קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה

לשכוח את עולם-האמנות

                       לשכוח את עולם-האמנות

 

ב- 2012 ראה אור ב- MIT שבקיימברידג', מסצ'וסטס, ספרה של פמלה מ.לי, "לשכוח את עולם האמנות". לי, אמריקאית ממוצא סיני, היא פרופסורית לתולדות האמנות באוניברסיטת סטנפורד, ארה"ב, וכבר מול משפטי הפתיחה שלה אני מוצא את עצמי מזדהה:

"אני שוכחת את עולם-האמנות. […] ויתרתי על הגלריות ואמניהן הממוסדים והעולים. אין עוד בכוחי לזכור את השמות, הפרטים, הרכילויות על תופעה זו או אחרת, על זרם חדש בתיאוריה או בביקורת, הקדחת סביב המכירות הפומביות, הירידים, הביאנאלות, תוכניות-ההמשך האקדמיות, תנועת האוצרים, האספנים, הדילרים […]. אני שוכחת את עולם-האמנות משום שעולם-האמנות, לפחות כפי שמצא ביטויו התיאורטי במשך קרוב לחמישים שנים, נתון בתנאים שבקרוב עשויים לא עוד לתמוך בו."[1]

 

"עולם-האמנות": אותו מרחב וירטואלי של שיח תיאורטי ושל יחסי חברתיים, שזכה לתהילת-עולם מאז מאמרו של ארתור דנטו מ- 1964 ("עולם-האמנות"). כאן, אנחנו זוכרים, התיאוריה האמנותית היא-היא שתבחין בין "אמנות" לבין "לא-אמנות"; ורק אלה השולטים בתיאוריות האמנותיות יזכו להימנות על חברות בעולם זה.[2] פמלה מ.לי עוקבת אחר המושג זה וכיצד התגלגל עד מהרה למילייה חברתי, ההולם את מה שהסוציולוג הצרפתי, פייר בורדייא, הגדיר כ"הון תרבותי". ב- 1972 כבר ניסח התיאורטיקן האמריקני, לורנס אלוואי ((Alloway את התפשטות עולם-האמנות במונחי רשתות מערכתיות קיברנטיות.

 

ובכן, עולם-האמנות הנדון הולך ונעלם, הולך ומצטמצם, טוענת פמלה מ.לי: "לא עוד ניתן לקרוא את מפותיו כיציבות וכקבועות, גבולותיו טושטשו במקרה הטוב."[3] המחברת מגיבה לתמורות משמעותיות שחלו בעשורים האחרונים, כאשר הפער בין "יצירתיות" לבין "שוּק" הלך ודהה, כאשר התרבות החזותית העניקה קדימות לדימוי על פני הדבר, וכאשר הגלובליזציה הרחיבה את השדה האמנותי עד כי לא עוד ניתן להכיל את הריבוי. כפי שהתריע האל פוסטר כשכתב, "שהפלורליזם משחק הישר לידיים של 'השוק החופשי'."[4]

 

עולם-האמנות העכשווי – אמנים ואוצרים בראשו – אימץ את הגלובליזציה כקטגוריה תמאטית ואוצרותית גם יחד: יצירות אמנות הפכו הן עצמן, בהווייתן, למדיום גלובליסטי: פמלה מ.לי מספרת על האמנית באני עבידי, המתגוררת בקאראצ'י ובניו-דלהי, שסיימה תואר MFA בשיקאגו ושהתה בשני "רזידנס" ביפן ובארה"ב ואשר עבודת הווידיאו שלה מ-20014 מציגה מוזיקאים פקיסטניים הנאבקים קשות בנגינת ההמנון האמריקאי… או, דוגמא אחרת: סרטו מ- 2007 של סטיב מק'קווין, האנגלי, סרט בן 52 ד' שהוזמן לביאנאלה ה- 52 בוונציה, "גרייסבנד", שמו: הסרט הדוקומנטרי נע בין העיירה האנגלית התעשייתית, גרייבסנד, שעל גדות התמזה (קנטישטאון), לבין קולטאן שבקונגו – מכרה הטנטלום – מתכת המשמשת למחשבים, טלפונים ניידי ועוד, ואשר מחיריה האמירו למרומים בעשור האחרון. מקווין בוחן בסרטו את הדו-קוטביות הגלובליסטית של התעשייה המערבית כנגד הניצול הברוטאלי של עובדי המכרות באפריקה.

 

גיאו-פוליטיקה חדשה של האמנות: עולם-האמנות התרחב מהפוקוס האירופו-צנטרי והניו-יורקי, שעה שמבטיו נשלחו הרחק אל סין, מזרח-אירופה, אמריקה הלטינית, אפריקה, המזרח-התיכון (פלסטין, יותר מישראל! / ג.ע): מינויו של הניגרי, אוקווי אנוונזור לאוצר "דוקומנטה 11" ב- 2002 כאחד המסמנים לתמורה בה "קבלת אזרחות בעולם-האמנות נמדדת במספר המיילים של הנוסע המתמיד במסלולי האמנות הבינלאומית."[5]

 

פמלה מ.לי כותבת על תשישות המונית האופפת את מדיום הביאנאלה, בבחינת מרחב תצוגה גלובליסטי. בביאנאלות בוונציה, בטיראנה (אלבניה) ואפילו בדֶל-פוּאֶגו (דרום-אמריקה) וכו' מוצגת, פחות או יותר, אותה אמנות (וראו שכיחות הנושאים המטופלים: מחסומים, דרכונים, גבולות, המאבק הפלסטינאי – פ.מ.לי מציינת את צילומי פאבל וולברג הישראלי) בידי אותם אוצרים, פחות או יותר, ולעיני, פחות או יותר, אותו קהל בינלאומי: "הגלובליזציה אחראית להומוגניזציה של התרבות ולסילוק הבדלים ומרחק."[6] מאז שנות ה- 90 נחנכו בין 140-80 ביאנאלות חדשות ברחבי העולם. הללו והאחרות הפכו במה להון גלובאלי. לא במקרה, ב- – 2006מיד בסמוך לביאנאלה הראשונה של סינגפור – התכנסו בעיר ראשי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. הא בהא תליא, טוענת המחברת.

 

וכך, לאחר שניתחה באריכות את יצירותיהם של טאקאשי מוראקמה, היפני, של אנדרס גורסקי – הצלם הגרמני – ושל תומס הירשהורן האמריקני, מסיקה פמלה לי:

"'לשכוח את עולם האמנות? אכן, מדובר בתקופה שותתת דם'. כזו הייתה תגובתו של אמן ידוע לכותרת של ספר זה. […] תגובתו הצהירה על אי-סובלנות כלפי עולם זה, על ניצחון התרבות הפריבילגית ומה שנראה כאי-רלוונטיות למציאויות הברוטאליות של הגיאו-פוליטיקה העכשווית ונטיית עולם-האמנות לקלות-דעת ולהתחככות באוליגרכיה העולה. העולם הזה מביך ואפילו מעליב. […] ארתור דנטו טען שעולם-האמנות ניצב ביחס לעולם הממשי בדומה-משהו ליחס בין 'עיר האלוהים' לבין 'העיר הארצית'. אך, טענתי היא, שהמרחק בין עולמות אלה נמחק בתנאי הגלובליזציה; וכי יצירת האמנות הפכה למתווכת בין שני העולמות, שבעבר היו נפרדים האחד מהשני."[7]

 

אני מפנה את הקוראים למאמרי מחודש מרץ 2014, "אחרי עולם האמנות". טרם קראתי אז את ספרה של פמלה מ.לי.

 

 

 

[1] Pamela M. Lee, Forgetting the Artworld, MIT Press, Cambridge, Mass., 2012, p.2.

[2] ראו שני מאמריי: "המדרך השלם לעולם-האמנות" (א' ו- ב'), אוקטובר 2017, באתר הרשת הנוכחי. .

[3] שם, שם.

[4] Hal Foster, "Against Pluralism", in Recordings, Bay Press, Seatle, 1985, p.15.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 16.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 186.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s