההיסטוריה. וגם ההיסטוריה "שלי" אינה אלא יעד להחרבה, למחיקה, לשיכחה.

 

בפישוט-מה, נאמר: המתח הדיאלקטי המחייב את היסטוריון האמנות (שהוא, כאמור, גם, לא אחת, אוצר תערוכות) עומד בסימן תנועה דו-כיוונית בין עולם עליון ועולם תחתון. תמציתו במתח החי שבין אולם המחסן לאולם התצוגה. בניסוח מעט שונה: מהות כתיבת ההיסטוריה של האמנות (בכתב ו/או באצירה) בתנועה הדו-סטרית מהאולם התחתון החשוך (המחסן, הארכיון) לאולם העליון המואר (אולם התצוגה) וחזרה מטה. למחסן המוזיאון תיכנסנה יצירות כיון שזכו להכרה; ממחסן המוזיאון תועלינה יצירות לאולם התצוגה כאקט של הכרה חוזרת וכשובו של המודחק; ולחילופין, מאולם התצוגה תורדנה יצירות למחסן בתהליך היסטורי אכזרי של פחיתת הכרה והדחקתה. "נד-נד נד-נד, רד-עלה עלה-ורד". במעברים מהמחסן לאולם התצוגה ולהפך נוצרת ההיסטוריה: שכאן ראשיתם של סיווג מדרגי, של פרשנות, ביקורת וכיו"ב. ובין האור והחושך, ההכרה ותת-ההכרה של האמנות – מלחמת עַד.

 

ארכיוני האמנות: אינספור פריטי האמנות – ללא הבדלי "מעמד" ואיכות – הצפים ועולים מהשיכחה בקטלוגים הדחוסים של המכירות הפומביות; וספריות הקטלוגים הישנים השמורים במרתפי מוזיאונים לפי סדר אלפביתי וללא כל מדרג; ומחסני האוספים במוזיאונים: עוד ועוד סבכות מגובבות בהמוני ציורים התלויים זה לצד זה, זה מעל זה, ללא כל היררכיה איכותית ו"מעמדית", כי אם אך באורח גנזכי שרירותי (סדר מספרי, אלפבי"תי וכו'). יצירות ידועות, שזכו להערכה כדגולות בזמן מן הזמנים, במחיצת יצירות לא-ידועות, נשכחות וכאלה שלא זכו אלא להערכה יחסית וזמנית. ה"תת-מודע" של המוזיאון ו/או של הארכיונים האחרים, על סך הריבוי הטרום-סלקטיבי שבו, יועלה מהחושך לאור בכתיבת ההיסטוריה של האמנות.

 

לא מעט אמנים דהו מהזיכרון התרבותי הישראלי במהלך מאה השנים האחרונות. עשרות רבות של אמנים, אם לא מאות, שידעו תהילת-מה בחייהם, שקעו ממרחבי ה"הכרה" אל אפלת מרחבי ה"מחסן" ושם התפוגג שמם ונמחה זכרם. זוהי הדיאלקטיקה ה"דרוויניסטית" של תולדות התרבות: מחד גיסא, כוח ההנצחה (הזיכרון) טבוע במעשה האמנות, בבחינת יצירה התובעת לעצמה הכרת עולם (כזה הוא המניע הנפשי להיוולדה: הנצחה עצמית); אך, מאידך גיסא, כוח השכחה-ההשכחה-המחיקה, הכוח הממית, פועל אף הוא ללא הרף במהלך עלייתם ונפילתם של מגמות ויוצרים בהתאם לרוחות הזמן והמקום.

 

כאמור, כנגד מנגנון הזיכרון התרבותי של האמנות פועלים כוחות השכחה/ההשכחה. אלה הם ה"וירוסים" של "מחלת-הארכיון", אם לנקוט במונחו של דרידה, דחפים של יצר-מוות ואנטרופיה הפועלים במאגרי מוזיאונים וגנזכים בכלל. שחיקה, התפוררות ואובדן יאובחנו במחסנים הללו במו מהותם. ש"כתיבת החולף" מוחקת מטבעה את "כתיבת הקבוע" (ובפרט, בתרבות הישראלית העכשווית, בה נדירים לימודי תולדות האמנות הישראלית, ובה המדיה מגלה אך עניין שולי ומועט באמנות, ובה מבקרי אמנות חדשים צצים לבקרים והם בעלי זיכרון קצר). המלחמה בין הזיכרון לשכחה, בין הכתיבה למחיקה, בין ההכרה להדחקה (תת-ההכרה), בין אולם התצוגה לאולם המחסן, בין הלמעלה ולמטה של המוזיאון – המלחמה הזו נצחית והיא תימשך לעד, כל עוד תתקיים התרבות. קורותיה הם תולדות האמנות; סיפורה הוא סיפור הפַנים המשתנות של תצוגות הקבע המוזיאליות ושל ספרי תולדות האמנות בעולם ובישראל.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: