שאלת הפסטה הרוטטת

IMG_0176                         שאלת הפסטה הרוטטת

 

אתה בא לתערוכה קבוצתית של צעירים בסדנאות האמנים בירושלים (באצטדיון "טדי"), "אקראיות מכוונת" שמה (אוצרת: תמר גיספאן-גרינברג). מולך, על הקיר מימין, מוקרן ב"לוּפּ" גופיף פסטה רוטט-משהו, פתית-בצק דמוי-קונכייה, מוגדל מאד, זע-קלות, ספק-נושם ספק מתכווץ-מרפה. על הדימוי המוקרן הזה, שנוצר ב- 2002, אחראית שרון בלבן, אמנית וידיאו ילידת 1971, בוגרת "בצלאל". בלבן, מאמניות ה"סדנאות" הירושלמיות, היא גם ראש-תחום הווידיאו במחלקת אמנויות המסך ב"בצלאל". בעוונותיי, לא הכרתי את עבודתה עד כה, אך הפסטה הרוטטת שלה עצרה את מהלך תנועתי בגלריה, העלתה חיוך על שפתי והתניעה מחשבות בראשי: האם פתית-הפסטה הזה הוא מין חיה (ימית-קונכייתית) מסתורית? שמא פתית-הפסטה הרוטט מרמז בצורתו על ואגינה משתוקקת ונרגשת. ואם, אמנם, פסוודו-חיה לפני, או פסוודו-ואגינה, מה בעצם רוצה מאיתנו האמנית הצעירה, מלבד לשעשענו באמצעות דימוי הזוי?

 

אתה ניצב אפוא מול הפסטה הרוטטת, מבקש לשווא אחר טעם צילומה והצגתה, תוך שאינך נכון להסתפק באמנות כשעשוע בידורי, אמנות כחיוך, אפילו לא להסתפק בעצם ההסטה הסוריאליסטית מהפרוזאי אל הביזארי.

 

אך, אזי, עולות ברוחך מחשבות נוספות על שאלת מקומו או אי-מקומו של דימוי סטאטי בודד בעבודת-וידיאו. שהרי, ברור לך, שאילו צוירה אותה פסטה קונכייתי מיניאטורית בידי צייר (ריאליסט, נניח), לא הייתה לך בהכרח בעיה עם סוגיית הפשר/מסר. שכן, ייתכן, שעצם ההתמקדות של עין-הצייר במושא תפל ונטול-משמעות יש בה דווקא משום העברת הדגש מתחום ה"מה" לתחום ה"איך", כגון התמקדות בתהליך הייצוג הריאליסטי. אנחנו מכירים מגמה שכזו, למשל, בציורי ארם גרשוני, המייצגים בדבקות חזותית כרובית, או סיר וכו'. שלא כרבים מהאמנים ה"הסתכלותיים" האחרים, שהיעדרות "עולם" (מרחב אישי של תוכן משמעותי) מיצירתם אינה מגובה בתהליך קונטמפלטיבי, אני בהחלט מסוגל לדמיין ציור קונכיית פסטה בידי ארם גרשוני, שניחן באיכויות כמעט זן-בודהיסטיות של צמצום וריכוז.

 

אך, עכשיו, כשהמדיום הוא סרט-וידיאו, – וכוונתי למקרה הנדון של צילום/הקרנה של הפסטה – בו לתהליך הייצוג אין רלוונטיות אמנותית של ממש, עולה-גם-עולה שאלת הטעם שבצילום/הקרנה של המושא.

 

זכורות לנו תמונות הווידיאו הסטאטיות – tableaux – בנושאי דמויות תנ"כיות, שיצרו דורון סולומונס ודינה שנהב ב- 2003: הגירוש מגן-עדן, יעקב והמלאך, פילגש בגבעה וכו'. שם, התמונות היו סטאטיות לגמרי, בעצם "תצלומים" (מתבקשת, כמובן, השוואה לתצלומיו התנ"כיים המתחזים של עדי נס), שהתחלפו האחד אחרי השני. הגם שלהתחזות הפארודית (המחקה דימויים אמנותיים-תנ"כיים ידועים) היה ערך מסוים בפני עצמו, הרי שבבחינת עבודת-וידיאו, לא התעלתה היצירה, אף כי זקפה לזכותה את עצם הקפאת התנועה הצפויה.

 

וזו הנקודה: אמנות הווידיאו היא מדיום של זמן. ערכו האמנותי של מדיום זה נמדד, בין השאר, במושגי זמן, חלל ואור, כאשר לזמן מעמד מכריע בהיבטי התפתחות, פעולה, מתח דרמטי וכו'. הוויתור על המהלך הזמני (זמן = משך התנועה ממקום למקום) מרושש את יצירת הווידיאו.

 

יובהר: אנדי וורהול צילם ב- 1963 את חברו, ג'והן ג'ורנו, ישן, ללא תנועה, במשך חמש שעות ועשרים דקות. אם יש עניין בעבודה זו, הרי זה בוויתור על קריטיריון העניין, עד לגבול הריקון ההכרתי. מכיוון אחר, אני מסוגל לחשוב על צילום וידיאו סטאטי ומתמשך של דמות ידועה כלשהי, היושבת במשרדה או בביתה, שעה שהעניין בצפייתי טמון בסקרנות שלי כלפי הדמות, ברצון שלי להכירה. אך, כל הדוגמאות הללו גם גובלות בעבודות-וידיאו משמימות וטרחניות. ובאשר לפסטת-הקונכייה שלנו, גם את מעט הסקרנות או הריקון ההכרתי לא נצליח להדביק לה, בדין האסוציאציות הארוטיות (אף שהן ממותנות ומונוטוניות) שמעורר בנו הדימוי.

 

אבל, בצדק תאמרו: הן גם עבודות-וידיאו המתפתחות בזמן עלולות להיות נטולות משמעות רצינית: לדוגמא, נדמיין לעצמנו וריאציה על הפסטה של שרון בלבן: קונכיית הבצק תרטוט לה, כאשר למסך תתגנב אטרייה המתפתלת לעבר הקונכייה כנחש חושק, תחדור לפתח ה"ערווה" של הפתית, עד כי דבקו השתיים לבצק אחד. תסכימו אתי: סרט אידיוטי לחלוטין. ואם כך, מה הועיל מימד הזמן לאי-רצינותו האידיאית של הדימוי המוקרן?!

 

אכן, אני מסכים: התסריט הפורנוגרפי המדומיין של משגל הקונכייה והאטרייה הוא הצעה לעבודת וידיאו לא טובה. ישנן הרבה כאלו, לדאבוננו, שהן דלות, טרחניות, משעממות, בנאליות, יומרניות וכו'. כל שאני מבקש לטעון הוא, שצמצום מדיום הווידיאו לתמונה אחת קבועה ומתמשכת מקטין את פוטנציאל העניין היצירתי בעבודה. אני חושב, למשל, על עבודת-הווידיאו של דנה ובועז זונשיין מ- 1996, שהוצגה בגלריה "בוגרשוב" בתל אביב: תמונה אחת, סטאטית ומתמשכת, של הכותל המערבי, שהועתק ממקומו הירושלמי ומוקם מחדש על חוף ים תל אביב… דימוי בהחלט לא בלתי מעניין (אישית, אף הצגתי את העבודה בתערוכה שאצרתי ב- 2002): הוא טומן בחובו את המתח התרבותי הטעון בין תל אביב וירושלים; הוא מציב חומה בפני הבאים מכיוון הים, קרי – מחסום בדרכם של עולים למימוש החזון הציוני; הוא אינו מבטיח שום בית-מקדש מעבר לחומה הירושלמית/תל אביבית הזו.

 

ואף על פי כן, אני סבור, שצמצום העבודה לתמונה קפואה במוניטור (או על מסך או קיר) מונעת מהעבודה לפרוש כנפיים ולהמריא. אין זה מענייני להציע הצעות לתסריט אלטרנטיבי, אך בהחלט בכוחי לדמיין תרחישי-וידיאו שהיו מעשירים את תמונת הכותל על שפת הים.

 

באשר לפסטה הרוטטת של שרון בלבן, מה בדבר איזה רוטב פטריות בשמנת, או תוספת פירות-ים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: