עקרון-השניים

                               עקרון-השניים

 

ולוּ רק בכדי לצפות בווידיאו ה"פּייאֶטָה" הבלתי-נשכח וקורע-הלב של ארז ישראלי (השרוע כמת על ברכי אמו, כאשר זו מורטת מגופו נוצות לצלילי זמרתה המפעימה של שושנה דמארי) – לוּ רק בשביל זה – חובה לבקר בתערוכת "אותו דבר אבל אחר", אוסף "הארץ" (אוצרת: אפרת לבני, חלל התצוגה "מינוס אחד", תל אביב).

 

יש כאן לא מעט עבודות מצוינות (וגם פחות); אבל, לא הן המניע לכתיבתי. כי, מה שתפס אותי, מעבר למסלול האיכויות, היה "עקרון-השניים", אשר את שורשיו פגשתי לראשונה בשנות ה- 70 באמנותם של מורי ותלמידי "המדרשה", ובראשם רפי לביא, אשר בין השאר, שב והדביק את צמד המדבקות הזהות עם הטקסטים הזהים – "אילנה ורפי לביא, יונה הנביא 42, תל אביב" (וראו בתערוכה את ציורו מ- 1979).

 

זכורה סדרת העבודות שיצר נחום טבת בין 1983-1979, "נרקיסים" שמה, דוגמת התערוכה שהציב ב- 1980 ב"ברתה אורדנג" (ניו-יורק): בשני חדרים סמוכים בנה טבת מקרשי-עץ כמעט אותו מיצב מופשט-מינימליסטי. התנועה בין שני החדרים הייתה תנועה של מאמץ לאנלוגיה (סימטריה) צורנית והפרתה העדינה:

"…העבודות, המורכבות מהקבצים ושרשורים של דימויים […], שכל אחד מהם אינו מזוהה אלא כדימוי-מראָה של זולתו וקיומם הממשי מותנה בהמשיכם את מנגנון השכפול העצמי שלהם. אלא שטבת מכוון את עינו של הצופה להבחין בשוני בין הצורות, שכמו נתונות בגומלין של שעתוק: גם מה שמזוהה כיחסי דומוּת וזהות הוא למעשה תמונה נרקיסיסטית, שבמבט נוסף מכוננת זרוּת בין שותפיה."[1]

 

 

בתקופה בה החל טבת מעצב מיצבים על פי "עקרון-השניים" פרסמה תמר גטר ב"קו" מאמר פרשני על ציורי רפי לביא, בו הצביעה על תנועת מטוטלת הכרתית של הצופה בין שני מוקדים שונים (כגון, בציור "דדו": רפרודוקציה של דיוקן הרמטכ"ל כנגד רפרודוקציה של נוף אירופי), שהמאמץ לאנלוגיה ביניהם דן את הצופה לתהליך גובר של ריקון משמעות והותרת הצופה ברובד הצורני בלבד. במקביל, צמחה ועלתה יצירתה של מיכל נאמן, מומחית-על ואף אמנית מובילה בתחום "עקרון-השניים", כאשר יצרה היברידים מחיות ארץ ושמים, או ממילים ומביטויים דומים אך לא זהים, ועוד.

 

אני מצטט מתוך מאמרי, "החלל הציבורי של אמנות שנות ה- 70", "סטודיו" מס' 37, אוקטובר 1992:

"היחס לאמנות המינימליסטית משנות ה- 70 מעלה על הדעת את ההבדל המשמעותי בין "עיקרון השניים", החל על רבות מהיצירות המינימליסטיות של אמני "אסכולת המדרשה" התל אביביים, לבין השניות האוקסימורונית של אמני הסביבה הפוליטיים. אמנים תל אביביים כנחום טבת, תמר גטר, מיכל נאמן ורפי לביא, ביקשו אף הם אחר תנועה בין שני 'אתרים', אלא שמלבד הצטמצמותם באתר צורני-אמנותי, הם כיוונו לסימטריה ולתנועת מטוטלת, בה מתרוקנים שני האתרים ממשמעותם ונותר רק המקצב המונוטוני, נוסח המוזיקה של סטיב רייך או פיליפ גלאס: למשל, התנועה החזותית בין תמונת דדו לבין תמונת הנוף, המודבקות שתיהן על הדיקט של לביא; או התנועה בין דימוי הפינגווין לתמונת הנזירה של מיכל נאמן; או התנועה בין שתי קונסטרוקציות העץ המעגליות של נחום טבת; או התנועה בין צילומה העצמי של תמר גטר לבין הטקסט המולטי-ביוגראפי שמימינו – בכל אלה התנועה היא 'אינסופית', בלתי ממוצה לעד, מטוטלת נצחית בסימטריה-לא-סימטריה, המולידה גם את תנועת הפינג-פונג של מבטנו הנודד."

 

"עקרון-השניים" הפך כמעט לעקרון המגדיר את "אסכולת המדרשה". יכולתם לאתר אותו, כאמור, גם בעבודות מוקדמות של תמר גטר (דוגמת הדואליות של חצר תל-חי והדימוי הרנסנסי), ועוד. מה שוכן ביסוד "עקרון-השניים"? באותה עת של שנות ה- 80-70, הדואליזם הדהד בעיקרו את האידיאה של החיקוי או הייצוגיות (יחסי דימוי-עולם), שאותו הסיטו אמני "המדרשה" מהפרקסיס של הציור הייצוגי אל תמצית צורנית-מושגית של "השניים". לא פחות מכן, ייצג "עקרון-השניים" את סוגיית הדואליות שבעומק המשמעות המילולית, דואליות (מילה-עולם) שנשללה על ידי לודוויג ויטגנשטיין ב"חקירות פילוסופיות" ואשר זכתה לטיפול רב-שנים ביצירת מיכל נאמן בדמות צמד הארנב-אווז. עכשיו, כשאני פוסע באולמות "מינוס אחד" וצופה ביצירות המוצגות, אני רואה כיצד השתלט "עקורן-השניים" על ה"מינוס אחד" ואני תוהה אם משהו עמוק באמנות הישראלית הוא הדובר אלי, או משהו באוצרת, המגלה סינדרום חריף של "עקרון-השניים" (האם גם היא, אפרת לבני, בגרה את "המדרשה"? איני יודע).

 

ורק אז, כשאני טורח לקרוא את דבריה המושכלים של האוצרת בפתח הקטלוג, אני מבין שפשוט שעטתי לתוך שער פתוח לרווחה, אותו פתחה בפנינו אפרת לבני (וכיצד לא שמתי לב לשם התערוכה, שמצהירה בדיוק על "עקרון-השניים"?):

"המשותף לעבודות בתערוכה זו הוא מבנה אנלוגי, כלומר – מבנה המבוסס על יחסי דמיון ושוני בין שני דברם או יותר. במרכז כל אחת מהן עומד דימוי מוכפל, לרוב של זוג או צמד – מילים, חפצים, דמויות, איברים, סימנים ועוד – או של העתקים רבים, המשתכפלים ומתפצלים […]. המגרש הזה הכופה על הצופה את 'מצא/י את ההבדלים', כשהעיניים מתרוצצות מהאחד לשני בניסיון, שבו הכישלון מקופל מראש לא פחות מההצלחה, לקבוע זהות ולתפוש את ההבדל."[2]

 

במאמרה הקטלוגי, בין ציטוט ויטגנשטיין לתמצותי דרידה וחבריו, פורשת בני בבהירות את המשנה הפוסט-מודרנית המוכרת מהטקסטים של "האסכולה הפילוסופית של פאריז" (היעדר המקור, היות נידון לתחליף, רחק נצחי בין המסמן למסומן). רק שם אחד, שמתבקש אולי יותר מאחרים, נעדר משום-מה – שמו של עמנואל לוינאס וביקורתו על "הזהה לעצמו" (אותו הדבר) – Le Même – בשם ה"אחרוּת". להלן, ציטוט מתוך "טוטאליות ואינסוף" (1961), בתרגומי מצרפתית:

"החיים האמיתיים הם ההיעדרות. ובכל זאת, אנחנו בעולם. המטאפיזיקה […] מופנית אל עבר ה'אחרת' וה'אחרוּת' וה'אחר' […] מן ה'אצל עצמך', שאנו שוכנים בו, אל הזר והמחוץ-לעצמך, אל השָם. […] התשוקה המטאפיזית פונה אל הדבר האחר לגמרי, אל האחר לחלוטין. […] כמו אל אחרות מוחלטת ובלתי ניתנת לצפייה, בדומה להליכה אל המוות. […] למות למען הבלתי נראה – הרי לנו המטאפיזיקה. […] המטאפיזיקה מחולקת לחלוטין. […] הפרדה רדיקלית בין הזהה לעצמו ((Même לבין האחר. […] האני אינו ישות שנותרת תמיד דומה לעצמה, כי אם קיומה מכונן על […] מציאת זהותה במהלך כל מה שנקרה על דרכה. […] האני זהה מתוך השתנויותיו, […] לוגיקה דיאלקטית בה הזהה לעצמו ((Le Même משתתף באורח דיאלקטי עם האחר ((L'Autre ומתפשר עמו באחדות המערכת."[3]

 

אם כן, מרמת יחסי מילה-עולם ו"כתיבה"-"דיבור" עברנו לרובד הפנומנולוגיה של הזהות, שעה שזו האחרונה נידונה לפיצול שבסימן השונה, הנבדל, האחר.

 

אנחנו שבים ל"מינוס אחד" וניצבים, למשל, מול עבודתו המינימליסטית של יגאל נזרי מ- 1997, "חוצצים": שני חוצצים זהים (במקור, קרטונים משרדיים המשמשים לבידול כרטיסיות או דפים מתויקים), האחד ירוק והשני ירקרק, מוצמדים זה לצד זה. סימטריה מושלמת של הצורות, ורק דרגת הירוק מבחינה ומפרידה בין השניים. כבר שמו של המושא – "חוצץ" – מסגיר את עקרון ההפרדה שעליו סח לוינאס. אך, ההצגה של צמד החוצצים הצמודים הללו (גם אם אינן קרטונים, אלא לוחות עץ צבועים) מתגרה ברעיון "הזהה לעצמו" ((Même. יגאל נזרי אומר לנו: מה שנראה זהה לעצמו אינו כזה; חוק ההפרדה (שוני, אחרוּת) חל גם על מה שנראה כמעט-אותו-דבר-הוא-עצמו.

 

כאלה הם גם שתי מַטקות זהות-שונות של נזרי, או שתי מיני-דלתות ירוקות (עם חורי הצצה עגולים ושחורים) שיצר ראובן ישראל ב- MDF וצבע ב- 2002, או שני הקומקומים הזהים (חפשו את ההבדלים) שצילמה תמרה מסל בין 2011-2007, או הצמדים שרשם יואב אפרתי (2001) ועוד ועוד. תערוכת "אותו דבר אבל אחר" עולה על גדותיה בזיווגים של ה"כמעט-זהה-לעצמו" – ארנבות, לטאות, איילים, בן ואם, בת ואמה, אח ואחות, דיוקן עצמי מוכפל (אילנית שמיע, צילום, 2001) וכו' וכו'. "עקרון-השניים" לנצח.

 

אני חוזר ואומר: לא עוד, כמדומה, העיסוק הביקורתי בסוגיית הייצוגיות ((re-present והמשמעות הלשונית, אלא יותר עיסוק בשאלת הזהות, שאלת אפשרותו של דבר/אדם להיות זהה לעצמו מבלעדי האחדות הדיאלקטית עם האחרוּת ("טוטאליות", קרא לוינאס לאחדות זו). מה שמקנה רלוונטיות חזקה במיוחד לכל מה שקרוי "הפוליטיקה של הזהויות" ולמבקשי הזהות (הפסיכולוגית, הלאומית והדתית, בין השאר). אני מצטט מדברים שכתבתי פעם במאמר בשם "האנליטיקה של הזהות":

" אדם בעל 'זהות הוא זה בו האני והעצמי הפכו דומים עד תום, מאוחדים, זהים. אדם בעל 'זהות' הוא זה בו בחן האני את הדומוּת האחדותית הפנימית ואישרה. […]ואולם, האם איננו שבויים באגדה, אגדה מוליכת שולל אודות ה'זהות'? כלום הלוגיקה של האני הזהה לעצמו, האני החוזר אל מקורו, אינה כי אם בדיה מעגלית (היגליאנית לא מעט) על אודות זה היוצא מתוך עצמו (האני כרפלקסיה של העצמי על עצמו) רק למען לשוב אל עצמו כאמיתי יותר, גבוה יותר? כאילו ממתינה 'האניוּת האמיתית' לזה שימצאנה ויוציאה לאור. כאילו ניתן לאבד ולמצוא את 'האניוּת האמיתית', ומשנמצאה, לנטוע אותה ב'מקומה' המקורי והקבוע. […] בדיית הדיאלקטיקה של הזהות. שהלא, העצמי אינו מין יש שניתן לשוב אליו. לאני אין מקום מקורי, המקום האולטימטיבי שלו. העצמי צפון במחשכיו, עמום, רב-פנים, נזיל, חומק, ערטילאי, סותר כל המשגה, כל הצרנה, כל דימוי, כל סימן. בין האני לבין העצמי פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור של מערך הסימנים הבונים את דימוי האני, מחד גיסא, ושל המקור האפל והבלתי מושג של מסומני העצמי, מאידך גיסא. לאמור: […] כל עוד בעקרון השניים עסקינן, נידון האני לגּלוּת. גלות נצחית. גם אם יאותת העצמי מחשכת חביונו את הדרך חזרה, יישאר האני זר למקורו במו מהותו הסימנית. ותמיד יישאר האני במצב הגע-גוע אל העצמי הבלתי מושג, הרחוק והבלתי נתפס. לַנֶצָח החיפוש אחר האותנטי, לַנצח המסע בין מסיכות האני. לַנצח הזרות האימננטית שבאני."[4]

 

 

 

[1] שרית שפירא, "מודרניזם אפוקריפי", בתוך: "דבר דבר", נחום טבת: עבודות 2006-1994", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007, עמ' 35.

[2] אפרת לבני, קטלוג "אותו דבר אבל אחר", מינוס אחד, תל אביב, 2017, עמ' 9.

[3] Emmanuek Lévinas, Totalité et infinit, Kluwer Academie, Paris, 1971, pp.21-161.

[4] גדעון עפרת, "האנליטיקה של הזהות", בתוך: אתר המרשתת "המחסן של גדעון עפרת".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: