קטגוריות
פילוסופיה

אני לא יודע מה

                             אני לא יודע מה

 

זכור לי כיצד, באחת מהרצאותיו בקורס לתולדות האסתטיקה באוניברסיטת תל אביב, 1966 בקירוב, דיבר ד"ר מנחם ברינקר על וולטר כעל מי שניסח את הביטוי – Je ne sais quoi"" ("אני לא יודע מה") כתשובה לחידת הטעם האסתטי. לאורך עשרות שנים הסתמכתי על נתון זה, שעה שהרציתי וכתבתי בנושאי אסתטיקה, והיום אני מבין שטעיתי והטעיתי. מנחם ברינקר, עליו השלום, היה ידען דגול, ויותר סביר שאני סירסתי את דבריו מאשר שהוא הטעה אותי.

 

וולטר חי בין השנים 1778-1694. אני מציין זאת, משום שבאסופה של תיאוריות אסתטיות המונחת לפניי, אני מגלה שמקור הרעיון הפילוסופי של ה- "Je ne sais quoi" הוא בשנת 1637, עשרות רבות בשנים קודם לוולטר. כוונתי לספר בשם "הגיבור"

("El Hero"), פרי עטו של הוגה ספרדי בשם בלתזר גרָסיאן (Graciăn), אשר בפרק XIII כתב כדלקמן:

"שוּמה עליו (על הגיבור) להיות מצויד ב'אני לא יודע מה'. המשהו המסוים הזה, שהצרפתים קוראים לו Je ne sais quoi, שהוא הנשמה של כל שאר המידות הטובות הנדרשות מגיבור, הדבר שמקשט את פעולותיו, שמעניק חן למילותיו וקסם בלתי-נמנע לכל מה שנובע ממנו – המשהו הזה הוא מעל ומעבר למחשבותינו ולמַבָּעֵינו; מאחר ששום אדם לא היה ולא יהיה מסוגל אי פעם להבינו. […] זוהי השְלֵמוּת של השְלֵמוּת עצמה, ומה שנותן טעם לכל מה שהינו טוב ויפה בנו. […] דומה, שהוא מתת טבע, חופשי מאומנות, ואשר שום חוקים לא לימדונו כיצד להשיגו. […] את ה- Je ne sais quoi הזה תופסים חלק מבני האדם וחלק לא; כי אין הוא מוקנה לכולם במידה שווה, אלא משתנה בהתאם למידת הידע שלהם ולאופן רגישותם. […] אם השמש מנעה מכדור הארץ את חסד חומה, לא היו פירות; ואם ויתר אדם על ה- Je ne sais quoi – כל מידותיו הנאות היו מתות ותפלות. […] במילה אחת, ה- Je ne sais quoi הזה, המשהו הזה, מבלי שיחפוץ בדבר זה או אחר, חודר לכל על מנת להעניק לו איכות וערך. הוא חודר לפוליטיקה, ללימוד, לרהיטות הדיבור, לשירה, למסחר…"[1]

 

קשה להפריז בחשיבותו של רעיון ה- Je ne sais quoi: אפשר שגלומה בו כל האידיאה של "הגאון" (היוצר, האמן, מי ש"הטבע זורם דרכו", דהיינו בעל כישרון מולד שלא ניתן ללמדו או לנסחו בחוקים), אידיאה שתהפוך למובילה במחשבת המאות ה- 19-18. ואם נטינו לייחס לעמנואל קאנט של "ביקורת כוח השיפוט"(1790) את זכות הראשונים, הרי שבא בלתזר גרסיאן ותובע את זכויותיו הרבה-הרבה לפניו.

 

האמת היא, ששאלת מקור הרעיון של ה"אני לא יודע מה" בעייתית יותר מהכתוב לעיל. כי, ככל שאני מעמיק בטקסטים אסתטיים מהמאה ה- 18 כן אני פוגש בתביעות נוספות לזכויות-ראשונים. הנה כי כן, בספרו של הפילוסוף האיטלקי, ג'ורג'ו אגמבן, "טעם" (הופיע באיטלקית ב- 2015, תורגם לאנגלית ב- 2017), אני מוצא להפתעתי את הטענה, שהיה זה לייבניץ, הוא ולא אחר, שב- 1684 כתב בספרו "על ההכרה, האמת והאידיאות": "לעתים אנו רואים ציירים ואמנים אחרים השופטים הישג או כישלון; ואולם, לעתים קרובות אין ביכולתם לתת הסבר לשיפוטם, והם אומרים שמה שלא מצא חן בעיניהם נעדר 'משהו, אני לא יודע מה'."  מספר עמודים מאוחר יותר, מספר אגמבן, שהיה זה האב פייחו (Feijoo) שכתב בספרו מ- 1733 – "El no se que" (אני לא יודע מה) על מסתוריותו של השיפוט האסתטי ועל אי היכולת לתרגמו למילים ולמושגים, ולפיכך אין אלא להסתפק ב"אני לא יודע מה".

 

אנחנו ניצבים מול סוד הטעם האסתטי, מול חידת שיפוט היפה. אלפי שנות תרבות מערבית התמודדו עם הסוד והחידה הללו, העטירו עלינו תועפות הגיגים, אך הותירו אותנו עם חידה בלתי פתורה: אפלטון (ב"פיידרוס") הוביל אותנו גבוה אל אידיאה מטאפיזית עליונה של טוב-אמת-יופי, הסכולסטים מימי הביניים ייחסו ליופי מבט באלוהי, האמפיריציסטים הבריטיים מהמאה ה- 18 הציעו את "החוש האסתטי" כחוש נוסף וייחודי, ואילו עמנואל קאנט בא אל השיפוט האסתטי כמו שיבוא רמב"ם למושג האלוהות – בדרך השלילה ("ללא אינטרס", "ללא תכלית", "ללא מושג"). כולם גם יחד עטפו את היפה ו/או את שיפוטו במיסטיפיקציה.

 

גם אני, הקטן, ניסיתי לא אחת את כוחי, כשהתיימרתי להיאבק בסוגיית השיפוט האסתטי: תחילה, סברתי שטעם אסתטי אינו שונה בשורש מהותו מטעם קולינארי, כלומר – כושר ביולוגי מולד, לא יותר. וממש כפי שאנחנו טועמים מאכל כלשהו ויודעים באורח מיידי אם טעים הוא לנו אם לאו, כך גם די במבטנו במושא או בשמיעתנו את הצליל על מנת שנדע באורח מייד אם "יפים" הם לנו. כך סברתי, רוצה לומר, כך חמקתי מהתמודדות של ממש עם הבעיה.

 

אך, עם תחילת המחצית השנייה של שנות ה- 90, במהלך פרישה זמנית מפעילות בעולם האמנות, שינסתי מותניים והתמסרתי למחשבות וכתיבה, שהולידו ב- 1998 את הספר "דפוסי היופי". כאן פילסתי לי בדי-עמל שביל בינות לאינספור מאמרים מתחום האסתטיקה האנליטית, בכדי להגיע אל המסקנה ש-

"כל שיפוט אסתטי משתמש, במודע או שלא במודע (על פי רוב, שלא במודע), בתקן – דפוס – אסתטי שגובש קודם לכן בסגנון אמנותי מסוים ופועפע באמצעים מוסדיים אל התרבות במובנה הרחב ביותר ואל תוככי הכרתו של היחיד."[2]

 

הטענה הייתה מגובה באינספור טענות-משנה אנאליטיות והתנצחויות שכלתניות פנימיות (עם דמות שהמצאתי: גמד חכם ומרושע בשם "היפכא"). ואולם, לקראת סיום הכתיבה, נאלצתי להודות בכישלוני, וב"אחרית דבר" בשם "יופייה אינו ידוע", התוודיתי:

"שנה של מחשבות וויכוחים סוערים, וכמו דרכתי במקום. אמת, למדתי לא מעט: למדתי שהאמנות בוראת את דפוסי היופי, שהדפוסים משתנים בקצב התפתחותה של האמנות […]. אין לי ספק בכל זה. אך, כשאני נודד לי כ'משוטט פוסט-מודרני' , שיכור-יופי, ברחובות פאריז, ברי לי שהמאגיה של היפה עודנה לועגת לכל מאמציי האינטלקטואליים."[3]

 

במבוא שמיהרתי להדביק לספר בטרם יודפס, סיפרתי לקוראים על תפניתי מאסתטיקה אנליטית אנגלו-סקסית אל הפילוסופיה הצרפתית החדשה, אל "מרחב פילוסופי-פיוטי, פוסט-סטרוקטורליסטי, עתיר במטפורות של קברים, חורבות ושברים…".[4] ובהתאם, בשנת 2000 כבר ניסחתי עמדה פיוטית ואפלה, כזו שנטועה לא מעט במיתוס, ואשר מכוננת על הבלתי נודע. "יופייה אינו ידוע", שבתי וקראתי למאמר שפורסם בחוברת "שבו":

"נדמה לי שאיתרתי את כתובתה של אפרודיטה, את ביתה של היפה: שם, במרחק המסתורי בין הנוגע לבלתי-נוגע. כתובת ללא כתובת: בגעגוע של הנוגע ושל בר-המגע לאי-הנגיעה, לזה שמעל-ומעבר למגע. געגוע החושי לרחק החברתי, געגוע החיים למוות, הגעגוע של 'כאן' ל'שם', ל'מעֵבר'."[5]

ובהמשך:

"ברית היופי והאין בבחינת ברית היופי והמוות. היופי כגשר בין ארוס לתנטוס. […] אכן, היופי כחניטה מפוארת, כאיפור-מתים מהודר, כקריפטה מקושטת, כמחלצותיו הנשגבות של הבלתי-ניתן-למגע."[6]

 

הרי לנו ניצחונו של ה- Je ne sais quoi: ההודאה במיסטיפיקציה הבלתי נמנעת של התשובה לחידת היופי. הייתי בחור צעיר מאד כשפגשתי לראשונה ב- Je ne sais quoi, ולימים, לעת התקששות, הפנמתי את המסר הזה ברוח הסוקראטית הידועה של "אני יודע שאינני יודע" (אגב, משפט שאינו מופיע במפורש באף אחד מכתבי אפלטון, ואולי רק נרמז, שלא במקרה, דווקא ב"אפולוגיה", ערב קץ חייו של סוקרטס). הנה כי כן, ככל שנוקפות שנותיי, ככל שאגרתי ניסיון וידע, כך אני פחות מבין דברים, כך אני יודע פחות, ובין השאר, משלים עם ה"אני לא יודע מה" של היפה.

 

 

 

[1] Art in Theory 1648-1815, eds. Charles Harrison, Paul Wood and Jason Gaiger, Blackwell Publishers, Oxford, UK, 2000, pp. 206-207.

[2] גדעון עפרת, "דפוסי היופי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998, עמ' 139.

[3] שם, עמ' 267.

[4] שם, עמ' 9.

[5] גדעון עפרת, "יופייה אינו ידוע", "שבו", מס' 5, 2000, עמ' 48-47.

[6] שם, עמ' 51.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s