Archive for ינואר, 2018

ינואר 19, 2018

אמנות ללא אמנות

                           אמנות ללא אמנות

 

ב- 1994 נשא ז'אן-לוק נאנסי, אולי האחרון בגדולי האסכולה הפילוסופית של פאריז, הרצאה במוזיאון "זֶ'ה-דה-פּוׄם" שבמרכז פאריז. כידוע, מה ששימש שנים ארוכות כמוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית, שינה זהות והיה למוזיאון לאמנות עכשווית, ובהתאם, גם הרצאתו של נאנסי, פילוסופית ככל שהייתה, ביקשה לגעת בשורש האמנות של העכשיו דאז, העכשיו הפוסט-מודרני. נאנסי לא ציין שום יצירה או יוצר מהסצנה, אף לא נקט במונח "פוסט-מודרנה", אך כבר כותרת הרצאתו רמזה על שבר גדול של האמנות המערבית: "אמנות ללא אמנות". לימים, פורסמה ההרצאה בדפוס, תחילה בצרפתית, ולאחר מכן, באנגלית, תחת הכותרת – "העקיבה של האמנות". "עקיבה" – trace – מונח מוכר היטב של דרידה; אך, נאנסי העדיף את המילה vestige, אולי בזכות המונח הלטיני – Vestigium, ששימש את תומס אקווינס בעיוניו התיאולוגיים במאה ה- 13. כי, כפי שיובן להלן, כאשר ז'אן-לוק נאנסי אומר "אמנות ללא אמנות", כוונתו לאמנות שאיבדה את הקשר לאידיאה במובנה הנשגב.

 

"מה נותר מהאמנות? אולי רק עקיבה"[1] – המשפט הזה פותח את ההרצאה. הנה כי כן, האמנות הפכה לעקיבה של עצמה. בדין כל עקיבה – אותו סימן סוליה שהוטבע או "הודפס" על הארץ – עסקינן במהלך, בתנועה, במעבר. מנֵיה ובֵיה, נאנסי מבקש לטעון, שאמנות זמננו פסעה/עברה/חלפה ממושג אחד של אמנות למושג שונה בתכלית, פסיעה למושג שונה בתכלית, מעבר מאמנות עצמותית לזיכרון דהוי של אמנות זו:

"לא עוד אפשר להניח מרחב או תחום של 'אמנות' שאליו יכול אדם לפנות, שאליו יוכל אדם להפנות בקשות, צווים או תפילות."[2]

 

מזה כמאתיים שנה שהאמנות – כמייצגת אידיאה קוסמית – הלכה ונמוגה, קבע נאנסי. אמנות זמננו מבטאת אך ורק "אניגמה של העקיבה העצמית שלה."[3] הפילוסוף הצרפתי מצויד בנבואות פילוסופיות היסטוריות למצב משברי זה: הנה, ב- 1790 כתב קאנט ב"ביקורת כוח השיפוט" (סעיף 47):

"…לגבי אלה (הגאונים, קרי – האמנים / ג.ע), האמנות נעצרת ועומדת אי-שם, שכן גבול הושם לה, שאינה יכולה לעבור אותו, ויש לשער שגבול זה הושג זה-כבר ואין להרחיבו."[4]

 

מעט מאוחר יותר, בשחר המאה ה- 19, הכריז היגל (בהרצאותיו באסתטיקה, שכונסו לאחר מותו), שהאמנות – בבחינת התגלותה של האמת – שייכת לעבר (האמת, מבחינת היגל, נמהר ונבהיר, היא זו המטאפיזית, זו של "הרוח האוניברסאלית"). והיה גם ארנסט רנאן, שכתב:

"אפילו אמנות גדולה תיעלם. יבוא זמן בו האמנות תהייה דבר מן העבר."[5]

וגם את מרסל דושאן מזכיר נאנסי, דושאן שאמר:

"האמנות נחשבה עד תומה."[6]

 

האמנות היא אירוע, מושג תלוי היסטוריה: היא חולפת, עוברת, משתנה, מופיעה ונעלמת תדיר. רוצה לומר, מדי עת, האמנות הופכת אחרת לגמרי ממה שהייתה, לא רק בצורתה ובסגנונה, אלא בעצם מהותה. וכשהיא משלימה שלב היסטורי, נותרת ממנה רק העקיבה, עקיבה ותו לא. ואין העקיבה משמרת את הדבר שהיה, את מהותו, שכן עקיבת נעל אינה בבואה של הנעל, אלא של התנועה החולפת בזמן ובחלל.[7] כך ז'אן-לוק נאנסי. אלא, שבעבורו, העקיבה של האמנות דהיום (1994) היא בבואה של מהלך משמעותי במיוחד:

 

בראותו בהגדרת האמנות של היגל – "אמנות היא הנכחה חושית של האידיאה" – את אֵם כל הגדרות האמנות, שמאז אפלטון ועד היידגר, מבקש ההוגה הצרפתי לטעון, שהאמנות אין עוד בכוחה, או בשאיפתה, לייצג את המהויות הרוחניות הטרנסצנדנטליות, הללו שמצפינות בתוכן את האמיתות המטאפיזיות הבלתי נראות, אף אלו התיאולוגיות (אלוהים הבלתי נראה). ז'אן-פרנסוא ליוטר ניסח זאת (בספרו מ- 1979, "המצב הפוסטמודרני") כך:

"ההישענות על הסיפורים הגדולים אינה באה בחשבון; לא נוכל, לפיכך, להיעזר לא בדיאלקטיקה של הרוח ולא בשחרור האנושות על מנת לתת תוקף לשיח המדעי הפוסט מודרני."[8]

 

האידיאה של האמנות נותרה גלמודה, כאידיאה של עצמה:

"כל שנותר הוא תשוקתה המטאפיזית. אין היא אלא חור פיהוק שנמתח עד קצהו בכיוון ה- Telos/Theos [תכליתיות/אלוהות – ג.ע]…"[9]

זהו הניהיליזם של האמנות העכשווית, טוען נאנסי, ומבהיר שאמנות ניהיליסטית היא זו המנכיחה את עצמה במושג ריק.

 

ז'אן-לוק נאנסי היגליאני: תנועתה הדיאלקטית ההיסטורית של האידיאה (של הרוח, של האמת) היא כזו, שהיא יוצאת מעצמה, שוללת את עצמה, על מנת לדעת ולהגשים את עצמה כאידיאה. מכאן נגזר דינה של אמנות זמננו: האמנות, כהנכחה של אידיאה מטאפיזית/תיאולוגית, שללה את עצמה במו התגשמותה ההיסטורית. כל שנותר ממנה, כאמור, הוא עקיבה. וביחד עם נגוזותה של האידיאה המטאפיזית נגוז גם הדימוי בו התממשה:

"הדימוי מוחק את עצמו […] כתכריכי תפארת האל…"[10]

יתר על כן:

"האמנות בכללותה נגוזה ביחד עם הדימוי."[11]

 

לזאת כיוון היגל; לזה מכוון ז'אן-לוק נאנסי. לתפיסתו, נותרנו ב"סחרור דימויים, בהם אדם הולך לגמרי לאיבוד, לא עוד מוצא את עצמו [כפי שמצא וידע את עצמו באידיאה/ ג.ע], ובהם לא עוד מוצאת האמנות את עצמה."[12]

זוהי עקיבת האמנות שלאחר האמנות: "אמנות היא עשן ללא אש, עקיבה ללא אלוהים."[13]

 

שעה שהשמיע ז'אן-לוק נאנסי את הדברים הללו, אז בפאריז של 1994, הוא הגיב, מן הסתם, לאמנות מושגית ופוסט-מושגית הגואה סביבו בגלריות העכשוויות, אמנות שאמרה "לא" לרעיון האמנות כהוצאתה של אידיאה אל הפועַל החושי-חומרי-קונקרטי. ומכאן הבחנותיו (למותר לציין, שניתן לטעון בדיוק את ההפך ביחס לאמנות המושגית: שהיא מימוש היגליאני של האמת היודעת את עצמה, רוח המממשת את עצמה ברוח). בינתיים, אנחנו יודעים, האמנות שבה אל הדימוי ואל האובייקט, ונשאלת השאלה אם הדיאגנוזה של נאנסי עודנה תופסת. אני מבקש לומר, שכן: כי, עדיין בגלגולה הנוכחי, האמנות ממשיכה לסחררנו באינספור דימויים בהם לא עוד מסוגל האדם למצוא ולדעת את עצמו. האמנות העכשווית טבעה בסימולקרה האדירה של הדימויים ואיבדה את מעמדה כמתווכת בין הסופי לאינסופי. כן, מסתובבים בינינו כמה שמתעקשים לשאת את תהילת האמנות העכשווית, לייחס לה מדי יום ו' את ה"מופתי", ה"גאוני" ושאר סופרלטיבים אנכרוניסטיים. אך, ימי ו' שלנו (כימות השבוע כולו) כמוהם כמפרשים שהרוח מהם והלאה. והספינה לא שטה.

[1] Jean-Luc Nancy, The Muses, Stanford Universiity Press, Stanford, Cal., 1996, p.81.

[2] שם, עמ' 86.

[3] שם, שם.

[4] עמנואל קאנט, "ביקורת כוח השיפוט", תרגום: ש.ה.ברגמן ונ.רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960, עמ' 127.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 86.

[6] שם, שם.

[7] שאלה: כלום אין מעמדה האינדקסי של עקיבת הנעל משמר משהו ממשי מן הנעל? ולפיכך, כלום אין האמנות האחרת, החדשה, משמרת משהו ממשי מן האמנות הקודמת? והלא, היגליאני כז'אן-לוק נאנסי חייב היה לזכור את עקרון הדיאלקטיקה ההיגליאנית, לפיה האנטיתזה נוטלת עמה משהו מהתזה!

[8] ז'אן-פרנסוא ליוטר, "המצב הפוסט מודרני", תרגום: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 72.

[9] לעיל, הערה 1, עמ' 91.

[10] שם, עמ' 93.

[11] שם, עמ' 94.

[12] שם, שם.

[13] שם, עמ' 96.

ינואר 15, 2018

שחור

                                   שחור

 

באחת מאותן אנקדוטות דיגיטאליות המשוגרות אלי לפרקים, שלא על דעתי, אני קורא על Vantablack- "החומר הכי שחור שנוצר אי פעם". המקור, מאמר שפורסם ב- 2015 במדור "מדע וטכנולוגיה" של עיתון אמריקני, מדווח על החומר החדש, מעשה ידי אדם, שהוא "ההגדרה של החושך" והוא סופג קרוב למאה אחוז של הקרניים האולטרה-סגולות והאינפרה-אדומות. "הדבר הכי קרוב ל'חור שחור' שניתן להעלות על הדעת", מבטיח כותב המאמר.

 

בעבור לא מעטים מאיתנו, אלה הם ימים שחורים, תקופה שחורה, ולפיכך ענייני ב- Vantablack ובשחור בכלל. פעם, פרסמתי ב"המחסן" מאמר על "הציורים השחורים" באמנות הישראלית. עתה, אני נתפס לספרון מאת הפילוסוף הצרפתי הפופולארי, אלן באדיו, "שחור" שמו, שפורסם בפאריז ב- 2015 ותורגם לאנגלית ב- 2017. לבאדיו, ראש החוג לפילוסופיה ב"אקול נורמל סוּפֶּרייר" בפאריז, יש מעריצים ברחבי העולם (ספרו, "אתיקה: מסה על תודעת הרוע", הופיע בעברית ב- 2005). בעוונותיי, איני נמנה על המעריצים הללו. לבטח, לא כשבאדיו מגיע לאזורי האמנות והאסתטיקה.

 

כך, זמן קצר בלבד לאחר שהתחלתי קורא ב"שחור", חשתי באכזבה נוכח קובץ זיכרונות אישיים, שההגות הנלווית להם בחלקו השני של הספרון רדודה למדי: זיכרון תנור הפחמים מימי השירות הצבאי; זיכרון שירו של ג'והני הולידיי, "שחור הוא שחור, אין עוד תקווה"; זיכרון משחק-החברה שהמציא באדיו בגיל שמונה ואשר נערך בחושך גמור; הכלב השחור שהגיח מולו באפלה הכפרית; הדיו השחור שבאמצעותו "השחיר" את דפיו הכתובים; וכו'. באדיו מספר על ה"שחורים" של חייו, בהם ה"אולטרה-שחור" בציורי פייר סולאז' (אמן ההפשטה הצרפתי, שהשפיע רבות על אבשלום עוקשי שלנו בסביבות 1960): השחור של סולאז' כסמל אפשרי להיעדר אלוהים. ולחילופין: "הדבר המוצג בבחינת סינתזה אינסופית של האורות בשחור; ומבטו המשתנה תדיר של הצופה קולט שמץ מאינסוף זה." (עמ' 42)

 

באדיו מרפרף בספרונו על שְחור-האבל, על "הומור שחור", על האלגנטיות של בגדים שחורים, על "חור שחור", על האפלה ה"תת-קרקעית" של הטבע הפרחוני הססגוני (כך, בשירתו של ויקטור הוגו), וכמובן – על הסטיגמה של בני האדם השחורים. באורח מפתיע, לא נמצא כאן פרק על "שמש שחורה", המטאפורה החביבה על הצרפתים מאז ז'ראר דה-נרוואל ועד ז'אק דרידה ויוליה קריסטבה. אך, הבעיה היותר גדולה היא, שספרונו של באדיו אינו מתעלה מעל תרגיל אקלקטי באסוציאציות הקשורות במושג "שחור" (משהו בסגנון "מיתולוגיות" של רולאן בארת), ובהתאם, אינך יוצא מהטקסט הזה מואר בהארה של ממש בכל הקשור לאל-גוון הטעון הזה.

 

 

את אכזבתי מבאדיו כבר ביטאתי כאן פעם, כשכתבתי על ספרונו מ- 1998 (תורגם לאנגלית ב- 2005) – "מדריך לאינאסתטיקה", קובץ מאמרים שלו בנושאים שונים הקשורים לפילוסופיה של האמנות, לשירה, למחול, לקולנוע ועוד. סיפרתי על שלוש סכימות היסטוריות שאיתר באדיו בנושא היחסים בין אמנות ופילוסופיה: א. סכימה דידקטית: זו העמדה האפלטונית, השוללת מהאמנות את מעמדה כמבטאת אמיתות והמציבה אותה תחת פיקוח הפילוסוף. ב. סכימה רומנטית: זו עמדתם של שלינג והיידגר, למשל: האמנות היא היא המקור העליון של האמיתות, ואפילו הפילוסוף כפוף לה. ג. סכימה קלאסית: זו העמדה האריסטוטלית המוצאת את דרך-האמצע והפשרה בין האמת הפילוסופית לבין האמת האמנותית (באמצעות הקתרזיס, למשל). לשלוש אלו הציע באדיו סכימה רביעית, חדשה-לכאורה, כזו שתהא משוחררת מהמתחים בין האמנות לבין הפילוסופיה: סכימה רביעית זו אומרת, שהאמנות היא הליך של אמת השונה מאמיתות אחרות – מדעיות, פוליטיות וכו', ולפיכך הא גם שונה מהאמת הפילוסופית. דהיינו, שהאמנות היא עצמה הינה מקור לאמת אחרת, אמת אמנותית, ולכן אין לבחון או לשקול אותה במונחי האמת הפילוסופית.

 

אך, איזו מין אמת היא האמת האמנותית, לפי באדיו? כאן נדרש ההוגה למונח המרכזי של הגותו, "האירוע" (ראו הפרק "הוויה, אירוע, אמת, סובייקט" בספרו של באדיו, "אתיקה: מסה על תודעת הרוע", רסלינג, תל אביב, 2005, עמ' 57-54): "כל אמת מקורה באירוע", הוא כותב ב"אינאסתטיקה" (עמ' 11). האמנות אינה אירוע, בה במידה שאין היא אמת: אמנות היא הליך הנובע מ"אירוע" והיוצר אמת, אמת אמנותית (עמ' 12).

 

האם הצעתו של באדיו מרתקת אותי? לא במיוחד. קודם כל, משום שכבר פגשנו בתולדות הפילוסופיה של האמנות הוגים, שהצביעו על "האמת האחרת" של האמנות, האמת של האמנות, כמו גם על הכרתו האחרת של האמן: ארתור שופנאואר, למשל, כתב על הכרה פרצפטואלית (תפיסתית), כלומר הכרה מיוחדת השמורה להליך החושי של ה"גאון" היוצר. שלינג כתב על הכרה אינטואיטיבית של האמן, אותו "גאון" הניחן ב"אינטואיציה אינטלקטואלית". אפילו אריסטו כבר כתב ב"פואטיקה" על האמת הפנימית של השירה, שאין לבחון אותה במונחי האמת המדעית. נכון: כל ההוגים הללו כיוונו, בסופו של דבר, אל אמיתות עליונות וראשוניות, שהן גם האמיתות הפילוסופיות (ומבחינה זו, הם נבדלים, לכאורה, מהשקפתו של באדיו, שראה בפילוסופיה זו שמתווכת בין האמיתות למיניהן). ברם, כלום ניאות לקבל את רעיון "האמת האמנותית" כאמת המובחנת עד תום מהאמת הפילוסופית (ו/או מהאמת ההכרתית בכלל, זו של המחשבה בכלל)? שהלא, מהו מבחנה של "האמת האמנותית" אם לא מבחן האמת הקיומית, או המוסרית, או הביקורתית וכו' וכו'?! מה פשרה של "אמת אמנותית" שאינה מתייצבת, במוקדם או במאוחר, למבחן ההכרה שלנו?! ומהו, בעצם אותו מושג סמי-מיסטי, "אירוע", שמבטיח לאמנות אמת השונה מהאמיתות האחרות, שגם הן יסודן ב"אירוע"?!

 

ניו-יורק תמשיך לנפק תרגומים לספרים של באדיו ושל הצרפתים העכשוויים האחרים. זה כבר מספר שנים, שאני מאתר פרובינציאליות דוחה – ולא רק בתל אביב, אפילו בחנויות הספרים בניו-יורק – לנוכח הסגידה לכותבים בעלי שם צרפתי. מניסיוני המר אני יודע: לא באדיו לא ראנסייר ולא צרפתים עכשוויים אחרים בכוחם להפיח אש של ממש בלפיד שהועבר מענקים דוגמת פוקו, לאקאן, דרידה, ליוטאר, דלז וגוואטארי ועוד. לכן, אם תשאלו אותי, ניו-יורק אינה פחות פרובינציאלית מתל אביב. יותר מתמיד, אני מבין את האירוניה של מרסל דושאן שעה שהביא ב- 1919 שי לוולטר ארנסברג, אספנו מפילדלפיה, אמפולה ובה – "50 מ"ג של אוויר פאריז"…