קטגוריות
עשה לך תנ"ך

מידה כנגד מידה

                              מידה כנגד מידה

 

שניים באו למדוד: האחד, ב"יחזקאל" מ', 3: "…והנה איש מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המידה והוא עומד בשער." השני, ב"זכריה" ב', 5: "ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מידה." שניהם מודדים את בית המקדש בירושלים, הגם שיחזקאל פחות חד-משמעי בנושא העיר: "במראות אלוהים הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבוה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב." (מ' 2) בשום מקום בפרקים מ-מ"ח, בהם נמשך עניין המדידה, אין מוזכר השם "ירושלים". ברם, המשך הפרקים מאשר בבירור שהמקום הוא ירושלים והמבנה הנמדד הוא בית המקדש. להזכירנו: באותה עת, זו של יחזקאל וזו של זכריה, בית המקדש מטומא, אולי גם חרב בחלקו (לאחר שהועלה באש בידי הבבלים, כמתואר ב"ירמיהו"). אם כן, מתבקשת השאלה: מה פשר המדידות הללו?

 

פרשני המסורת היהודים לדורותיה התחבטו בעיקר בשאלת החומר ממנו עשוי המד: חבל? שלשלת-ברזל? קנה נוקשה? אך, אנו, הנמצאים בעיצומה של סערת מידות מטלטלת, מעוניינים יותר בהיבט המטפורי של מעשי המדידה הנ"ל, ואפשר לפיכך, שמטלַת הדרש מוטלת עלינו.

 

מדידה: מידה היא ציון גודלו של דבר, אך מידה, כידוע, היא גם ערך מוסרי. הדעת נותנת ששניות זו רוחשת בעומק מעשי המדידה בשתי הנבואות. בעוד מעשה הבריאה האלוהית אינו בר-מדידה אנושית ("מי מדד בשעלו מים…" – "ישעיהו" מ', 12; וראו גם "ירמיהו" ל"א, 36 ו"חבקוק" ג', 5), בניין משכנו של הקב"ה מדיד לפרטי פרטיו, עד כי דומה שקדוּשה נסוכה בעצם ההיצמדות למידות המדויקות. נבחין, אם כן, בין מדידה אלוהית (זו תהא, למשל, מדידת חטאות עם-ישראל כנגד מדידת עונשו מידי שמים – "ישעיהו", ס"ה, 7). מנגד, ישנה מדידה אנושית, אשר כורכת מצוות דתיות שונות במדידה מדויקת: שטחי ארץ כנען ימדדו במדויק לקראת הקצאת המגרשים לבני שבט לוי ("במדבר"" ל"ה, 5); מנהיגי העדה מצווים למדוד את המרחק המדויק בין הנופל בקרב, זה אשר "לא נודע מי הכהו", לבין העיר הקרובה ביותר בטרם יערפו זקני העיר עגלה וישטפו ידיהם ("דברים" כ"א, 2). אך, יותר מכל – ולפרט זה חשיבות לענייננו – בניית המשכן, כמתואר בספר "שמות" (כ"ה-כ"ז), מושתתת על מדידות מדויקות ביותר. אנחנו מציינים לעצמנו: צו בניית משכנו (ואביזרי המשכן) של הקב"ה מכונן על תביעה פרטנית מאין כמותה של מידות. מכאן נבואת ירמיהו בנושא כינונה-מחדש של ירושלים בסימן "קו-מידה" ("ירמיהו" ל"א, 38-37), כשם שמכאן תיאור השיקום של חומות הר-הבית בהנהגת נחמיה כמהלך המציית למידות ("נחמיה", ג').

 

מדידת אורך באמצעות חבל מוכרת בתנ"ך, עוד מאז "שמואל ב'" ח', 2: "…ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים. ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות…". עתה, ב"יחזקאל" וב"זכריה", מגיע איש פלאי ("מראהו כמראה נחושת": איש קורן ומבריק כנחושת; איש קדוש, אם נזכור את משה הקורן היורד מהר סיני. "מלאך", יתארו זכריה) וחבל מדידה (וגם קנה-מידה) בידו. בואו ב"יחזקאל" ממשיך את הבטחת אלוהים: "עתה אשיב את שבות יעקב וריחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קודשי." ("ל"ט, 25) וב"זכריה" משיק בואו של המלאך המודד לפסוק: "ואני אהיה לה, נאום ה', חומת אש סביב, ולכָבוד אהיה בתוכה." (ב', 9) מלמד, שמעשי המדידה הנדונים את המבנה הירושלמי המטומא/חרב עניינם נבואת נחמה בנושא שיקומו של בית המקדש. מדידה כראשית הגאולה.

 

קוראי ספר "יחזקאל", פרקים מ'-מ"ח, יודעים: תהליך המדידה ארוך ומתיש: קנה-המידה והחבל שבים ומודדים, חוזרים וממשיכים למדוד את משקופי השערים, את המרחק בין השערים, את האולמות ואת הלשכות, את קירות האולמות (כולל עבי הקיר), החצרות, העמודים, הרצפה, המדרגות (מעלות), השולחנות, פתח קודש-הקודשים, קירותיו, המזבח, העזרה (הגדולה והקטנה), ועוד ועוד וחוזר חלילה. מהלך מייגע וארכני ביותר, המַטרים את נס נביעת המים משער המזרח והתגברותם לכלל נהר (פרק מ"ז. והשוו ל"זכריה", י"ד, 8). כמידת ההתשה שבמעשה המדידה כן מידת הקידוש של המקדש המוּשב על כנו. לא, לא עניין של מה בכך תיקון המידות: עניינו עמל מפרך וקפדני מאין כמותו, בנוסח ביעור חמץ ערב פסח עם נר ונוצה. גאולה נקנית בעמל אדם, לא באקט אלוהי נסי. היטהרות מוסרית (טוהר המידות) מותנית במדידת מידות: "אתה בן-אדם, הגד את בית ישראל את הבית, וייכלמו מעוונותיהם, ומדדו את תוכנית." (מ"ג, 10) מידה כנגד מידה.

 

"זאת תורת הבית" ("יחזקאל" מ"ג, 12). תורת מידות, שנמשכת עד הפסוק האחרון של "יחזקאל", הנועל במילים: "ושֵם העיר מיום, ה' שָמָה." (מ"ח, 38) רוצה לומר: מיום שתמומש המדידה ההנדסאית עד לפרטי פרטיה, מאותו יום ישכון אלוהים בביתו ושֵם ירושלים יהפוך ל"ה' שָמה". אין נוכחות אלוהית ללא מדידה אנושית, ללא מידות, ללא מימוש מידות.

 

אך, מה הקשר בין תיקון מידות לבין אורך/רוחב/גובה של בניין או מגרש? תשובה: פרופורציות! את זאת הורה אריסטו, אך מסתבר שנביאינו הקדימוהו.

 

נ.ב.,

עכשיו, יותר מבעבר, אני מבין את פשר ציורו של אברהם אופק מ- 1989 – גבר ניצב על שפת תהום, השעיר-לעזאזל לידו, והוא משקיף על נוף ובו כיפת-הסלע. האיש אוחז בידו במוט גבוה שראשו בשמים: זהו קנה-המידה (לפי הכתוב ב"יחזקאל", 3.5 מ' גובהו). שם הציור – "האם אתה רואה מה שאני רואה?". הפסוק מקורו בסיפורם של אברהם ויצחק הקרבים להר המוריה. ואולם, דומני שהתשובה העמוקה יותר מצויה בטקסט לעיל. אפשר, שהטקסט גם מבהיר את פשר חוטי החשמל באורך מידות בית-המקדש במיצב הכלבים (כלבי דינגו ערופים ונורות פלורסצנט) של יוסף צמח מ- 1987.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s