Archive for ינואר 21st, 2018

ינואר 21, 2018

ואף על פי כן, המוזיאון חי!

                     ואף על פי כן, המוזיאון חי!

 

אחרי שרקדנו "על חורבות המוזיאון" (דגלאס קרימפ, 1993) ולאחר ששבנו וקברנו את המוזיאון בבחינת "מת" או "ממית" (כך, מאז תיאודור אדורנו ועד ז'אן קלר) – הנה היא לפנינו חגיגת תחייתו של המוזיאון: "שיבת הסקרנות: תועלת המוזיאונים במאה ה- 21", ספרו מ- 2016 של ניקולאס תומס, מנהל המוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה בקיימברידג', אנגליה. מעולם לא נכתב כתב-הגנה שכזה על המוסד המוזיאוני.

 

אדם נדרש לאומץ-לב בכדי לחבר שיר-הלל כגון זה, לאחר ה"עליהום" שחווה המוזיאון בעשורים האחרונים: המוזיאון בבחינת מוסד אליטיסטי, המוזיאון כמחסן שוד קולוניאליסטי, המוזיאון כמוסד הגמוני הכופה בדרכו אידיאולוגיה והיררכיה, המוזיאון כבית-כלא… הוסיפו לכל הגנאי הזה את שחיקת החלל המוזיאוני לטובת עשייה אמנותית חוץ-מוזיאונית, דוגמת עבודות-גוף, מיצגים, או עבודות המתפרסמות ברשת הדיגיטאלית – והרי לכם המוזיאון כמוסד מיושן, כבד-תנועה, כמעט פגר.

 

אלא, שלא: כפי שמפרט ניקולאס תומס, וכפי שגם ידוע לנו בחלקו, המוסד המוזיאוני מוכיח, במהלך העשורים האחרונים, פריחה חסרת תקדים: תחילה, בפאריז, היה זה "מרכז פומפידו" שנחנך ב- 1977 בוויכוח קולני, אך עד מהרה כבש את הציבור הבינלאומי. לאחר מכן, 1978, עדיין בפאריז, "מוזיאון אורסיי" (עתה כבר ידעה פאריז קרוב ל- 150 מוזיאונים!), שיפוץ ה"רייקסמוזיאום" באמסטרדם, שיפוץ "אי-המוזיאונים" בברלין, חנוכת ה"טייט" החדש בלונדון, ועוד ועוד. והשיא, נכון לעכשיו – ה"לובר" במתכונת אבו-דאבי ובתמורה לסכום המבוטל של 520 מיליון דולר. ואיך שכחנו את ה"גוגנהיים" של פרנק גרי בבילבאו, או את מוזיאוני השואה בברלין, ניו-יורק, ורשה… הרשימה ארוכה (האם נוסיף לה את הרחבת מוזיאון תל אביב והשיפוץ הענק של מוזיאון ישראל?). ניקולאס תומס מפרט את השפע, לרבות תוכניתה של ממשלת סין לייסד לא פחות מ- 3500 מוזיאונים ברחבי הארץ העצומה הזאת, תוכנית שכבר מומשה ואשר, בינתיים, נוספו לה עוד 451 מוזיאונים…

 

תומס עומד נפעם מול ה"צונאמי" המוזיאוני הבינלאומי. הוא גם ער לתופעות הלוואי, כגון תנופת תוכניות ה"לימודי המוזיאולוגיה", המלבלבות מכל עבר באוניברסיטאות ובאקדמיות (גם במחוזותינו), בה במידה שהוא מודע למספרים העצומים של מבקרים במוזיאונים: 6.7 מיליון איש לשנה ב"מוזיאון הבריטי"; "6.8 מיליון איש לשנה ב"מטרופולין" הניו-יורקי. בתערוכת "אוצרות תות-אנך-אמון", שהוצגה ב"מטרופולין" ב- 1976, ביקרו 1.7 מיליון איש תוך תשעה חודשים. במקביל לפופולאריות הגוברת, נעתרו מוזיאונים בארצות שונות ללחץ ממשלותיהם לפתוח ולהרחיב את הקהל גם למעוטי יכולת, לתושבי פריפריות וכדו'. כניסה חופשית (בבריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, ועד לאחרונה – גם ב"מטרופוליטן") היא פועל-יוצא של מגמה זו. מנֵיה ובֵיה, תפיסות פוסט-קולוניאליסטיות, אשר דנו את המוזיאונים למעמד של שודדים, מומרות בגישות חדשות שבנוסח "המוזיאון כשגריר" ובמאמץ גובר לדיאלוג בין המוזיאונים שבזזו לבין הקהילות שנבזזו, כולל מימון תוכניות מחקר של תרבות קהילות אלו, אף העסקתם של "ילידים" במערכת האוצרותית.

 

כיצד תוסבר התופעה הזו? מה גרם לשפיעה המוזיאונית הנדונה? ניקולאס תומס מצביע על העלייה הדרמטית ברמת-החיים באירופה ובצפון-אמריקה (שמא נוסיף – ישראל?) ועל התרחבות החינוך הגבוה, מגמות שעודדו הצטרפותם של המונים לקהל צרכני המוזיאונים. גם התיירות, שנסקה ללא תקדים מאז המחצית השנייה של המאה ה—20 (ושיאה הנוכחי בטיסות low cost), אף היא הפכה בת-בריתם של המוזיאונים: טיסה ל"גוגנהיים" בבילבאו היא מסלול מבוקש מאד, כידוע. כמוה תהייה בקרוב מאד הטיסה ל"לובר" באבו-דאבי. ולמותר לציין את הארכיטקטורות האקסטרווגנטיות של המוזיאונים החדשים, שתכליתם לשמש כאטרקציות תיירותיות ולקידום הכנסות העיר.

 

בד, בבד, ההיפתחות המוזיאונית המשמעותית בפני האמנות העכשווית: אם בעבר, אמנות היסטורית הייתה עיקר האטרקציה במוזיאונים, ובמקביל לה – אדישות הגובלת בעוינות כלפי המודרני והעכשווי – הרי, שעתה, המונים נוהים ל"אוסף סאצ'י" בלונדון, שלא לומר אל ה- Moma בניו-יורק. הנה כי כן, "אמנות עכשווית הפכה לפתע פתאום ל"מגניבה" (cool)", כותב תומס.[1] בהתאם, פתיחת שערי המוזיאונים בפני המדיומים העכשוויים החדשים – מיצבים, עבודות-וידיאו, אמנות מושגית. לצד כל אלה, התיווך באמצעות הרצאות אוצרים ו"שיחי גלריות" הפך, כידוע, לחלק בלתי נפרד מהתצוגות. גם עיצוב התערוכות הפך אטרקטיבי מתמיד (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק אימץ את אסתטיקת חנויות הכל-בו של השדרה החמישית, טוען תומס.[2]). ויותר מכל, מגמת התערוכות הפופולאריות רחבות-ההיקף ומושקעות-הפרסום, על כל שנלווה להן במוזיאון בחנויות המזכרות והספרים (אנו, בישראל, חווינו זאת היטב בתערוכות המרכזיות של מוזיאון ישראל בעידן ג'יימס סניידר, עידן שאיני משוכנע שנתגעגע אליו).

 

כיון שכך, מהי התשובה לשאלת כותרת-המשנה של הספר – "התועלת במוזיאונים במאה ה- 21"? הנה תשובתו של ניקולאס תומס:

"תועלת המוזיאון היא בחיוניותו לחברה האזרחית: אין הוא רק חלק מהמרחב הציבורי, אלא הוא מכונֵן חלל השתתפות בחיים הציבוריים. מבקרים עשויים להימנות על המקום, או על אזרחי המדינה או שהם חברים בקהילה הבינלאומית. אך משותף לכולם גם יחד העניין במפגש עם מוצגי המוזיאון והעניין בהשתתפות במפגש זה."

 

אני הייתי כותב: "משותף לכולם גם יחד השעמום הקיומי והעניין בבידור תרבותי גואל." אך, ניקולאס תומס אדם חיובי יותר ואופטימי יותר ממחבר המאמר, שמפנה את קוראיו למאמר שפרסם ב- 2014 ב"מחסן" ושמו – "המוזיאון – האומנם עדיין חלל טקסי"?

 

 

 

[1] Nicholas Thomas, The Return of Curiosity: What Museums Are Good For In The 21st Century, Reaktion Books, London, 2016, p.39.

[2] שם, עמ' 41.