קונוס-הירונימוס

images09APBSCD.jpg                     

 

ב- 15 לאפריל 1904 כתב פול סזאן לצייר הצעיר, אמיל ברנאר:

"הרשה לי לחזור על מה שאמרתי לך בהיותך כאן (באקס-און-פרובנס, ג.ע): טפל בטבע באמצעי גליל, סְפֵרה וקונוס, כאשר כולם ממוקמים בפרספקטיבה, כך שכל צד של מושא או משטח יהא מכוון אל נקודה מרכזית."

 

קונוס: אמנים אוהבים את הצורה הטריגונומטרית הזו, ובעיקר, אם הם קוביסטים: אתם זוכרים את הקונוסים מציוריו הקוביסטים של קזימיר מאלביץ' ("אישה עם דליים", 1913-1912), מפסליו הקוביסטים של אלכסנדר ארכיפנקו (1913), מבאלט-המריונטות של אוסקר שליימר (1920 בקירוב), ועוד. המהדרין אף יצביעו על מבנה הקונוס הספיראלי שביסוד האדריכלות האוטופית, החל ב"מגדל-בבל" (שבמסורת ברויגל-האב וממשיכיו) וכלה במונומנט האינטרנציונל של ולדימיר טטלין וממשיכיה.

 

אבל, לצד כל אלה, ישנו הקונוס המטאפורי, המטאפיזי, דימוי איקונוגראפי שחלחל לאמנות הישראלית, ועליו – "קונוס-הירונימוס", אני קורא לו – אני מבקש לעמוד להלן.

 

אנחנו חוזרים אל סיפורו של אפלטון ב"פוליטיאה", ספר י': עדותו של איר בן הרמניוס, שנהרג בקרב, אך קם לתחייה וסיפר כיצד "נדדה נשמתו, לאחר שיצאה מגופו, והגיעה ביחד עם הרבה נשמות אחרות אל מקום מופלא, בו נפתחו בארץ פנימה שני בקיעים זה בצד זה, וגם בשמים מעל נפתחו ממולם שני בקיעים אחרים. […] ולאחר ארבעה ימים הגיעו [נשמות הצדיקים/ג.ע] למקום שמשם ראו במרומים קו-אור ישר כעמוד […], ולאחר הליכה של יום הגיעו אל קו האור הזה, […] שהרי קו האור הלז הוא חישוק השמים."[1]

 

את הדימוי החזותי של מנהרת האור המטאפיזית אנחנו מכירים מציור מופלא שצייר הירונימוס בוש בין 1504-1500, "העלייה השמימה", אחד מארבעה פנלים (כל אחד 87X40 ס"מ) של "חזיונות המעל-ומעבר" (ונציה, פלצו דוקאלה) – גרסתו של הצייר הפלמי ל"גן-עדן" של דאנטה. ב"העלייה השמימה", מרחפת צורה קונית, שהיא גליל פרספקטיבי-קונצנטרי, מעין מנהרה המוליכה אל אור. נשמות המתים (גוויות עירומות) מובלות בידי מלאכים מעלה בזיג-זג אל עבר קונוס ספֵרה שמימית – ובאות לתוכו כמי שהזיו העילאי יונק אותן פנימה. חוקרים מצאו את מקור הקונוס הזה, מהדימויים החזקים שיצר הדמיון המערבי, במיניאטורות מימי-הביניים המאוחרים.

 

מה קורה לדימוי המיסטי-נוצרי הזה שעה שמתגלגל לאמנות הישראלית?

 

 

בשנת 2005-2004, יצר יגאל תומרקין פסל (ברזל ופח-ברזל), "מלאך ההיסטוריה" שמו, המוצב בחצר-"מוזיאון בר-דוד" שבקיבוץ ברעם.[2] הפסל מורכב משלישיית "אובליסקים" המְלוּוים מימין בקונוס-פח-ברזל גדול, שבתוכו אלמנטים נוספים – רצועת מספרים של טור פיבונוצ'י ביחד עם תגזירים פיגורטיביים ומופשטים, בהם דמות ניצבת בפתח הרחוק של הקונוס. העמוד השמאלי שבשלישייה מזווג בתחתיתו עם תגזיר-ברזל פיגורטיבי בדמות גמד גיבן, שעל פשרו עמדתי כאן במאמר קודם.[3] הדמות כמו "ננגסה" מתוך עמוד הברזל, שבמרכזו מודפסות בגרמנית מספר שורות משיר גרמני עממי, שבו מככבת אותה דמות ה"גיבן" הגרוטסקי-מפחיד. עתה, אנו נוטים לזהות את הצורה הקרועה מתוך ראש העמוד הסמוך ככנפו של "מלאך ההיסטוריה". ובאשר לקונוס הגדול, תצוין תערוכת תומרקין, "הקומדיה האלוהית" (2005), בה הוצג הפסל, "מלאך ההיסטוריה" עם הקונוס הגדול, שתפקד עתה כמרחב-מעבר אל אור-גן-עדן (שלפי דנטה). הדמות הניצבת בפתח הרחוק של הקונוס היא אפוא זו הרחוקה, שניצבת גם בפתח-האור של הירונימוס בוש. רוצה לומר, הקונוס של "מלאך ההיסטוריה" מייצג את נתיב האוטופיה (בעבור תומרקין, הטור המתמטי העולה אף הוא ביטוי של שלמות), אחד משני נתיביו הסותרים של ולטר בנימין – הנתיב המשיחי והנתיב האפוקליפטי.

Tel Hai 188.JPG

 

בשדרות בן-גוריון 84 בתל-אביב, בקרבת בניין העירייה, ניצב עמוד חשמל שאינו מחובר לרשת החשמל. עמוד החשמל הזה הוא מעין פנס רחוב, אבל במקום נורה יש בו גוף פלדה, שבסיסו על הקרקע, וצורתו כאלומת אור במבנה חרוט. את הפסל, "פסל מנדטורי #1", יצר ב- 1991 הפסל גבי קלזמר. אם כן, קונוס של אור. אלא, שהקונוס של קלזמר אטום ודן את הרוחני לחומריות מכאנית, המקשרת בין גוף טכנולוגי (עמוד החשמל) לאדמה (ולא לשמים). הקונוס של קלזמר אינו שום מנהרת קישור לשום ישועה אלוהית. הוא עיוור, אדיש, פונקציונאלי. מכאן, משד' בן-גוריון 84, לא תגיעו לגן-עדן, לכל היותר לתופת החברה הטכנולוגית. הקונוס הזה מהדהד את צינורות המעגלים שרשם גבי קלזמר בגראפיט על קיר גלריה "נעמי גבעון", 1984 – פעולה מכאנית-מונוטונית שמכפילה את עצמה ובוראת "מנהרות" סטאטיות משום-מקום אל שום-מקום. על "פסל מנדטורי #1" קראנו:

"גבי קלזמר מפסל אור. לא קרינה אלוהית או אור נר ביתי, אלא תאורה עירונית, חילונית, ובכל זאת – אור! […] ההיפוך הקונדסי בין האור לחושך, בחן האוויר למתכת, בין השקוף לאטום, הוא נקודת המשען המאגית של העבודה […]. ועם זאת, יש בקסם הזה גם כובד של הצצה לאפלה. […] במסווה של הומור עירוני מגניב, הפסל מגניב אל תוך המרחב הציבורי את האפלה והאטימות של הבלתי-ניתן-לחשיבה."[4]

 

בפסלו, ענה גבי קלזמר, במישרין או בעקיפין, מדעת או שלא מדעת, את תשובת החושך לאור הגואל של הירונימוס בוש. אל תוך הקונוס של קלזמר – אין כניסה, ולכן – גם יציאה אין ממנו.

 

800px-PikiWiki_Israel_12093_lamppost_statue_in_tel_aviv.jpg

בשנות ה- 90 הרבתה מרים כבסה לצייר צינורות ספיראליים. כשהיא פועלת על לוחות מאזוניט חלקים ורטובי-גוון, היא הניעה כוס בתנועה רתמית, זורמת וסטאקטית חליפות, המטביעה חותם דינאמי רב-עיגולי. הצנרת הספיראלית נולדה מתוך הפעולה הגופנית המכאנית:

"כבסה מציעה את תנועת גופה כמקום האחרון שהעולם יוכל להכריעו, כמחסום האולטימטיבי של האני. […] זוהי התנגדות עזה ועקרונית מאד לשליטה ופיקוח. זהו הגוף שיודע, הקצב הפנימי, הארוטיות, הליבידו – ואין הם יכולים להיות נשלטים או מנוכסים על ידי מערכות הכפייה של המדינה או מוסדות התרבות. עצם קיומו של מקום זה מקרין תקווה לסבירותם של התנגדות ושל מרד."[5]

 

גוף האמנית אף הוא תשובתה, העקיפה ושלא-מדעת, של מרים כבסה לצינור הקונצנטרי של הירונימוס בוש, האומר גאולה רוחנית שלאחר תבוסת הגוף. עקרון המרד, שאובחן בציטוט לעיל, הוא גם מרד נגד כפייה מטאפיזית, ומכאן, ש"צינורותיה" של כבסה אינם מובילים לשום יעד שמעבר עצם היותם מסמני אקט גופני מכאני ואורגאני בה בעת.

 

ברם, את התשובה הרדיקלית והישירה מכולם לקונוס-הירונימוס נתן משה גרשוני בציוריו מתחילת עד אמצע שנות ה- 80. ב- 1982, בראש ציורו האופקי, "אחי, יהונתן" (צבע ורישום על נייר), מעל לעמודי/שלהבות אש-דם, בין ברוש עקור ומפוחם לבין דגל שחור, צייר/רשם גרשוני עיגול מכונף. מילות קינת דוד ליהונתן נרשמו על פני הציור. את דימוי העיגול המכונף נטינו לפרש כאות-גבורה (של החייל המת, אותו מבכה גרשוני), אך גם כרקטום המסמן חדירה גופנית אנאלית. בה בעת, העיגול המרכזי עוצב ממש במתכונת קונוס-הירונימוס – מנהרה המוליכה לאינסופי ולאור. אותו דימוי מכונף נרשם בפחם ב- 1983 במרכז הציור "צדקה וחסד" (טכניקה מעורבת על שעוונית). עתה הוא ריחף מעל לרישומי רקפות "אבלות" ומתחת למילים "צדקה וחסד". פעם נוספת, מפגש הטרנסצנדנטלי (האינסופי הקונצנטרי של הגליל הקוני) והגופני (שברמות היצר וההפרשה):

"בציורים רבים מהשנים 1986-1984 הופיעה, כדימוי מרכזי או משני, מנהרה צינורית שאור בקצהָ המרוחק. באחדים מהציורים נוספו בצדי המנהרה או במרכזה סימני שאלה שחורים. במבט ראשון נראים המנהרה וסימן השאלה כאותיות בכתב סימנים בנאלי: מנהרה – אמונה, סימן שאלה – ספק. ההצלה הראשונה מן הבנאליות היא ההומור. המנהרה, בהקשר הדימויים של גרשוני, מזכירה נרתיקים, צינורות ופתחי גוף אחרים, לא פחות משהיא מזכירה, למשל, את 'הכניסה לגן-עדן' מתוך 'יום הדין האחרון' של הירונימוס בוש. פתח המנהרה מפגיש פתחי גוף, פתחי כניסה לעולם ופתחי יציאה ממנו…"[6]

 

אלא, שגרשוני אינו מצייר מלאכים ואף לא נשמה כלשהי הפוסעת אל המנהרה ובתוכה. הוא נותר באמביוולנטיות של הספק הקורע בין קטבי השמימי והארצי, האמוני והכופר, השגב והחילול. אפשרות הישועה בנתיב הצינור הקונצנטרי של גרשוני דומה שמוכרעת על ידי הספק והאירוניה של האמן.

cj.jpg

 

אני נזכר בקונוס של אברהם אופק – מין "טלסקופ" ידני, שמעוצב כמשפך או חרוט, ואשר באמצעותו צופה איש השמימה אל עבר כוכב. "מחפש כוכב", קרא אופק לקבוצת ציורים, מהאחרונים שצייר ב- 1989, ערב מותו. הכוכב היה כוכב-גאולה, והצינור הקונוסי שבידי האיש היה האמצעי האופטי לגילוי הכוכב. שלא כקונוס-הירונימוס, הפתח הצר של הקונוס היה סמוך לעינו של האיש הצופה, בעוד הפתח הרחב הופנה למרומים. כך, קונוס התצפית של אופק מייחל לגאולה המטאפיזית, אך, יותר מזה, מבטא חרדה גדולה ואף אבל-עצמי.

 

לא, מעברים צינוריים, אף מנהרתיים, לא בישרו טובות באמנות הישראלית. רק חישבו על מנהרת הבטון העצומה שבנתה סיגלית לנדאו ב- 2005 בכניסה לתערוכתה, "הפתרון האינסופי" (ב"ביתן הלנה רובינשטיין", תל אביב). המנהרה, ששעתקה את מובילי השפכים במדבר יהודה, בואך ים-המלח, הדהדה התנקזות סופנית בים-מוות, כאשר הובילה את הציבור אל מרחב אמנותי של שואה בידיונית והיסטורית גם יחד. מנהרת-הכניסה של לנדאו הובילה את הצופים לגיהינום ולא לגן-עדן.

 

איני יכול שלא לחשוב על סדרת צילומי "לנה" של עליזה אורבך, 2000, בהם נכללו פתחי מערות שצולמו מתוך מעבה-האדמה בבית-גוברין: האור שקרן מהפתח היה, בעבור עליזה, אור בקיעת הוולד מהרחם החשוכה, לא פחות משהיה בעבורה אור שאותו רואה (יש אומרים) ההולך אל מותו. עליזה, כשמה, אור-בך, האמינה באור המבליח מחושך, עוד מאז הצהירה אמונים (ב- 1958, בתערוכת "משפחת האדם") לצילום צמד הילדים הפוסעים במשעול חשוך אל עבר אור – צילומו של יוג'ין או'ניל מ- 1945.

 

בדיוק בשעה זו, בה שאני כותב שורות אלו, היום לפני שנה ועשרה חודשים, עליזה חדלה.

 

29.1.2018, שעה 16.15

 

 

bs.JPG

 

[1] אפלטון, "פוליטיאה", י, 616, "כתבי אפלטון", כרך ב', תרגום: יוסף ג. ליבס, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1964, עמ' 569-567.

[2] תודתי ליאיר טלמור, מנהל הארכיון לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, על שהפנה את תשומת לבי לפסל זה.

[3] ראו באתר הנוכחי, "הערה על 'הגיבן הקטן' של תומרקין".

[4] איתמר לוי, "ציור ללא מוצא", בתוך: ""Efes/1, מוזיאון תל אביב, 2014, עמ' 33.

[5] Sarah Breitberg, "Fiction: Miriam Cabessa – Replicated Intimacy", catalogue for Venice Biannual, 1997.

[6] יגאל צלמונה, "בחלבי ובדמי", קטלוג תערוכת "משה גרשוני" מוזיאון ישראל, ירושלים, 1986, ללא ספור עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: